תל ארזא – והגיוס לצבא בר כוכבא

חלק א: המשמעות הסמלית של המעשים במשנה בסוף מסכת יבמות

המעשה ברבי עקיבא שעיבר את השנה ב'נהרדעא'

חכמים הקלו בדיני העדות שנצרכים להיתר 'אשה עגונה', והקלו להאמין לעד אחד בלבד שמספר שראה שמישהו מת, וממילא אשתו מותרת להינשא. ובמשנה בסוף מסכת יבמות (פט"ז מ"ז) מסופר כיצד התקבלה ההחלטה הזו הלכה-למעשה:

"אָמַר רַבִּי עֲקִיבָא, כְּשֶׁיָּרַדְתִּי לִנְהַרְדְּעָא לְעַבֵּר הַשָּׁנָה, מָצָאתִי נְחֶמְיָה אִישׁ בֵּית דְּלִי, אָמַר לִי, שָׁמַעְתִּי שֶׁאֵין מַשִּׂאִין אֶת הָאִשָּׁה בְּאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל עַל פִּי עֵד אֶחָד, אֶלָּא רַבִּי יְהוּדָה בֶּן בָּבָא. וְנוּמֵתִי (=ואמרתי) לוֹ, כֵּן הַדְּבָרִים. אָמַר לִי, אֱמוֹר לָהֶם מִשְּׁמִי, אַתֶּם יוֹדְעִים שֶׁהַמְּדִינָה מְשֻׁבֶּשֶׁת בִּגְיָסוֹת, מְקֻבְּלַנִי מֵרַבָּן גַּמְלִיאֵל הַזָּקֵן, שֶׁמַּשִּׂאִין אֶת הָאִשָּׁה עַל פִּי עֵד אֶחָד. וּכְשֶׁבָּאתִי וְהִרְצֵיתִי הַדְּבָרִים לִפְנֵי רַבָּן גַּמְלִיאֵל, שָׂמַח לִדְבָרַי, וְאָמַר, מָצָאנוּ חָבֵר לְרַבִּי יְהוּדָה בֶן בָּבָא. מִתּוֹךְ הַדְּבָרִים נִזְכַּר רַבָּן גַּמְלִיאֵל, שֶׁנֶּהֶרְגוּ הֲרוּגִים בְּתֵל אַרְזָא, וְהִשִּׂיא רַבָּן גַּמְלִיאֵל (הַזָּקֵן) נְשׁוֹתֵיהֶם עַל פִּי עֵד אֶחָד..."

בספר 'סדר הדורות' (חלק ב עמו' צו-צח) הקשה כיצד יתכן שרבי עקיבא עיבר כבר אז את השנה בחוץ לארץ. והרי מסופר במעשה שנשיא אותו דור רבן גמליאל חי אז וקיבל את עדות רבי עקיבא (וממילא גם רבי אליעזר ורבי יהושע שידועים כרבותיו של רבי עקיבא חיו אז). והרי רק גדול הדור יכול לצאת לחוץ לארץ ולעבר שם את השנה, ורבי עקיבא לא היה אז גדול הדור. ומחמת הקושי חידש 'סדר הדורות' שגם מי שיוצא בשליחות של גדול הדור יכול לעבר את השנה בחוץ לארץ. אלא שחידוש שכזה הוא נגד דברי הרמב"ם (הלכות קידוש החודש א,ח) שפסק שדווקא גדול הדור עצמו יכול לעבר בחו"ל: "ואם היה אדם גדול בחכמה ונסמך בארץ ישראל ויצא לחוצה לארץ ולא הניח בארץ ישראל כמותו הרי זה מחשב וקובע חדשים ומעבר שנים בחוצה לארץ".

בעל 'סדר הדורות' נדחק לחדש את חידושו, משום שהבין שכל 'מעשה' שמסופר במשנה ובתלמוד וכדו' אכן ארע פשוטו כמשמעו. אולם יש מסורות קדומות שאין הדברים כך, וכדלקמן.

 

המסורת בענין תלמידי רבי עקיבא

במסכת יבמות (דף סב, ב) מובא:

"אמרו: שנים עשר אלף זוגים תלמידים היו לו לרבי עקיבא, מגבת עד אנטיפרס, וכולן מתו בפרק אחד מפני שלא נהגו כבוד זה לזה, והיה העולם שמם, עד שבא רבי עקיבא אצל רבותינו שבדרום, וּשְׁנָאָהּ להם, ר' מאיר ור' יהודה ור' יוסי ורבי שמעון ורבי אלעזר בן שמוע, והם הם העמידו תורה אותה שעה."

לפי פשטות סוגיה זו רבי עקיבא היה רבם של התנאים האלו, אך ב'סדר תנאים ואמוראים', שהוא חיבור קדום מתקופת הגאונים, כתוב בנוסחה המובאת במחזור ויטרי¹:

"כל סתם משנה כר' מאיר היא, כל סתם ברייתא ר' נחמיא, סתם ספרא ר' יהודה בר אלעי, סתם ספרי ר' שמעון בן יוחאי, וכולהו אליבא דר' עקיבא. והן תלמידי ר' עקיבא, ולא ראו ר' עקיבא ולא היו עמו בדור אחד, אלא הפליגו על דעתו".

לפי המסורת הקדומה הזו, אין להבין את דברי התלמוד - שרבי עקיבא לימד את התנאים האלו – פשוטו כמשמעו. תנאים אלו לא קיבלו ממש מרבי עקיבא אלא שנחלקו בינם מהי דעתו. מסורת דומה מתבקשת גם מהקדמת הרמב"ם ליד החזקה, וז"ל:

"ור' ישמעאל ור' מאיר בן גר צדק קבלו מר' עקיבא. וגם קיבל ר' מאיר וחבריו מר' ישמעאל. חביריו של ר' מאיר הם ר' יהודה ור' יוסי ור' שמעון ור' נחמיה ור' אלעזר בן שמוע ור' יוחנן הסנדלר ושמעון בן עזאי ור' חנניה בן תרדיון".

