רבי עקיבא נושא כלי בר כוכבא

בתלמוד הירושלמי (תענית פ"ד ה"ד) מובא כיצד התייחס רבי עקיבא לבר כוכבא, ומובא שם גם כיצד בחר בר כוכבא את חייליו, וז"ל הירושלמי כשהוא מתורגם ומבואר:

"רבי שמעון בן יוחי היה אומר: עקיבה רבי היה דורש 'דָּרַךְ כּוֹכָב מִיַּעֲקֹב' (במדבר כד,יז) - 'דרך כוזבא מיעקב'. רבי עקיבה כאשר היה רואה את בר כוזבה היה אומר: זה הוא מלך המשיח. אמר לו רבי יוחנן בן תורתא 'עקיבה יעלו עשבים בלחייך ועדיין בן דוד לא יבא'. ... אמר רבי יוחנן: שמונים אלף זוג של תוקעי קרנות רומאיים היו מקיפים את העיר ביתר וכל אחד ואחד היה ממונה על כמה חיילות, והיה שם (בתוך ביתר) בן כוזבה והיה לו מאתים אלף חיילים מטיפי אצבע שלחו חכמים ואמרו לו: עד אימתי אתה עושה את ישראל בעלי מומים?! אמר להם: וכי היאך אפשר לבודקן (לבדוק את אומץ ליבם)? אמרו לו: כל מי שאינו רוכב על סוסו ועוקר ארז מן לבנון לא יהיה נכתב בצבאות שלך. והיו לו מאתים אלף כך ומאתים אלף כך."

מפרשי הירושלמי ביארו שכדי להיות חיילים בצבא בר כוכבא נדרשו המתגייסים להוכיח את אומץ ליבם, ולקטוע את אצבע מידם באמצעות שיניהם. בפירוש 'עלי תמר' הקשה שהרי קטיעת אצבע פוגעת בכושר הקרבי ומקשה לירות בקשת, ולכן פירש שקטעו אצבע מכף רגלם. אולם גם פירושו קשה, שהרי חיילים שקטעו אצבע מכף רגלם התקשו לרוץ במהירות כבתחילה ואף הם פגעו בכושר הקרבי שלהם.

אולם גם המבחן החילופי שהציעו חכמי ישראל אינו מובן. האפשרות שאדם ידהר על סוס ותוך כדי דהירתו יצליח לעקור ארז מן הלבנון נראית מופרכת. 'עלי תמר' הרגיש בכך ופירש שתוך כדי רכיבה הם יצליחו להזיז את שרשי הארז. אך גם פירושו קשה, משום שמי שינסה להזיז ארז תוך כדי רכיבה לא יצליח להזיז את שורשי הארז, אלא ייפול מהסוס על הקרקע.

גם האפשרות שהיה לו מספר כה גבוה של חיילים - מאתיים אלף חיילים 'קטועי אצבע' ומאתיים אלף חיילים 'עוקרי ארזים' - נראית מופרכת. מתבקש, שתיאורי המבחנים שנעשו לחייליו של בר כוכבא הם 'תיאורים סמליים' שלא ייתכנו כפשוטם, וכן המספר של 'מאתיים אלף' גם הוא סמלי, וצריך להבין את הסמליות שבהם.

 

מאתיים אלף התלמידים שהוגלו מעיר התמרים

בסוף התורה נאמר שד' הראה למשה את ארץ ישראל על המקומות השונים שבה (דברים לד,ג): "...וְאֶת הַכִּכָּר בִּקְעַת יְרֵחוֹ עִיר הַתְּמָרִים עַד צֹעַר". וכך כתוב שם בתרגום יונתן¹ בתרגום חוזר לעברית: "...ואת גלות תלמידי אליהו שגלו מִבִּקְעַת יְרֵחוֹ ואת גלות תלמידי אלישע שגלו מֵעִיר הַתְּמָרִים על ידי אחיהם בית ישׂראל 'מאתים אלף איש' ואת צרת כל דור ודור ופורענות ארמלגוס הרשע ומערכי המלחמה של גוג ובזמן הצער הגדול ההוא מיכאל יקום בזרוע להושיע". מסתבר ש'ארמלגוס' הוא טעות כתיב והכוונה ל'ארמילוס' הרשע, וכפי שהוא נקרא במקורות נוספים. ובכל אופן דברי התרגום שם צריכים ביאור, שהרי לא ידוע לנו שבית ישראל הגלו את תלמידי אליהו ואלישע ממקומם, ומה פשר הדברים. כדי לעמוד על עומק דברי התרגום צריך לעמוד על הקשיים המצויים בתחילת ספר שופטים ובתרגום יונתן שם, וכדלקמן.

