שבת שיהיה גדול

הטור (אורח חיים הלכות פסח סימן תל) כתב: "שבת שלפני הפסח קורין אותו 'שבת הגדול', והטעם לפי שנעשה בו נס גדול. שפסח מצרים מקחו 'בעשור' כדכתיב: 'בֶּעָשֹׂר לַחֹדֶשׁ הַזֶּה וְיִקְחוּ לָהֶם אִישׁ שֶׂה לְבֵית אָבֹת שֶׂה לַבָּיִת', ופסח שיצאו ישראל ממצרים היה ביום חמישי כדאיתא בסדר עולם, ונמצא ש'עשור' בחדש היה שבת. ולקחו להם כל אחד שֶׂה לפסחו וקשר אותו בכרעי מטתו, ושאלום המצריים למה זה לכם והשיבו לשחטו לשם פסח במצות השם עלינו, והיו שיניהם קהות על ששוחטין את אלהיהן ולא היו רשאין לומר להם דבר, ועל שם אותו הנס קורין אותו שבת הגדול". ובעקבות הטור פסק גם השולחן ערוך בקיצור: "שבת שלפני הפסח קורין אותו שבת הגדול, מפני הנס שנעשה בו".

בתיאור הנס כפי שהוא מובא בטור, לא ברור מדוע מדובר בנס גדול. אמנם מדובר במסורת עתיקה מאוד שמוזכרת כבר במחזור ויטרי (סימן רנט) מבית מדרשו של רש"י, ושם מוזכר נס גדול:

"ושבת שלפני הפסח נהגו העם לקרותו 'שבת הגדול' ואינם יודעין למה. שהרי אינו גדול משאר שבתות. אלא לפי שבניסן שבו יצאו ישראל ממצרים חמשי בשבת היה, כדאיתא בסדר עולם רבא ובפרק רבי עקיבא. ומקחו של פסח מ'בעשור', והיה בשבת שלפני הפסח. אמרו ישראל 'הֵן נִזְבַּח אֶת תּוֹעֲבַת מִצְרַיִם לְעֵינֵיהֶם וְלֹא יִסְקְלֻנוּ', אמר להם הקב"ה עתה תראו הפלא שאעשה. הלכו ולקחו איש פסחו, להיות להם למשמרת עד ארבעה עשר יום. כשראו המצריים היו רוצים להנקם מהם, והיו מיעיהן מרותחין ובאש נדעכים ונידונין ביסורין וחלאים רעים ומרים, ולא הזיקו לישראל מאומה. ועל ידי שנעשו ניסים לישראל באותו שבת שלפני הפסח לפיכך נקרא שבת הגדול".

כאשר מתעמקים בדברי מחזור ויטרי, מתברר שתחילה היתה מסורת בפי העם לקרוא לשבת זו בשם 'שבת הגדול' בלא שהבינו מדוע הם קוראים כך לשבת זו. ובבית מדרשו של רש"י הצליחו למצוא טעם למסורת זו, שהיא משום הנס שנעשה לישראל, שישראל חששו מתחילה לקנות כבש כדי לשחוט אותו בפני המצרים. ולבסוף בטחו בד' שהבטיחם שלא יאונה להם רע, וד' עשה להם נס והעניש בייסורים קשים את המצרים שניסו להרע להם. גם בעלי התוספות (שבת דף פז,ב) אמרו שהיא נקראת על שם הנס שארע בה, אלא שלדעתם היה זה נס אחר, וז"ל:

"ברביעי שחטו פסחיהם ונמצא בשבת שעברה לקחו פסחיהן, שאז היה 'בֶּעָשֹׂר לַחֹדֶשׁ' ועל כן קורין אותו ''שבת הגדול' לפי שנעשה בו נס גדול כדאמרינן במדרש (תנחומא). כשלקחו פסחיהם - באותה שבת - נתקבצו בכורות אומות העולם אצל ישראל ושאלום למה היו עושין כך, אמרו להן זבח פסח לד' שיהרוג בכורי מצרים. הלכו אצל אבותיהם ואל פרעה לבקש ממנו שישלחו ישראל ולא רצו. ועשו בכורות מלחמה והרגו מהן הרבה הה"ד (=וזהו שכתוב) 'לְמַכֵּה מִצְרַיִם בִּבְכוֹרֵיהֶם ' ".