הרמב"ם חולק במקצת על סדר תנאים ואמוראים, ונוקט שרבי מאיר אכן קיבל מרבי עקיבא. אך גם הוא מסכים ששאר התנאים המנויים שם לא קבלו תורה מרבי עקיבא, וגם דעת הר"ש מקינון (ספר הכריתות שער א,ב) היא כדעת הרמב"ם.

 

לפי מסורת הגאונים והרמב"ם והר"ש מקינון לא כל מעשה ארע פשוטו כמשמעו. וכאשר נתקלים במעשה שנראה שלא ארע באמת, אין זה 'קושי' במובן הרגיל, ומתבקש יותר שזה 'רמז' שמדובר במעשה 'סמלי' שצריך להעמיק בכוונתו. כך צריך להתייחס גם ל'מעשה עיבור השנה בנהרדעא' וכפי שיתבאר לקמן.

 

המשמעות הסמלית של 'עיבור השנה'

בשנה רגילה יש שנים עשר חודשי לבנה. חודש אדר הוא חודש ביניים בין תקופת החורף לבין תקופת הקיץ שתחילתה בחודש ניסן. בחודש אדר צריך לראות כבר סימנים ראשונים להתקרבות הבשלת השעורה, וניתן להעריך שבהגיע חודש ניסן תהיה השעורה בשלב הבשלה מתקדם שנקרא 'אביב'. אם לא נראו סימני הבשלה ראשוניים שכאלו, זהו אחד הסימנים שעדין אין זה חודש אדר 'האמיתי', וכדאי להוסיף חודש נוסף על השנה, ולקבוע שהחודש הבא יהיה 'אדר האמיתי' הסמוך לניסן.

 

ניתן לדמות את השלבים השונים שבגאולת ישראל לשלבי הבשלת השעורה. שלב מתקדם מאוד בגאולה (שלב ה'אביב'= שלב ניסן) יהיה השלב שבו יעמוד מלך מבית דויד בראש עם ישראל ותחתיו יעמוד צבא שילחם את מלחמות ה', וכפי שהיה בימי דויד ובימי שלמה. אולם לפני מלכות בית דויד היה שלב ביניים ארוך וממושך שהכין את עם ישראל לכך, ואותו ניתן לכנות 'שלב אדר', ובשלב זה נראו כבר 'סימנים מקדימים' ל'אביב'. בשלב זה נשלח מלאך ד' לגדעון לצאת ולהילחם באויבי ישראל, ובשלב זה יצא יפתח להילחם באויבי ישראל, וכן דבורה שלחה את ברק להילחם באויבי ישראל. וכבר אמרו חז"ל: "יְרוּבַּעַל (יפתח) בְּדוֹרוֹ כְּמֹשֶׁה בְּדוֹרוֹ, בְּדָן (שמשון) בְּדוֹרוֹ כְּאַהֲרֹן בְּדוֹרוֹ, יִפְתָּח בְּדוֹרוֹ כִּשְׁמוּאֵל בְּדוֹרוֹ, לְלַמֶּדְךָ שֶׁאֲפִילּוּ קַל שֶׁבַּקַּלִּין וְנִתְמַנָּה פַּרְנָס עַל הַצִּבּוּר הֲרֵי הוּא כְּאַבִּיר שֶׁבָּאַבִּירִים". נראה כדבר פשוט שהיתה מצווה להתגייס לצבא של השופטים השונים בעת שיצאו להילחם את מלחמות ה', וגם תלמידי חכמים קיימו מצווה זו. וכן משמע משירת דבורה שתלמידי חכמים הצטרפו לצבא של ברק כדי להילחם באויבי ישראל. כתוב בשירה: "מִנִּי מָכִיר יָרְדוּ מְחֹקְקִים וּמִזְּבוּלֻן מֹשְׁכִים בְּשֵׁבֶט סֹפֵר", וביאר שם רד"ק: "שירדו למלחמה מן מָכִיר הגדולים והחכמים, ואף על פי שהיה מעבר לירדן התעורר והתחזק לבא למלחמה זאת, וכן מזבולון ירדו אפילו הסופרים והחכמים ואין צריך לומר שאר העם". כלומר, בשלב זה קיימת הנהגה של שופט, ועם ישראל יוצא למלחמה שמוביל שופט, ואפילו שהשופט אינו מבית דויד, ואף תלמידי חכמים מתגייסים לצבאו.

 

לקראת סוף ימיו של רבי עקיבא התקיים מרד בר כוכבא, ובפני תלמידי הישיבות שבאותו הדור התעוררה השאלה האם להתגייס לצבא בר כוכבא כפי שהתגייסו החכמים והסופרים של מכיר ושל זבולון לצבא ברק, או להשתמט מן הגיוס. ונחלקו התנאים בדורות המאוחרים מה היתה דעתו של רבי עקיבא בענין זה. היו מן התנאים שסברו שרבי עקיבא התנגד לגיוס תלמידי חכמים לצבא בר כוכבא, והמשנה שמספרת שרבי עקיבא ירד 'לעבר את השנה בנהרדעא' מרמזת לכך, וכדלקמן.