 

הסתירות שבין ספר יהושע לספר שופטים

במאמר הקודם "מיהו ארמילוס הרשע" התוודענו לסתירות שבספור כבוש אזור חברון ודרום יהודה בכניסת ישראל לארצם. בספר יהושע (י; יא; יד; טו) מסופר שנעשו בחיי יהושע, ואילו בספר שופטים מסופר שנעשו "אַחֲרֵי מוֹת יְהוֹשֻׁעַ". והתבאר שתרגום יונתן לספר שופטים והסוגיה במסכת תמורה (דף טז, א) מרמזים לפתרון הסתירה. ומרומז שם שספר שופטים ליקט לתוכו קטעים מתוך ספר נבואה שכתב עתניאל שתיאר את המאורעות לפי האיספקלריא ('המשקפת') הרוחנית הנבואית שלו. והתבאר שעתניאל שנקרא גם בשם "יהודה" ובשם "יעבץ" פתח ב"יריחו עיר התמרים" ישיבה, שאליה התלקטו תלמידים שקבלו את השקפתו הרוחנית, ולאחר זמן עברה הישיבה לדרום יהודה, ותלמידים נוספים התלקטו אליה. אך השקפת הישיבה נשארה כפי שנוסדה לראשונה ב"יריחו עיר התמרים". ולפי השקפתה, מי שהצטרפו לישיבה שלהם נחשבים ל'לויים חדשים' שהם צאצאים רוחניים של משה רבנו שזכותו טובה מרכב ופרשים, ולכן הם פטורים מגיוס לצבא של יהושע. כאשר שבט יהודה נחל את נחלתו בדרום הארץ, עקרה הישיבה של עתניאל את מקומה מ"עיר התמרים" וגם "הַקִּינִים" שהיו גֵּרִים ממשפחת יתרו עברו יחד עימה לנחלת יהודה, והוגדרו יחד עם שאר התלמידים בתור 'לויים חדשים' שגם הם פטורים מגיוס². לשיטת עתניאל, הכיבושים הצבאיים של אזור חברון הצליחו עקב עמל התורה שלו ושל תלמידיו (ה'לויים חדשים'). כיבושים אלו נעשו אמנם בחייו הגשמיים של יהושע, אך לאחר מה שלפי ראייתם נראה כ'מותו הרוחני', ולכן הם מתוארים כאילו נעשו "אַחֲרֵי מוֹת יְהוֹשֻׁעַ".

 

אֲדֹנִי בֶזֶק וקיצוץ הבהונות

והתבאר, שתרגום יונתן מרמז שהספור שבתחילת ספר שופטים על הנצחון של 'יהודה' ושמעון אחיו על אֲדֹנִי בֶזֶק שתחתיו כנועים שבעים מלכים, הוא חזון נבואי. בז"ק בעברית משמעותו גם ניפוץ ופיזור, כמו במשנה (עירובין פ"י מי"ד): "בוזקין מלח". אֲדֹנִי בֶזֶק הוא דמות סמלית שמולכת על הגויים שמפוזרים בעולם שהם שבעים עמים. יש קרב רוחני בין עם ישראל לבין שבעים בני נוח מי יזכה להיות האדם העליון שיהיה בבית של ד' שבשמים. ו'יהודה' (=עתניאל) ושמעון אחיו שלמדו תורה יחד בחברותא זכו להגיע למדרגת האדם העליון, וזכו לגרש מ'ירושלים של מעלה' את 'אֲדֹנִי בֶזֶק'.

ומסופר שיהודה ושמעון קצצו את הבהונות של אֲדֹנִי בֶזֶק. ה"בוהן" מסמלת בתורה את הכשרת ה"פה" - לעמל רוחני. כאשר אהרון ובניו עברו תהליך של הכנה לתפקידם ככוהנים, משה רבנו היזה מדם הקרבן על בהונותיהם. וכן כאשר המצורע נטהר מצרעתו, הוא עדיין מעוכב מלהיכנס למקדש ולאכול קודשים עד שהכהן יזה על בהונותיו מדם קרבנו ומן השמן שהוא מביא. בשני המקרים מדובר בהכשרת ה"פה". הכוהנים צריכים לברך את עם ישראל וללמדם תורה, וגם לאכול מהקרבנות; וההזאה על בהונות הכוהנים, רוממה את רצונם של אהרון ובניו לפעול עם ה"פה" לשם המטרות הקדושות האלו. המצורע חטא בלשון הרע, וההזאה על "בהונות" המצורע משפיעה על רצונו להוציא מ"פיו" דבורים טובים; והיא גם מכשירה את פיו לאכילת קדשים מתוך קדושה ולא מתוך תאווה.

 

לפי ראייתו הנבואית של "יהודה" (עתניאל) ואחיו שנקרא "שמעון" המלחמה שלהם מול 'אדוני בזק' הייתה בשאלה מי יהיה 'העם הנבחר', שיהיה 'ממלכת כהנים' ויעסוק ברוחניות באמצעות ה'פה'. הם הצליחו להכות את אדוני-בזק ולקצץ את 'בהונותיו'; כלומר להוריד את חשיבותו ואת חשיבות שבעים אומות הגויים שעוסקים בגשמיות ולא בעמל התורה. הם הביאו אותו ל'ירושלים (של מעלה)', ושם מי שבהונותיו קצוצות (כלומר, מי שאינו עוסק ברוחניות) נחשב למת. ומסופר ש'אדוני בזק' הודה בתבוסה שלו בפני האחים יהודה (עתניאל) ושמעון: "וַיֹּאמֶר אֲדֹנִי בֶזֶק שִׁבְעִים מְלָכִים בְּהֹנוֹת יְדֵיהֶם וְרַגְלֵיהֶם מְקֻצָּצִים הָיוּ מְלַקְּטִים תַּחַת שֻׁלְחָנִי כַּאֲשֶׁר עָשִׂיתִי כֵּן שִׁלַּם לִי אֱלֹהִים...".