לפי ההסברים שהובאו לעיל השבת קרויה 'שבת הגדול', משום שבשנה שהיתה יציאת מצרים "בֶּעָשֹׂר לַחֹדֶשׁ הַזֶּה" (י בניסן) חל ביום שבת. אלא שעדין תמוה, מדוע קראו העם לשבת שלפני פסח 'שבת הגדול', והרי ברוב השנים השבת הזו לא חלה בי' בניסן? ולכאורה אם רצו לציין את הנס שהיה במצרים בקניית הכבשים, ראוי היה לציין בכל שנה את תאריך י' בניסן, ולקרוא לתאריך זה 'העשור הגדול'. וצריך להבין מדוע בחרו לציין שהנס ארע אז בשבת. ונראה שהם הבינו שהנס קשור לכך שהוא ארע בשבת, וכפי שיתבאר לקמן.

 

שבת – ברכת האמונה

הקב"ה ציווה על בני ישראל לקחת צאן לצורך קרבן הפסח בעשור לחודש משום שבאותה שנה חל עשור לחודש בשבת. בני ישראל חששו מתחילה לקחת את הצאן ולהודיע לתושבי מצרים, שהם מתכוננים לשחוט בפרסום את הצאן (שהוא האלהים של מצרים) ביום ארבעה עשר בניסן, ושבלילה שמייד לאחר מכן ימותו בכורות מצריים, ואז בני ישראל יצאו לחירות. היה זה מעשה של התגרות במצריים ובני ישראל חששו מתחילה שכאשר המצרים ישמעו זאת הם יתנפלו עליהם ויסקלו אותם. אך הקב"ה הבטיח להם שיעשה להם פלא, ובני ישראל בטחו בה', וד' קיים הבטחתו והם זכו ל'נס'.

לדעת 'מחזור ויטרי' הנס היה שהמצרים שניסו לנקום בבני ישראל נפגעו וסבלו ייסורים קשים. ולדעת בעלי התוספות הנס היה שהיתה 'מלחמת אזרחים' מרובת נפגעים בתוך מצריים (= "וְסִכְסַכְתִּי מִצְרַיִם בְּמִצְרַיִם וְנִלְחֲמוּ אִישׁ בְּאָחִיו"). שורשם של שני הנסים האלו - נס המחלות שפגעו במצרים שרצו לפגוע בישראל והנס של "וְסִכְסַכְתִּי מִצְרַיִם בְּמִצְרַיִם" - הוא האמונה בד' שהתגלתה אז בבני ישראל במלוא עוצמתה. וההתגברות הזו באמונה באה מכוחה של השבת, וכדלקמן.

במדרש (שמות רבה א,כח) מובא שבצעירותו של משה כשהיה בן ביתו של פרעה, השיג משה לישראל יום מנוחה ובחר עבורם את יום השבת, ומובא עוד שם (ה,יח), שהיו בידי ישראל מגילות שהיו לומדים בהם בעת המנוחה בשבתות, ומשתעשעים בהם משום שהיו כתוב בהם שהקב"ה יגאל אותם ממצריים. אין זה מקרי שהאמונה התעוררה והתגברה אצלם דווקא בשבת שלפני מכת בכורות, שהרי מידי שבת בשבת הפיחו בני ישראל בעצמם את האמונה שהקב"ה יגאלם מן השעבוד. בנוסף לכך, עניינה של השבת הוא האמונה שהעולם אינו קדמון אלא שהקב"ה ברא אותו והוא משגיח ומנהיג אותו. וכעין כך מובא בספר כתונת פסים (ויקרא פרשת שמיני): "לכך נתן לנו את השבת, שהוא האמונה והבטחון".