 

כְּשֶׁיָּרַדְתִּי לִנְהַרְדְּעָא לְעַבֵּר הַשָּׁנָה

כאמור לעיל, בזמן שרבן גמליאל הנשיא עדין חי לא היה רבי עקיבא גדול הדור, ולא יכול היה לעבר ממש את השנה בחוץ לארץ, ולפיכך צריך להבין שמדובר ב'עבור השנה' במשמעות סמלית. "נְהַרְדְּעָא" היתה עיר ידועה בבבל ושימשה כמרכז תורני ליהודי בבל, אמנם המילה "נְהַרְדְּעָא" מזכירה בצליל שלה את המילים 'נהר ודעה'. 'נהר' מסמל מקור של 'מים', ומצאנו שהנביאים יואל יחזקאל וזכריה ניבאו שבעתיד יצא מקור של 'מים' מן המקדש, ובנבואת יחזקאל (מז,ה) נאמר: "וַיָּמָד אֶלֶף נַחַל אֲשֶׁר לֹא אוּכַל לַעֲבֹר כִּי גָאוּ הַמַּיִם מֵי שָׂחוּ נַחַל אֲשֶׁר לֹא יֵעָבֵר". לכאורה, מדובר בנביעה של מים רגילים, ואברבנאל כתב שמסתבר שכך אכן יהיה, אך הוא הוסיף שהנביאים הללו התכוונו גם לנהר רוחני שיצא מבית ה': "שהמים האלו הם משל ורמז לתורה ולאמונה שלעתיד לבוא תצא מירושלם".

המשמעות הסמלית של ירידת רבי עקיבא 'לעבר את השנה' ב'ִנְהַרְדְּעָא', היא לרמז שהעת שיצא 'נהר' רוחני מבית ד' ומלאה הארץ 'דעה' היא רחוקה מאוד. העת ההיא תיחשב באופן סמלי כחודש 'ניסן' של הגאולה, ולפניה יגיע שלב מקדים של חודש 'אדר' שדומה לתקופת השופטים, ואז יקום שופט או מלך שיגייס את העם למלחמה נגד אויבי ישראל. והמעשה הסמלי ב'עיבור השנה' מרמז שרבי עקיבא סבור, שהזמן הזה שבר כוכבא מולך על ישראל ורוצה לגייס חיילים לצבאו אינה אפילו 'חודש אדר'. ואולי מדובר בנסיון סרק שמרומז בספר דניאל (יא יד,יד): "וּבְנֵי פָּרִיצֵי עַמְּךָ יִנַּשְּׂאוּ לְהַעֲמִיד חָזוֹן וְנִכְשָׁלוּ". הגאולה רחוקה מאוד וצריך להמתין וכביכול להוסיף חודש נוסף, שרק לאחריו יגיע 'אדר הסמלי האמיתי'. ורק בתקופה רחוקה יותר יקום שופט אחר שילכד את העם למלחמה לשחרור הארץ מהגויים, ורק אז תהיה מצווה להצטרף לצבאו.

 

נְחֶמְיָה אִישׁ בֵּית דְּלִי

במעשה מסופר שנְחֶמְיָה אִישׁ בֵּית דְּלִי ביקש מרבי עקיבא למסור לחכמי ישראל: "אַתֶּם יוֹדְעִים שֶׁהַמְּדִינָה מְשֻׁבֶּשֶׁת בִּגְיָסוֹת". נְחֶמְיָה אִישׁ בֵּית דְּלִי מוזכר במשניות רק בשמועה שמסר לרבי עקיבא בענין ההיתר להשיא עגונה על פי עד אחד. ומאחר ש'עיבור השנה בנהר דעה' הוא מעשה סמלי, מתבקש שגם נְחֶמְיָה זה הוא דמות סמלית, שמרמזת לנְחֶמְיָה בֶּן חֲכַלְיָה מתחילת ימי בית שני שמסופר עליו בספר נחמיה. נחמיה הוא דמות ניגודית במקצת לעזרא הסופר. עזרא הסופר היה איש האמונה והתפילה, עזרא התבייש לבקש מהמלך הפרסי כוח צבאי ללוות את העולים עימו לירושלים, וסמך על תפילות וניסים (עזרא ח,כב-כג). ואילו נחמיה לא סמך על ניסים וכשהוא עלה לירושלים שלח עימו המלך הפרסי כוח צבאי שילווה אותו. כאשר עזרא הסופר ניסה לשכנע את העם להימנע מנישואי תערובת הוא מספר: "וָאֶמְרְטָה מִשְּׂעַר רֹאשִׁי וּזְקָנִי וָאֵשְׁבָה מְשׁוֹמֵם", ואילו כאשר נחמיה פעל נגד נישואי התערובת הוא היכה ומרט אחרים וכפי שהוא מספר: "וָאָרִיב עִמָּם וָאֲקַלְלֵם וָאַכֶּה מֵהֶם אֲנָשִׁים וָאֶמְרְטֵם". נחמיה הצליח במקום שלא הצליחו קודמיו, והוא גייס את העם לבניית חומות ירושלים, וארגן אז את היהודים לכוח צבאי כדי שיגנו על עצמם מפני אויביהם: "וָאַעֲמִיד אֶת הָעָם לְמִשְׁפָּחוֹת עִם חַרְבֹתֵיהֶם רָמְחֵיהֶם וְקַשְּׁתֹתֵיהֶם... אֶת אֲ-דֹנָי הַגָּדוֹל וְהַנּוֹרָא זְכֹרוּ וְהִלָּחֲמוּ עַל אֲחֵיכֶם בְּנֵיכֶם וּבְנֹתֵיכֶם נְשֵׁיכֶם וּבָתֵּיכֶם". כמו כן פעל נחמיה בצד הכלכלי ותיקן תקנות כלכליות לטובת אחדות העם.