 

לפי מסורת מתקופת הגאונים עוד בזמן שבני ישראל שהו במדבר הם עסקו באימונים צבאיים, והזניחו את לימוד התורה, וכן מובא בתשובת מר צמח גאון (אוצר המדרשים, אייזנשטיין, אלדד הדני עמוד 21): "וקודם ביאת אבותינו לארץ כנען הם נתעסקו במלחמות ושכחו המשנה שלקחו מפי יהושע, ואפילו יהושע ע"ה אמרו עליו שנולדו לו ספקות אחר מיתת משה". לפי השקפת עתניאל, שבטי ישראל שהיו חיילים בצבא יהושע וכבשו את ארץ ישראל במלחמה גשמית, והזניחו את העיסוק בתורה שבע"פ (=משנה) דומים לגויים וגם הם 'קצוצי בהונות', ומנהיגם יהושע נחשב כמו 'מת'. ואילו עתניאל (=יהודה) ותלמידי הישיבה שלו הם 'בני ישראל (האמיתיים)', והם נשארו עם 'בהונות שלמים'.

 

 

 

אֶבֶן בֹּהַן בֶּן רְאוּבֵן - ולוחמי בר כוכבא

במאמר הקודם "מיהו ארמילוס הרשע" התבאר, שהפרשיות של ספרו של עתניאל והפרשיות של ספר יהושע נכתבו באותה העת, ויהושע ועתניאל ראו את הפרשיות שכתב כל אחד מהם עוד לפני שיצאו לצבור בתור ספר נבואה מוגמר. מצב שמזכיר את הרמ"א והרש"ל בתקופתם. והובאו במאמר ההוא כמה מקומות בהן יהושע רמז את דעתו החולקת על השקפת עתניאל. יהושע רמז את השקפתו החולקת גם בענין ה"בוהן", וכדלקמן.

בספר יהושע (כא) מסופר ששבטי ישראל קיימו את אשר נצטוו בתורה ונתנו ללויים חלק מהערים שכבשו. שמות הערים מוזכרים שם, מלבד שמות הערים שניתנו על ידי בני ראובן. יהושע מרמז בכך ששבט ראובן לא הסכימו מתחילה להפריש ללווים ערים בנחלתם. שבט לוי נבחר על ידי משה רבנו לעמול בתורה ובאופן זה לסייע לבני ישראל במלחמתם. אך בני שבט ראובן שעזבו את משפחותיהם בעבר הירדן, ובמשך שנים רבות היו חיל החלוץ במלחמות ישראל, כעסו על הלויים, משום שהלויים לא התנדבו לעזור לעם ישראל גם באמצעות חרב גשמית. ולכן בני ראובן מיאנו מתחילה לקיים את הציווי של משה ולתת ללויים ערים בנחלתם.

כנגד הרמז הזה שבו מביע יהושע את ביקורתו על שבט ראובן. יש מקום שבו יהושע מזכיר את ראובן באופן בלתי צפוי. בתיאור הגבול שבין נחלת יהודה לבין נחלת בנימין כתוב (טו, ו-ז): "... וְעָלָה הַגְּבוּל אֶבֶן בֹּהַן בֶּן רְאוּבֵן". הדבר תמוה, מדוע מקום שנמצא בין נחלת יהודה לבין נחלת בנימין נקרא על שם מישהו משבט ראובן? ומדוע לקרוא למקום הזה על שם הבוהן שלו?!

 

אמנם לפי מה שהתבאר במשמעות הסמלית של ה'בוהן', מתבקש שיהושע קרא למקום זה "אֶבֶן בֹּהַן בֶּן רְאוּבֵן", כדי לתעד מעשה גבורה גשמי שבני ראובן חלוצי המלחמה עשו באותו מקום. יהושע רצה לתעד לדורות את מסירות הנפש הרוחנית שלהם שהיא שהביאה למעשה הגבורה שלהם באותו קרב. קריאת מקום בשם "בוהן", מזכירה בוהן קצוצה, ומרמזת על ה'פה הרוחני' שבני ראובן הסכימו להקריב עבור עם ישראל. כאמור לעיל, לפעולה הזו היתה גם השפעה מזיקה על בני ראובן. יהושע נאלץ לכפות את בני ראובן לתת ערים ללויים, והן מוזכרות בספר דברי הימים (א,ו, סג-סד). אך מכיוון שהערים לא ניתנו מרצונם הטוב, יהושע 'שתק' ולא הזכיר בספרו את שמות הערים. אך מצד שני, יהושע נוהג כאן כמו רבי לוי יצחק מברדיצ'ב והוא 'מלמד עליהם סנגוריה' וטורח לשבח את שבט ראובן על מסירות הנפש שלהם; ועל כך שהסכימו לקצץ את 'הבוהן הרוחנית שלהם' – עבור ניצחון עם ישראל במלחמה גשמית. ה'בוהן' שעתניאל רמז בספרו לגנאי – מרומזת בספרו של יהושע לשבח!