הצבור ציפה שמה שארע לאחר חורבן בית ראשון יארע גם לאחר חורבן בית שני, ויקום 'נחמיה השני' שיגלה כוח מנהיגותי וילכד את העם לכוח צבאי וכלכלי עצמאי. ציפיה זו באה לידי ביטוי ספרותי מאוחר ב'ספר זרובבל' שנכתב בתקופת הגאונים, ושם שר הצבא של משיח בן דויד נקרא נְחֶמְיָה בן חושיאל. ומתבקש ששר הצבא נקרא נְחֶמְיָה על שם נְחֶמְיָה בֶּן חֲכַלְיָה שאירגן את היישוב היהודי לצבא מאורגן ועצמאי, ושם אביו 'חושיאל' מזכיר בצליל שלו את חלוצי הצבא של בני גד ובני ראובן שאמרו: "וַאֲנַחְנוּ נֵחָלֵץ חֻשִׁים לִפְנֵי בְּנֵי יִשְׂרָאֵל"

מה שעשה נחמיה הראשון לאחר חורבן בית ראשון, עשה גם בר כוכבא לאחר חורבן בית שני, הוא אירגן את העם לכוח צבאי, ובנה מערכת מסועפת של מערות ומנהרות מסתור, שמראה על יכולת של גביית כספים וחלוקתם לבוני המערות. ולאחר פרוץ המרד אף התקין מטבע משלו. היו חכמים שראו ב'בר כוכבא' את 'נחמיה השני' ועודדו גיוס תלמידי חכמים לצבאו. אך היו חכמים שסברו שרבי עקיבא התנגד לבר כוכבא, ואת שיטתם הם מרמזים בדברי 'נחמיה איש בית דלי' לרבי עקיבא.

 

אִישׁ בֵּית דְּלִי

רבי עקיבא ירד לעבר את השנה ב"נהר-דעה". כזכור, נהר-דעה מסמלת את העת שיצא נהר רוחני מבית ד' ומלאה הארץ 'דעה', וכפי שמתאר ישעיה "כִּי מָלְאָה הָאָרֶץ דֵּעָה אֶת ד' כַּמַּיִם לַיָּם מְכַסִּים". גם הכינוי "אִישׁ בֵּית דְּלִי" קשור למים, שהרי באמצעות 'דלי' שואבים מים, והכינוי מרמז לכתוב בישעיה: "וּשְׁאַבְתֶּם מַיִם בְּשָׂשׂוֹן מִמַּעַיְנֵי הַיְשׁוּעָה", וכפי שתרגם יונתן בן עוזיאל: "וּתְקַבְּלוּן אוּלְפַן חֲדַת בְּחֶדְוָא מִבְּחִירֵי צַדִיקַיָא", ובתרגום חוזר לעברית: 'ותקבלו לימוד חדש בשמחה מבחירי הצדיקים'. 'נחמיה איש בית דלי' מסמל בכינויו את נְחֶמְיָה בֶּן חֲכַלְיָה שהיה מבחירי הצדיקים ושאב כביכול בדלי 'מים רוחניים' מן התורה שהיא מעיני הישועה, ובנוסף לכך היה לו כוח מנהיגותי וצבאי, ולכן היתה מצווה גם על תלמידי חכמים להתגייס לצבאו. נחמיה שמכונה 'איש בית דלי' מעיד שבר כוכבא אינו דומה לו, בר כוכבא אינו 'מבחירי הצדיקים' ואינו  שואב מים ב'דלי' מִמַּעַיְנֵי הַיְשׁוּעָה', ולכן אינו יכול להיחשב ל'נחמיה השני', ולפיכך תלמידי חכמים שמתגייסים לצבאו הם 'משובשים בדעתם'. וזו כוונת דבריו באומרו לרבי עקיבא: "אַתֶּם יוֹדְעִים שֶׁהַמְּדִינָה מְשֻׁבֶּשֶׁת בִּגְיָסוֹת". לאחר מכן הוא מעיד לרבי עקיבא על ההיתר להשיא אשה לפי עד אחד בלבד, וענין זה יתבאר לקמן.

 

'הרוג סמלי'

'נחמיה איש בית דלי' מוסיף ומעיד בפני רבי עקיבא, שמי שהשתבשה דעתו והתגייס לגייסות של בר כוכבא, נחשב כביכול ל'הרוג'. השקפת עולם שכזו מרומזת בספר שופטים. במאמר הקודם "מיהו ארמילוס הרשע" התוודענו לסתירות שבספור כבוש אזור חברון ודרום יהודה בכניסת ישראל לארצם. בספר יהושע (י; יא; יד; טו) מסופר שנעשו בחיי יהושע, ואילו בספר שופטים מסופר שנעשו "אַחֲרֵי מוֹת יְהוֹשֻׁעַ". והתבאר שתרגום יונתן לספר שופטים והסוגיה במסכת תמורה (דף טז, א) מרמזים לפתרון הסתירה. ומרומז שם שספר שופטים ליקט לתוכו קטעים מתוך ספר נבואה שכתב עתניאל שתיאר את המאורעות לפי האיספקלריא ('המשקפת') הרוחנית הנבואית שלו. והתבאר שעתניאל שנקרא גם בשם "יהודה" ובשם "יעבץ" פתח ב"יריחו עיר התמרים" ישיבה, שאליה התלקטו תלמידים שקבלו את השקפתו הרוחנית, ולאחר זמן עברה הישיבה לדרום יהודה, ותלמידים נוספים התלקטו אליה. אך השקפת הישיבה נשארה כפי שנוסדה לראשונה ב"יריחו עיר התמרים". ולפי השקפתה, מי שהצטרפו לישיבה שלהם נחשבים ל'לויים חדשים' שהם צאצאים רוחניים של משה רבנו שזכותו טובה מרכב ופרשים, ולכן הם פטורים מגיוס לצבא של יהושע. כאשר שבט יהודה נחל את נחלתו בדרום הארץ, עקרה הישיבה של עתניאל את מקומה מ"עיר התמרים" וגם "הַקִּינִים" שהיו גֵּרִים ממשפחת יתרו עברו יחד עימה לנחלת יהודה, והוגדרו יחד עם שאר התלמידים בתור 'לויים חדשים' שגם הם פטורים מגיוס². לשיטת עתניאל, הכיבושים הצבאיים של אזור חברון הצליחו עקב עמל התורה שלו ושל תלמידיו (ה'לויים חדשים'). כיבושים אלו נעשו אמנם בחייו הגשמיים של יהושע, אך לאחר מה שלפי ראייתם נראה כ'מותו הרוחני', ולכן הם מתוארים כאילו נעשו "אַחֲרֵי מוֹת יְהוֹשֻׁעַ". 'נחמיה איש בית דלי' ממשיך במשנה את השקפת 'ישיבת עיר התמרים' והוא מתייחס לתלמידי החכמים שהתגייסו לצבא בר כוכבא בתור 'הרוגים'. ודבר זה עומד בבסיס העדות שהוא מעיד לרבי עקיבא.