 

כאשר הירושלמי מתאר את לוחמי בר כוכבא כ'גיבורים' שהסכימו 'לקצץ את בהונותיהם', הוא חוזר ומתאר אותם ב'סמל הגבורה' שתיאר יהושע בן נון את בני ראובן. הירושלמי מרמז, שהלוחמים האלו בחרו להקדיש את כל זמנם לאימונים צבאיים וכדו' כך שלא יכלו להקדיש אפילו מעט מזמנם לעמל התורה, והסכימו להקריב את 'בינתם התורנית' (=הבוהן שלהם) עבור טובת עם ישראל. זהו לימוד זכות, אך בעיני חכמי ישראל הם נחשבים ל'בעלי מום', ולכן מסופר: "שלחו חכמים ואמרו לו, עד אימתי אתה עושה את ישראל 'בעלי מומים'!". חכמי ישראל ביקשו מבר כוכבא שיאפשר גיוס לוחמים שמשלבים לימוד תורה יחד עם העיסוק במלחמות, כך שלא יחשבו ל'בעלי מום'³.

 

עוקר ארז מן לבנון - כְּאֶרֶז בַּלְּבָנוֹן

חכמי ישראל אמרו לבר כוכבא: "כל מי שאינו רוכב על סוסו ועוקר ארז מן לבנון לא יהיה נכתב בצבאות שלך". לא מסתבר שמי שרצה להיות לוחם נדרש לצאת צפונה ולהגיע ליערות הלבנון שמהם כרת חירם מלך צור ארזים, ולרכב שם על סוס ולעקור ארז תוך כדי רכיבה. ובנוסף לכך, כפי שכבר נאמר בתחילת המאמר - האפשרות שאדם ידהר על סוס ותוך כדי דהירתו יצליח לעקור ארז מן הלבנון נראית מופרכת, ובפועל הוא ייפול מן הסוס. אלא שה"סוס" וה"ארז" וה"לבנון" הם סמלים.

 

ה"ארז" מוזכר בתהילים (צב): "מִזְמוֹר שִׁיר לְיוֹם הַשַּׁבָּת:... צַדִּיק כַּתָּמָר יִפְרָח כְּאֶרֶז בַּלְּבָנוֹן יִשְׂגֶּה: שְׁתוּלִים בְּבֵית ד' בְּחַצְרוֹת אֱ-לֹהֵינוּ יַפְרִיחוּ: ...". ה"ארז" וה"תמר" מסמלים את לומדי התורה שהם שתולים בבית ד' ואינם עמלים במלאכות, וגם ימות החול דומים אצלם לשבת. ואילו ה'לבנון' מסמל בתורה גם מקום טהור וקדוש. וכן מצאנו בבקשת משה מד' "אֶעְבְּרָה נָּא וְאֶרְאֶה אֶת הָאָרֶץ הַטּוֹבָה אֲשֶׁר בְּעֵבֶר הַיַּרְדֵּן הָהָר הַטּוֹב הַזֶּה וְהַלְּבָנֹן". לא ברור מדוע משה מחשיב דווקא את ההר שבצד המערבי בתור "הָהָר הַטּוֹב", ומדוע משה נכסף לראות דווקא את "הַלְּבָנֹן". אמנם תרגום יונתן מבאר את כוונת משה וז"ל בתרגום חוזר לעברית: "ההר הטוב הזה, שבו תיבנה העיר ירושלים, והר הלבנון שבו עתידה לִשׁכון השכינה". כלומר, הר הבית שבו ייבנה המקדש מכונה 'לבנון', ומהטעם המובא בתלמוד "למה נקרא שמו לבנון - שמלבין עונותיהן של ישראל (יומא דף לט,ב).

גם לימוד התורה מכפר את עוונותיהם של ישראל (ראש השנה דף יח,א), וגם את 'בית המדרש' שבו לומדים תורה ניתן לכנות באופן סמלי 'לבנון'. כאשר חכמי ישראל פנו לבר כוכבא בהצעה לגייס לצבאו מי שירכבו על סוס ויעקרו 'ארז' מן ה'לבנון', כוונתם היתה שיאפשר למי שנחשבים באופן סמלי ל'ארז' ב'לבנון', לעקור את עצמם מבית המדרש אל הצבא שלו, ושם לשלב בין העיסוק בתורה לבין העיסוק במלחמה. ה'סוס' מסמל את המוכנות למלחמה כמובא בכתוב: "סוּס מוּכָן לְיוֹם מִלְחָמָה וְלַד' הַתְּשׁוּעָה". ומי שרוכב על ה'סוס' ועוקר 'ארז מלבנון' הוא תלמיד חכם שממשיך להיות 'ארז' ולעסוק בתורה גם תוך כדי רכיבה על 'סוס', רכיבה שמסמלת עיסוק באימונים צבאיים ובמלחמות.

 

גלות תלמידי אליהו ותלמידי אלישע

הירושלמי מסיים "והיו לו מאתים אלף כך ומאתים אלף כך", כלומר היו לו 'מאתיים אלף חסרי אצבע' ו'מאתיים אלף עוקרי ארזים'. מספרים אלו הם מוגזמים, אך הם מופיעים שם במשמעות סמלית, ונועדו לקשור בין החיילים האלו לבין דברי תרגום יונתן על התלמידים של אליהו ושל אלישע.

 

כזכור, התרגום מספר על 'מאתיים אלף תלמידים' של אליהו ושל אלישע שהוגלו על ידי אחיהם מ'בקעת התמרים'. המספר 'מאתיים אלף' מופיע קודם לכן בתרגום יונתן (שמות יג,יז) בתור מספר החיילים של 'שבט אפרים' שיצאו קודם הקץ ממצרים. זו היתה גאולה בכוח הזרוע שכשלה משום שבאו לארץ ישראל מסיבות כלכליות כדי לבוז את הצאן של הפלישתים. אותם 'מאתיים אלף' הפכו למספר סמלי של חיילים של 'משיח בן אפרים'. אולם כאשר מתלווה אליהם סיוע תורני שמאשר את התגייסותם לצבא, כמו היותם 'תלמידי אליהו' או 'תלמידי אלישע', הרי אלו 'מאתיים אלף' רצויים. וכפי שהיו רצויים החיילים של יהושע בן נון שעסקו בכיבוש הגשמי הראשוני של ארץ ישראל.

תרגום יונתן מגלה, שכנגד השקפת העולם של ישיבת 'בקעת התמרים' שהתייחסה ליהושע כמו ל'מת בחייו', היו נביאים שהתייחסו בכבוד למוסד המלוכה, ואפילו למוסד המלוכה של ממלכת אפרים שהיתה בשכנות לממלכת יהודה. כאשר אחאב קיבץ את נביאי הבעל להר הכרמל ונתן לאליהו את האפשרות להרוג אותם, אליהו נהג כבוד באחאב, ומסופר "וְיַד ד' הָיְתָה אֶל אֵלִיָּהוּ וַיְשַׁנֵּס מָתְנָיו וַיָּרָץ לִפְנֵי אַחְאָב עַד בֹּאֲכָה יִזְרְעֶאלָה" (מלכים א יח,מו). הריצה של אליהו לפני מרכבתו של אחאב - התנהגות שמתאימה לחייל פשוט - הראתה שבזמן שהמלך אינו נלחם נגד חוקי התורה, אפשר לכבד אותו, וממילא גם להצטרף אליו ואל צבאו, ומשום שיש צורך במלך ובצבא רגילים כדי לכבוש את ארץ ישראל ולהגן על ישראל מפני אויביהם ואי אפשר לעשות זאת רק באמצעות הבל פה של תורה.

ובדומה, אלישע הנביא הצטרף אל החיילים שיצאו אל מעבר לגבול למלחמה, כדי לסייע להם בתפילותיו. וכפי שמסופר: "וַיֹּאמֶר אֱלִישָׁע אֶל מֶלֶךְ יִשְׂרָאֵל מַה לִּי וָלָךְ לֵךְ אֶל נְבִיאֵי אָבִיךָ וְאֶל נְבִיאֵי אִמֶּךָ ... וְעַתָּה קְחוּ לִי מְנַגֵּן וְהָיָה כְּנַגֵּן הַמְנַגֵּן וַתְּהִי עָלָיו יַד ה':" (מלכים ב ג-יג-טו). ולמרות הביקורת שהיתה לאלישע הנביא כלפי מלך ישראל, היו לו קשרים טובים איתו ועם שר הצבא, וכפי שהוא אומר לאשה השונמית: "מֶה לַעֲשׂוֹת לָךְ הֲיֵשׁ לְדַבֶּר לָךְ אֶל הַמֶּלֶךְ אוֹ אֶל שַׂר הַצָּבָא". ובכל אופן, ההצטרפות של אלישע אל צבא ישראל שיוצא למלחמות והקשרים הטובים שהיו לו עם המלך ועם שר הצבא מגלים שלפי ראייתו הנבואית של אלישע יש צורך בצבא ובחיילים, ומי שמתגייס לצבאם נוהג כשורה.