 

בדברי חז"ל מצאנו שלכל אדם מישראל יש שתי 'נשים סמליות', 'אשה סמלית' אחת היא 'חלק התורה' שבה הוא צריך לעמול, ו'אשה סמלית' נוספת היא 'הפרנסה' שבה הוא צריך לעמול³. נחמיה איש בית דלי מעיד בפני רבי עקיבא שתלמיד ישיבה שדעתו 'מְשֻׁבֶּשֶׁת בִּגְיָסוֹת' והתגייס לצבא בר כוכבא נחשב כ'הרוג', ולפיכך יש להקל ולהתיר להשיא את 'אשתו' (=חלקו בתורה) למישהו אחר, שיעמול בתורה כל היום כולו.

 

נהרגו הרוגים ב'תל ארזא'

רבי עקיבא בא וסיפר את הדברים לרבן גמליאל, ומסופר "מִתּוֹךְ הַדְּבָרִים נִזְכַּר רַבָּן גַּמְלִיאֵל, שֶׁנֶּהֶרְגוּ הֲרוּגִים בְּתֵל אַרְזָא, וְהִשִּׂיא רַבָּן גַּמְלִיאֵל (הַזָּקֵן) נְשׁוֹתֵיהֶם עַל פִּי עֵד אֶחָד". כאמור לעיל, מדובר במעשה סמלי, ולפיכך מתבקש שגם 'תל ארזא' הוא שם של מקום, אך הוא מוזכר במעשה בגלל המשמעות הסמלית של שמו. ה"ארז" מוזכר בתהילים (צב): "מִזְמוֹר שִׁיר לְיוֹם הַשַּׁבָּת:... צַדִּיק כַּתָּמָר יִפְרָח כְּאֶרֶז בַּלְּבָנוֹן יִשְׂגֶּה: שְׁתוּלִים בְּבֵית ד' בְּחַצְרוֹת אֱ-לֹהֵינוּ יַפְרִיחוּ: ...". ה"ארז" מסמל את לומדי התורה שהם שתולים בבית ד' ואינם עמלים במלאכות, וגם ימות החול דומים אצלם לשבת. 'בית המדרש' נקרא במעשה זה באופן סמלי 'תל ארזא', ומי שפרש ויצא ממנו נחשב באופן סמלי ל'הרוג'. ומתוך עדותו של רבי עקיבא נזכר רבן גמליאל שארע מקרה סמלי שכזה שנהרגו 'הרוגים' ב'תל ארזא', והקלו והשיאו את נשותיהם הסמליות (חלק התורה שלהם) לאנשים אחרים.

בהמשך המשנה המספרת על המעשה ב'עיבור השנה' והמעשה ב'תל ארזא' מסופר מעשה נוסף שספרו לרבי עקיבא "מַעֲשֶׂה בִּבְנֵי לֵוִי שֶׁהָלְכוּ לְצֹעַר עִיר הַתְּמָרִים". המעשה נידון באריכות במאמר "הצער של עיר התמרים", והתבאר שהמעשה מרמז באופן סמלי שרבי עקיבא אימץ את השקפת 'ישיבת עיר התמרים', ולפיה תלמידי חכמים הם 'בני לוי חדשים' שפטורים מהגיוס, ומי שמתגייס ומשלב לימוד תורה בפעילות מלחמתית נחשב כביכול ל'מת' שיש להשיא את 'אשתו' (=חלקו בתורה) למישהו אחר. והתבאר במאמר שהרי"ף חולק על השקפה שכזו, ולכן השמיט חלק מן המשנה. גם הרמב"ם חולק על השקפת המשנה הזו ופסק כשיטת הירושלמי ולפיה רבי עקיבא תמך בבר כוכבא, וכפי שנרחיב לקמן. ובכל אופן, נראה שהמשנה בסיום מסכת יבמות ולפיה רבי עקיבא אימץ את שיטת 'עיר התמרים' היא בשיטת התנא רבי יהודה בר אילעאי, וכדלקמן

 

חלק ב: שיטת התנא רבי יהודה, ודחייתה על ידי הירושלמי והרמב"ם

מיהו התנא שסבור שרבי עקיבא אימץ את שיטת 'עיר התמרים'

במסכת מנחות (דף סח, ב) מסופר שתלמיד בשם יהודה בן נחמיה הוכיח לרבי טרפון דין הלכתי הבנוי על הנחה שעל התקופה שבין פסח לעצרת נאמר: "הותר מכללו אצל הדיוט", ורבי טרפון לא יכול היה לדחות את דבריו. יהודה בן נחמיה נהנה מנצחונו בוויכוח, ורבי עקיבא אמר לו: "תמהני אם תאריך ימים". ומספר התנא רבי יהודה ברבי אלעאי: "אותו הפרק פסח⁴ היה, כשעליתי לעצרת שאלתי אחריו: יהודה בן נחמיה היכן הוא? ואמרו לי: נפטר והלך לו". ברור ש'נפטר' כפשוטו אינו יכול ל'הלך לו' לאחר שמת, אלא שהסוגיה מרמזת שהוא 'נפטר' מחבריו בתקופה שבין פסח לעצרת ו'הלך לו' מבית המדרש כדי לעסוק בדברים אחרים, וחבריו שנותרו בבית המדרש התייחסו אליו כמו 'מת'.