אך בעיני ממשיכי הדרך של 'ישיבת בקעת התמרים', הם עצמם שנותרו ללמוד בישיבה הם כביכול 'בני ישראל (האמיתיים)', ואילו תלמידים שעזבו את הישיבה והתגייסו לצבא גלו כביכול 'מירושלים של מעלה', והם נחשבים כביכול ל'מתים' (בדומה ל'יהושע בן נון'). ותרגום יונתן מרמז לכך בכותבו על אותם 'מאתיים אלף תלמידים' "שגלו מֵעִיר הַתְּמָרִים על ידי אחיהם בית ישׂראל". התרגום מרמז, שהתלמידים שנותרו ללמוד בישיבה היו צריכים לחוש אחווה כלפי אחיהם שהתגייסו, שהרי אליהו הנביא ואלישע הנביא אישרו והצדיקו את התגייסותם, אלא שממשיכי הדרך של 'ישיבת עיר התמרים' רואים את עצמם בתור 'בני ישראל (האמתיים)', והם לא מתייחסים אל המתגייסים באחווה, אלא כאל מי ש'גלו ממקומם' שהוא 'ירושלים של מעלה'.

 

'מאתיים אלף התלמידים' שאחזו ב'ארז'

בדורות שאחרי מרד בר כוכבא, נחלקו הדיעות האם רבי עקיבא תמך בבר כוכבא ועודד התגייסות לצבאו, או שהתנגד להתגייסות לצבאו. היו שסברו שרבי עקיבא התנגד לגיוס לצבאו של בר כוכבא, ושיטה זו מרומזת במשנה בסוף מסכת יבמות, וכפי שהתבאר במאמר הקודם "הצער של עיר התמרים". אך רבי שמעון בר יוחאי מגלה במפורש שרבי עקיבא ראה בו את מלך המשיח, ומשמעות הדבר היא שהוא עודד גיוס לצבאו. האמורא רבי יוחנן בא ומרמז שלא היתה זו רק דעת רבי עקיבא אלא זו היתה גם הדעה הסתמית של חכמי הדור, ושהם עודדו התגייסות של לומדי תורה לצבאו, וזו המשמעות הסמלית של הצעתם שיגייס חיילים שמשלבים 'רכיבה על סוס' יחד עם 'עקירת ארז מהלבנון'. ורבי יוחנן מציין שמספרם היה 'מאתיים אלף' כדי לרמז שהם ממשיכי דרכם של 'מאתיים אלף' תלמידי אליהו ותלמידי אלישע שהתגייסו לצבא ממלכת ישראל לאחר שאליהו ואלישע נתנו להם את ברכתם. ונמצא שלצד 'מאתיים אלף' החיילים שלא היו מכבדי תורה ('חסרי בוהן') לחמו גם 'מאתיים אלף' לומדי תורה ('רוכבי סוסים שארז בידם').

 

המספר של 'מאתיים אלף' הוא מספר 'התלמידים' שאליהו ואלישע עודדו ובירכו על התגייסותם לצבא ממלכת אפרים, למרות שברור היה שהמלך של ממלכת אפרים אינו 'מלך המשיח'. ומשום שכדי לכבוש את ארץ ישראל ולהגן על ישראל מפני אויביהם יש צורך במלך ובצבא רגילים ואי אפשר לעשות זאת רק באמצעות הבל פה של תורה. ובאופן דומה 'מאתיים אלף' תלמידים הקשיבו לרבי עקיבא ולחכמי הדור בזמן בר כוכבא, והם אחזו ב'ארז' (=ספר תורה) ורכבו על 'סוס', וכך שילבו בין התורה ובין המלחמה והתגייסו לצבא בר כוכבא. משום שגם על הצד, שהתנא רבי יוחנן בן תורתא צודק ורבי עקיבא טועה ובר כוכבא אינו מלך המשיח, צריך להתגייס לצבא בר כוכבא, ומשום שיש צורך במלך ובצבא רגילים ואי אפשר להגן על ישראל מפני אויביהם רק באמצעות הבל פה של תורה.

ולא רק על תלמידי החכמים שהתגייסו לצבאו הם לימוד זכות, אלא גם על שאר החיילים. וכשם שיהושע בן נון לימד זכות על בני ראובן חסרי הבינה התורנית ("אֶבֶן בֹּהַן בֶּן רְאוּבֵן"), כך לימדו חכמי ישראל זכות גם על 'מאתיים אלף קצוצי הבהונות (=חסרי בינה תורנית)' שהיו בצבא בר כוכבא,

 

סדר אמרות רבי יוחנן במדרש איכה

במדרש איכה רבה (מהדורת בובר, פרשה ב, ב עמוד נא) מביא רבי יוחנן בתחילה שלפי המלצת חכמי ישראל היו לבר כוכבא 'מאתיים אלף' 'רוכבי סוסים שארז בידם'. ולאחר מכן מוסיף רבי יוחנן את מה שמספר גם הירושלמי, וז"ל בתרגום חופשי: "ובשעה שיוצא בר כוכבא למלחמה היה אומר: רבון כל העולמים לא תעזור לנו ולא תשחית אותנו וכפי שנאמר בספר תהלים (ס,יב) - הֲלֹא אַתָּה אֱ-לֹהִים זְנַחְתָּנוּ וְלֹא תֵצֵא אֱ-לֹהִים בְּצִבְאוֹתֵינוּ". כלומר, סגנון דיבורו של בר כוכבא היה בסגנון של חוצפה כלפי שמיא, ובר כוכבא בטח בגבורתו ובתכסיסי המלחמה שלו ולא בטח בכוחו של בורא העולם. ולאחר הבאת המימרות הללו מובאת במדרש שם אמרה נוספת של רבי יוחנן (שמובאת בירושלמי בשם התנא רשב"י) שכאשר רבי עקיבא היה רואה את בן כוזיבא היה דורש עליו את הכתוב 'דָּרַךְ כּוֹכָב מִיַּעֲקֹב' ואמר עליו שהוא מלך המשיח.