יהודה בן נחמיה הוכיח לרבי טרפון שבעניני התקופה שבין פסח לעצרת נאמר: "הותר מכללו אצל הדיוט", והוא קיים בעצמו את המשמעות הסמלית המתלווה ליסוד זה, והוא 'התיר' לעצמו לעזוב את ה'כלל' שהם אלו שנותרו בבית המדרש ויצא לעמול במלאכות. הימים שבין פסח לעצרת הם ימי קציר השעורים, ולפי פשטות התורה תקופה זו מותרת בעבודה ונקראת "מֵהָחֵל חֶרְמֵשׁ בַּקָּמָה" (דברים טז, ט). מי שחפץ להתפרנס יכול למצוא מלאכה בתקופת הקציר, וכן מצאנו (ברכות דף לה, ב) שרבא הדריך את תלמידיו שלא יבואו אליו בעונת החריש ובעונת הקציר, משום שאז יוכלו להשיג את פרנסתם בקלות ולא יהיו טרודים כל השנה ברדיפה אחר פרנסות דחוקות. אך רבי יהודה בר אלעאי מגלה שרבי עקיבא אמר ליהודה בן נחמיה "תמהני אם תאריך ימים?!", ולשון זו נועדה להזכיר את האמור בקהלת (ח, יג): "וְטוֹב לֹא יִהְיֶה לָרָשָׁע, וְלֹא יַאֲרִיךְ יָמִים...".

רבי יהודה ברבי אלעאי מרמז שמבחינת תלמידי רבי עקיבא שנותרו בבית המדרש, ה'תלמיד' שפרש מהם בתקופה שבין פסח לעצרת נחשב ל'רשע' ושקול כ'מת'. ונראה ששמו של התלמיד 'יהודה בן נחמיה' הוא שם בעל משמעות סמלית, וכדלקמן.

 

המשמעות הסמלית של השם 'יהודה בן נחמיה'

כפי שהוזכר בתחילת המאמר, השם 'יהודה' מופיע בתחילת ספר שופטים בתור דמותו של עתניאל שנקרא גם יעבץ שהיה עמל בתורה בלבד. והשם 'נחמיה' מופיע במשנה במסכת יבמות בתור ממשיכו של נחמיה בן חכליה שגייס את העם לבניית חומות ירושלים. נחמיה היה איש מעשי וידע שאי אפשר שכולם יגורו בתוך חומות ירושלים, וצריך שיהיה עורף כלכלי שיחזק את יושבי ירושלים, ונחמיה מספר בספרו (יא,א-ב): "וַיֵּשְׁבוּ שָׂרֵי הָעָם בִּירוּשָׁלִָם וּשְׁאָר הָעָם הִפִּילוּ גוֹרָלוֹת לְהָבִיא אֶחָד מִן הָעֲשָׂרָה לָשֶׁבֶת בִּירוּשָׁלִַם עִיר הַקֹּדֶשׁ וְתֵשַׁע הַיָּדוֹת בֶּעָרִים: וַיְבָרֲכוּ הָעָם לְכֹל הָאֲנָשִׁים הַמִּתְנַדְּבִים לָשֶׁבֶת בִּירוּשָׁלִָם". למרות בניית חומות ירושלים, קבע נחמיה שרק חלק קטן יגורו בה והם יהיו מתנדבים, ושאר העם יתמוך בהם מבחוץ.

התלמיד 'יהודה בן נחמיה' טען שהוא פורש מבית המדרש בעונת הקציר שבין פסח לעצרת, משום שאי אפשר שכולם יישארו בבית המדרש שהוא 'ירושלים של מעלה', וצריך שיהיה עורף כלכלי שיחזיק בהם. חבריו שהתנדבו להישאר בבית המדרש הם 'יהודה (=יעבץ)' מסוג רגיל, והוא שהתנדב לפרוש מהם ולעסוק בכלכלה ולפרנס אותם הוא 'יהודה (=יעבץ)' מסוג אחר, הוא 'יהודה בן נחמיה', והוא ממשיך את התורה של 'נחמיה' בן חכליה. אולם רבי יהודה בר עילאי מספר שלפי שיטת רבי עקיבא התלמיד הזה משובש בדעתו ונחשב כ'מת'.

 

במעשה זה מרמז רבי יהודה בר אילעאי שלפי השקפת רבי עקיבא אסור לפרוש מבית המדרש בשום פנים ואופן ואפילו לצרכים כלכליים הכרחיים. מתבקש שהוא גם התנא של המשנה במסכת יבמות, שלפיה רבי עקיבא פגש ב'נחמיה' איש 'בית דלי' שרמז שתלמיד שפורש מבית המדרש ומתגייס לצבא בר כוכבא לצרכים הכרחיים כדי להציל את ישראל מאויביהם הרי שדעתו "מְשֻׁבֶּשֶׁת בִּגְיָסוֹת".

 

רוכב על סוס ועוקר ארז

הירושלמי (תענית פ"ד ה"ד) בא להוציא משיטת המשנה בסוף מסכת יבמות בכמה אופנים. כנגד הרמז של 'עיבור השנה בנהרדעא', שלפיו רבי עקיבא סבור שתקופת בר כוכבא אינה אפילו 'חודש אדר הסמלי' בשלב הגאולה, מביא הירושלמי את דברי התנא רבי שמעון בר יוחאי שרבי עקיבא היה סבור שבר כוכבא הוא מלך המשיח. ואילו מי שהעז לחלוק על רבי עקיבא וסבר שהגאולה רחוקה מאוד היה רק רבי יוחנן בן תורתא. לדעת רשב"י, רבי יהודה בר עילאי טעה וקיבל מסורת משובשת שלפיה רבי עקיבא היה זה שסבור שהגאולה רחוקה מאוד והתנגד לגיוס לצבא בר כוכבא. אך לא כך היו הדברים, אלא שרבי עקיבא ורוב-ככל חכמי ישראל היו סבורים שתקופת בר כוכבא היא אפילו 'חודש ניסן הסמלי' בשלב הגאולה, וברור שצריך להתגייס לצבאו. ומי שהעז לחלוק על כך וסבר שהגאולה רחוקה היה תנא שאינו מפורסם בשם רבי יוחנן בן תורתא.

 

וכנגד שיטת המשנה בסיום יבמות ולפיה "נֶּהֶרְגוּ הֲרוּגִים בְּתֵל אַרְזָא", שמרמזת שתלמיד חכם ששקול כ'ארז' ומתגייס לצבא בר כוכבא נחשב באופן סמלי ל'הרוג', בא הירושלמי ומספר שחכמי ישראל יעצו לבר כוכבא כיצד לגייס לוחמים לצבאו: "כל מי שאינו רוכב על סוסו ועוקר ארז מן לבנון לא יהיה נכתב בצבאות שלך". האפשרות שאדם ידהר על סוס ותוך כדי דהירתו יצליח לעקור ארז מן הלבנון היא מופרכת. אלא שה'ארז' מסמל גם כאן 'תלמיד חכם' ו'הלבנון' מסמל את 'בית המדרש'. וה'סוס' מסמל את המוכנות למלחמה כמובא בכתוב: "סוּס מוּכָן לְיוֹם מִלְחָמָה וְלַד' הַתְּשׁוּעָה". ומי שרוכב על ה'סוס' ועוקר 'ארז מלבנון' הוא תלמיד חכם שמשלב עיסוק בתורה (='ארז') באימונים צבאיים ובמלחמות (=רכיבה על 'סוס'). והירושלמי משתמש בסמל של 'ארז' למטרה הפוכה מהמשנה במסכת יבמות, ומרמז שחכמי ישראל עודדו תלמידי חכמים להתגייס לצבא בר כוכבא.

 

התייחסות כפולה של הרב צבי יהודה הכהן קוק ביחס לצבא ישראל

לכאורה התלמוד הבבלי קיבל את שיטת התנא רבי יהודה בר עילאי. בתלמוד הבבלי (סנהדרין דף צג,ב) מסופר שחכמי ישראל בדקו אם בר כוכבא יכול לדון דין לפי רוח הקודש ("וַהֲרִיחוֹ בְּיִרְאַת ה'..."), וכשראו שאינו מסוגל לכך 'הרגוהו'. פשוט וברור, שאסור להרוג אדם רק בגלל שאין לו רוח הקודש, אלא הכוונה היא שהם התייחסו אליו בתור 'מת', וכפי שהתייחסו בזמנו תלמידי 'ישיבת עיר התמרים' ליהושע בן נון (וראו לעיל).

אלא שגם התלמוד הבבלי וגם התלמוד הירושלמי הכירו בכך שרבי שמעון הוא המוסמך בהבנת השקפת רבי עקיבא. הירושלמי (סנהדרין פ"א ה"ב) מספר שרבי עקיבא אמר לרשב"י: "דייך שאני ובוראך מכירין כוחך", ובכך קובע הירושלמי שרשב"י הוא המוסמך לקבוע מהי השקפתו העיקרית של רבי עקיבא. וגם הבבלי (גיטין דף סז,א) נוהג באופן דומה ומספר: "אמר ר' שמעון לתלמידיו: בניי, שנו מדותי, שמדותי תרומות מתרומות מידותיו של ר' עקיבא", ובכך קובע גם הבבלי שרשב"י הוא המוסמך לקבוע מהי השקפתו העיקרית של רבי עקיבא.

וצריך להבין שהסתירה שנראית לכאורה בשיטת הבבלי אינה סתירה באמת. ובאופן דומה מצאנו סתירה בדברי הרב צבי יהודה קוק זצ"ל. כידוע הרב צבי יהודה קוק ראה במדים של צבא ישראל 'מדי קודש' ועודד את הגיוס לצבא, ומאידך מסופר שהוא התנגד להתגייסות של הרב דב ליאור, וכאשר הוא התגייס לצבא למשך חודש אחד בלבד, אמר עליו: "כולו קודש, חוץ מחודש"⁵. מתבקש שזו היתה גם הבנת רבי שמעון בר יוחאי בדעת רבי עקיבא. האמירה הסתמית שמובאת בבבלי כאלו  כל חכמי ישראל (ובכללם רבי עקיבא) התנגדו לבר כוכבא - השקפה שמתאימה לממשיכי הדרך של 'ישיבת עיר התמרים' - נועדה להישמע לאוזניים של תלמידי חכמים בודדים שיקבלו הוראה מפורשת שכזו מרבם, ולרמז להם בלבד שימשיכו בעמל התורה. אך בתור הוראה ציבורית לכלל תלמידי החכמים הרי שרבי עקיבא וחכמי דורו עודדו התגייסות לצבא בר כוכבא, וכפי שמובא בירושלמי.

 

רבי עקיבא 'נושא כליו' של בר כוכבא

הרמב"ם כותב בהלכות מלכים (פרק יא הלכה ג):

"ואל יעלה על דעתך שהמלך המשיח צריך לעשות אותות ומופתים ומחדש דברים בעולם או מחיה מתים וכיוצא בדברים אלו, אין הדבר כך, שהרי רבי עקיבא חכם גדול מחכמי משנה היה, והוא היה נושא כליו של בן כוזיבא המלך, והוא היה אומר עליו שהוא המלך המשיח, ודימה הוא וכל חכמי דורו שהוא המלך המשיח, עד שנהרג בעונות, כיון שנהרג נודע להם שאינו, ולא שאלו ממנו חכמים לא אות ולא מופת"

תחילה דוחה הרמב"ם את דברי הבבלי, שחכמי ישראל בדקו אם בר כוכבא יכול לדון דין לפי רוח הקודש. הרמב"ם הניח שדברי הבבלי שמהם עולה שצריך להתנגד לגיוס לצבא בר כוכבא, נועדו להישמע לאוזניים של תלמידי חכמים בודדים שיקבלו הוראה מפורשת שכזו מרבם, ולרמז להם בלבד שימשיכו בעמל התורה. אך בתור הוראה ציבורית לכלל תלמידי החכמים הרי ששיטת רשב"י ודברי הירושלמי הם הקובעים הלכה למעשה. ולכן קבע בהלכותיו את דברי הירושלמי בענין התייחסות רבי עקיבא וחכמי הדור אל בר כוכבא, שמרמזים שהם עודדו גיוס תלמידי חכמים לצבא בר כוכבא.