רבי יוחנן מגלה שלמרות שמסגנון דיבורו של בר כוכבא ניכר שהוא לא התאים לתיאור של מלך המשיח כפי שהוא מתואר בנבואת ישעיה ("וַהֲרִיחוֹ בְּיִרְאַת ד' "), בכל זאת אמר עליו רבי עקיבא שהוא 'מלך המשיח'. כאשר ראה רבי עקיבא את הצלחותיו הצבאיות של בר כוכבא, הוא תלה בו תקוות שהשלטון הצבאי שישליט בר כוכבא בארץ ישראל יהיה התחלה ובסיס להקמת ממלכה שבסופו של דבר "תריח ביראת ד' ", וזהו עומק דברי רבי עקיבא. ולפיכך עודדו רבי עקיבא וחכמי דורו תלמידי חכמים 'לאחוז בארז ולרכב על סוס', כלומר לשלב לימוד תורה עם לחימה ולהתגייס לצבא בר כוכבא.

 

רבי עקיבא 'נושא כליו' של בר כוכבא

הרמב"ם כותב בהלכות מלכים (פרק יא הלכה ג):

"ואל יעלה על דעתך שהמלך המשיח צריך לעשות אותות ומופתים ומחדש דברים בעולם או מחיה מתים וכיוצא בדברים אלו, אין הדבר כך, שהרי רבי עקיבא חכם גדול מחכמי משנה היה, והוא היה נושא כליו של בן כוזיבא המלך, והוא היה אומר עליו שהוא המלך המשיח, ודימה הוא וכל חכמי דורו שהוא המלך המשיח, עד שנהרג בעונות, כיון שנהרג נודע להם שאינו, ולא שאלו ממנו חכמים לא אות ולא מופת"

הרמב"ם קבע בהלכותיו את דברי הירושלמי בענין התייחסות רבי עקיבא וחכמי הדור אל בר כוכבא. אמנם מאידך כנגד דברי הירושלמי, בתלמוד הבבלי (סנהדרין דף צג,ב) מסופר שחכמי ישראל בדקו אם בר כוכבא יכול לדון דין לפי רוח הקודש ("וַהֲרִיחוֹ בְּיִרְאַת ה'..."), וכשראו שאינו מסוגל לכך 'הרגוהו'⁴. פשוט וברור, שאסור להרוג אדם רק בגלל שאין לו רוח הקודש, אלא הכוונה היא שהם התייחסו אליו בתור 'מת', וכפי שהתייחסו בזמנו תלמידי ישיבת עיר התמרים ל'יהושע בן נון' (וראו לעיל).

 

ולכאורה קשה, שהרי בירושלמי מובא באופן סתמי שחכמי ישראל יעצו לבר כוכבא כיצד יגייס חיילים לצבאו, ורבי עקיבא ראה בו את המשיח, ואילו בבבלי מובא באופן סתמי שהם סברו שאינו מלך המשיח. אלא שצריך להבין שלא כל לומדי התורה דומים זה לזה, ויש יחידי סגולה שמתאימים יותר ללימוד התורה מאשר להתגייסות לצבא. ודבר דומה מצאנו בהתייחסות של הרב צבי יהודה הכהן קוק זצ"ל לגיוס לצבא ישראל. שכידוע הוא ראה במדים של צבא ישראל 'מדי קודש' ועודד את הגיוס לצבא, ומאידך מסופר שהוא התנגד להתגייסות של הרב דב ליאור, וכאשר הוא התגייס לצבא למשך חודש אחד בלבד, אמר עליו: "כולו קודש, חוץ מחודש"⁵. ומתבקש שזו היתה גם הבנת הרמב"ם בדברי סוגיית הבבלי. הרמב"ם הניח שדברי סוגיית התלמוד הבבלי שחכמי ישראל התנגדו לבר כוכבא - השקפה שמתאימה לממשיכי הדרך של 'ישיבת עיר התמרים' - נועדו להישמע לאוזניים של תלמידי חכמים בודדים שיקבלו הוראה מפורשת שכזו מרבם, ולרמז להם בלבד שימשיכו בעמל התורה.

אך בתור הוראה ציבורית לכלל תלמידי החכמים הרי שסוגיית התלמוד הירושלמי היא הקובעת, ורבי עקיבא וחכמי דורו עודדו התגייסות לצבא בר כוכבא ואפילו של תלמידי חכמים בסדר גודל של רבי עקיבא עצמו, שהיה דורש על כל קוץ וקוץ של אותיות תלי תלים של הלכות.