הרמב"ם מוסיף ומספר שרבי עקיבא היה 'נושא כליו' של בר כוכבא. והדבר תמוה, רבי עקיבא כבר היה זקן בימי בר כוכבא, ולא מסתבר שהיה 'נושא כליו' של בר כוכבא. אלא שכידוע הרמב"ם התייחס להלכות שכתב בספרו בתור 'משניות חדשות'. וכנגד 'המעשה הסמלי' במשנה במסכת יבמות שמרמז שרבי עקיבא התנגד לגיוס תלמידי חכמים לצבא בר כוכבא, ראה הרמב"ם צורך לכתוב בהלכותיו 'מעשה סמלי חילופי' שלפיו רבי עקיבא התגייס בעצמו לצבא בר כוכבא. ובכך לקבוע 'הלכה-למעשה' לדורות. והרמב"ם מספר את ה'מעשה' הזה כדי לרמז שרבי עקיבא עודד גיוס לומדי תורה לצבא בר כוכבא ואפילו של חכמים בסדר גודל של רבי עקיבא עצמו, שהיה דורש על כל קוץ וקוץ של אותיות תלי תלים של הלכות.

 

צרוף מקרים בעניינה של אגרת של בר כוכבא

בסיום המאמר יש להעיר על 'צירוף מקרים' בענין 'תל ארזא'.

במאמר התבאר ש'תל ארזא' הוזכרה במשנה בגלל המשמעות הסמלית של שמה שקשורה לסוגיית הגיוס לצבא בר כוכבא. ובאחת מאגרות בר כוכבא שנמצאו במערה במדבר יהודה מוזכרת 'תל ארזין' (=תל ארזא). מדובר במכתב מבר כוכבא (שמעון בר כוסבא/ כושׂבה) לשני מפקדי הצבא שלו בעין גדי ('יהונתן' ו'משבלה'), בשרידי המכתב ניתן לזהות את המילים הבאות: "שמעון בר כושבה ליהונתן ולמשבלה... כול אנוש מתקוע ומתל ארזין... ואם לא תשדרון יתהן ידוע יהוא לכן די מנכן אעבד פורענותא...". ובספר "ידיעות החברה לחקירת ארץ-ישראל ועתיקותיה" (כרך כה  עמוד 60) משער יגאל ידין שאנשי 'תקוע' ואנשי 'תל ארזא' היה סרבני גיוס שבר כוכבא מצווה על גיוסם, ומאיים בענישת מפקדיו אם לא יעשו כך. ובענין הסרבנים מ'תקוע' יש להעיר שנחמיה מספר על הגיוס שעשה לצורך בניית חומות ירושלים, והוא מספר (נחמיה ג,ה): "וְעַל יָדָם הֶחֱזִיקוּ הַתְּקוֹעִים, וְאַדִּירֵיהֶם לֹא הֵבִיאוּ צַוָּרָם בַּעֲבֹדַת אֲדֹנֵיהֶם". כלומר, מבין אנשי תקוע היו אנשים שראו את עצמם כ'חשובים' והשתמטו מצו הגיוס שלו. ובמקרה, אנשי תקוע שהוזכרו בתנ"ך כמשתמטים וגם אנשי 'תל ארזא' שנרמזו במשנה בשאלת הגיוס או ההשתמטות, הוזכרו יחד באיגרת של בר כוכבא כמשתמטים. ובמקרה מי שמצא את האגרת הזו הוא יגאל ידין שהיה הרמטכ"ל השני של צה"ל. "וַיִּקֶר מִקְרֶהָ" – של אגרת זו.
_________________________

¹ נמצא בפירוש לפרקי אבות במשניות הגדולות בהוצאת וילנא.

² בספר דברי הימים נאמר (א ב, נה): "וּמִשְׁפְּחוֹת סוֹפְרִים יֹשְׁבֵי יַעְבֵּץ תִּרְעָתִים שִׁמְעָתִים שׂוּכָתִים הֵמָּה הַקִּינִים הַבָּאִים מֵחַמַּת אֲבִי בֵית רֵכָב:". וזו לשון התרגום המצוי שם לכתובים בתרגום חוזר לעברית: "ומשפחת רחביה בן אליעזר בן משה - תלמידי יַעְבֵּץ הוא עָתְנִיאֵל בן קנז. 'יַעְבֵּץ' היו מכנים אותו מפני שהקים בעצתו תרביץ (ישיבה) לתלמידים. ... 'שׂוּכָתִים' מפני שהיו בסוכת רוח נבואה. הם 'שָׁלְמָאֵי' ('הֵמָּה הַקִּינִים' =משפחת 'הַקֵּינִי') בני צפורה, שמתייחסים עם משפחת הלויים שבאו מצאצאי משה רבם - שזכותו טובה להם מרכב ופרשים".

³ וכפי שמשמע במסכת קידושין (דף ל,ב): "אמר חזקיה, דאמר קרא: 'רְאֵה חַיִּים עִם אִשָּׁה אֲשֶׁר אָהַבְתָּ', אם אשה ממש היא - כשם שחייב להשיאו אשה, כך חייב ללמדו 'אומנות', אם 'תורה' היא - כשם שחייב ללמדו תורה, כך חייב ללמדו אומנות".

⁴ "פסח היה" כך הוא הנוסח בגרסאות כת"י בדקדוקי סופרים, וכן הוא הנוסח גם בספרי (במדבר פינחס קמח).

⁵ וראו עוד באתר "ישיבה" בענין "שירותו הצבאי של הרב ליאור" בקישור הבא: https://www.yeshiva.org.il/ask/98321