רבי עקיבא כבר היה זקן בימי מרד בר כוכבא, ולא מסתבר שהיה 'נושא כליו' של בר כוכבא פשוטו כמשמעו. אלא שהרמב"ם משתמש בתיאור שכזה כדי לרמז שרבי עקיבא עודד גיוס לומדי תורה לצבא בר כוכבא ואפילו הם לומדי תורה מופלגים. ולכן מתאר הרמב"ם את רבי עקיבא כאילו הוא התגייס בפועל לצבא בר כוכבא והיה נושא כלים שצמוד לבר כוכבא. וכשם שאליהו רץ לפני מרכבתו של אחאב ולא ראה בכך פחיתות כבוד לתורתו ולנבואתו, כך שימש רבי עקיבא כ'נושא כלים' של בר כוכבא ולא ראה בכך פחיתות כבוד לתורתו הידועה בגדולתה.

 

____________________________________________________

 

1 "...וְיַת גַּלְוַות תַּלְמִידֵי אֵלִיָהוּ דְּגַלַן מִן בִּקְעָתָא דִירֵיחוֹ וְיַת גַּלְוַות תַּלְמִידֵי אֱלִישָׁע דְּגָלוּ מִן קִרְוַות דִּקְלַיָּא עַל יַד אֲחוּהוֹן בֵּית יִשְׂרָאֵל מָאתָן אַלְפִין גּוּבְרִין וְיַת עָקַת כָּל דָּר וְדָר וּפוּרְעָנוּת אַרְמַלְגּוֹס רְשּׁיעָא וְסִדְרֵי קְרָבָא דְגוֹג וּבְעִידַן צַעֲרָא רַבָּא הַהוּא מִיכָאֵל יְקוּם בִּדְרָעָא לְפָרוּקָא:".

² בספר דברי הימים נאמר (א ב, נה): "וּמִשְׁפְּחוֹת סוֹפְרִים יֹשְׁבֵי יַעְבֵּץ תִּרְעָתִים שִׁמְעָתִים שׂוּכָתִים הֵמָּה הַקִּינִים הַבָּאִים מֵחַמַּת אֲבִי בֵית רֵכָב:". וזו לשון התרגום המצוי שם לכתובים בתרגום חוזר לעברית: "ומשפחת רחביה בן אליעזר בן משה - תלמידי יַעְבֵּץ הוא עָתְנִיאֵל בן קנז. 'יַעְבֵּץ' היו מכנים אותו מפני שהקים בעצתו תרביץ (ישיבה) לתלמידים. ... 'שׂוּכָתִים' מפני שהיו בסוכת רוח נבואה. הם 'שָׁלְמָאֵי' ('הֵמָּה הַקִּינִים' =משפחת 'הַקֵּינִי') בני צפורה, שמתייחסים עם משפחת הלויים שבאו מצאצאי משה רבם - שזכותו טובה להם מרכב ופרשים".

³ משמעות דומה של 'בהונות קצוצים' מרומזת גם בעליית עזרא. עזרא עלה לארץ ישראל כמעט מאה שנים לאחר חורבן הבית, ומסופר עליו שהתבונן בחברי השיירה שלו: "וָאֶקְבְּצֵם אֶל הַנָּהָר הַבָּא אֶל אַהֲוָא ... וָאָבִינָה בָעָם וּבַכֹּהֲנִים, וּמִבְּנֵי לֵוִי לֹא מָצָאתִי שָׁם". חז"ל מספרים (פסיקתא רבתי איש שלום, לא) שהיו לויים בשיירה אלא שהם 'קצצו את בהונותיהם' לאחר חורבן המקדש. והדבר תמוה מאוד מדוע דווקא לויים ישישים שכאלו עלו, ולא עלו עמו לויים צעירים. אלא שחז"ל מרמזים שהיו בשיירה גם לויים צעירים אלא שהם חסרו 'בינה תורנית' ולכן הם מתוארים כ'קצוצי בהונות'. וכן מתבקש מדברי עזרא בהמשך כשהוא מתאר את הלויים שנשלחו לבסוף להצטרף לשיירתו: "וַיָּבִיאּוּ לָנוּ כְּיַד אֱ-לֹהֵינוּ הַטּוֹבָה עָלֵינוּ אִישׁ שֶׂכֶל מִבְּנֵי מַחְלִי בֶּן לֵוִי בֶּן יִשְׂרָאֵל וְשֵׁרֵבְיָה וּבָנָיו וְאֶחָיו שְׁמֹנָה עָשָׂר וכו' ". עזרא רצה שיצטרף לוי שהוא 'איש שכל' ובעל 'בינה תורנית', וחז"ל מחשיבים אותו באופן סמלי כמי שיש לו 'בוהן'.

⁴ "אמרו ליה: במשיח כתיב דמורח ודאין, נחזי אנן אי מורח ודאין, כיון דחזיוהו דלא מורח ודאין – קטלוהו" (סנהדרין דף צג,ב).

⁵ וראו עוד באתר "ישיבה" בענין "שירותו הצבאי של הרב ליאור" בקישור הבא: https://www.yeshiva.org.il/ask/98321.