 

בזוהר (שמות, דף פח,א) כתוב שימות השבוע מתברכים מהשבת שקודמת להם, ולכן צריך להתענג ביום השבת וכך יימצא עונג ושפע בימות השבוע שיבוא לאחר מכן. עקרון זה נכון גם לנס יציאת מצריים. הנס הגדול שבו נגלה ד' בארץ מצריים והיכה כל בכור במצרים והציל את בכורות ישראל, הנס שהביא לכך שפרעה שחרר את בני ישראל, שורשו בשבת הקודמת. באותה שבת בני ישראל התגברו באמונתם ובטחונם בה', ולא חששו מלהתגרות במצרים ולהודיע להם שהם מתכוננים לשחוט את אלוהיהם. האמונה והבטחון האלו הביאו באופן מיידי לנסים שהתרחשו באותה שבת עצמה. ומתוך שפע האמונה הזו נתברך גם יום חמישי שחל בהמשך השבוע, והקב"ה התגלה בו בנס מכת בכורות והביא להוצאת בני ישראל ממצריים.

כעת יש בידינו הסבר מדוע נתלה הנס שארע אז ב'עשור לחודש' דווקא בכל שהוא חל אז ב'שבת', אלא שעדין צריך להבין מדוע נקראת שבת זו 'שבת הגדול' ולא 'שבת הנס הגדול', וענין זה יתבאר לקמן.

 

'גדול' במשמעות של 'נס'

בספר מלכים מסופר שאלישע הנביא החיה את בנה של האשה השונמית, ולאחר זמן כשהגיע רעב הוא הורה לה לגור בארץ פלישתים, אולם בינתיים השתלטו אנשים אחרים על השדה שלה והיא לא הצליחה להוציא את השדה מידם. ומסופר שמלך ישראל ביקש מהמשרת של אלישע ששמו היה גֵּחֲזִי, שיספר לו את הניסים שאלישע עשה, והמלך מכנה את הניסים בשם "גְּדֹלוֹת" (מלכים ב' ח,ג-ו):

"וַיְהִי מִקְצֵה שֶׁבַע שָׁנִים וַתָּשָׁב הָאִשָּׁה מֵאֶרֶץ פְּלִשְׁתִּים וַתֵּצֵא לִצְעֹק אֶל הַמֶּלֶךְ אֶל בֵּיתָהּ וְאֶל שָׂדָהּ: וְהַמֶּלֶךְ מְדַבֵּר אֶל גֵּחֲזִי נַעַר אִישׁ הָאֱלֹהִים לֵאמֹר סַפְּרָה נָּא לִי אֵת כָּל הַגְּדֹלוֹת אֲשֶׁר עָשָׂה אֱלִישָׁע: וַיְהִי הוּא מְסַפֵּר לַמֶּלֶךְ אֵת אֲשֶׁר הֶחֱיָה אֶת הַמֵּת וְהִנֵּה הָאִשָּׁה אֲשֶׁר הֶחֱיָה אֶת בְּנָהּ צֹעֶקֶת אֶל הַמֶּלֶךְ עַל בֵּיתָהּ וְעַל שָׂדָהּ וַיֹּאמֶר גֵּחֲזִי אֲדֹנִי הַמֶּלֶךְ זֹאת הָאִשָּׁה וְזֶה בְּנָהּ אֲשֶׁר הֶחֱיָה אֱלִישָׁע: וַיִּשְׁאַל הַמֶּלֶךְ לָאִשָּׁה וַתְּסַפֶּר לוֹ וַיִּתֶּן לָהּ הַמֶּלֶךְ סָרִיס אֶחָד לֵאמֹר הָשֵׁיב אֶת כָּל אֲשֶׁר לָהּ וְאֵת כָּל תְּבוּאֹת הַשָּׂדֶה מִיּוֹם עָזְבָה אֶת הָאָרֶץ וְעַד עָתָּה:"

לאשה לא היו עדים לטענתה, והיא היתה זקוקה לנס כדי שהמלך יאמין לה, ובעת שאלישע סיפר למלך את 'הגדולות' (='ניסים') היא זכתה ל'נס' נוסף והמלך האמין לה ומילא את בקשתה. כאשר אנחנו קוראים לשבת שלפני פסח 'שבת הגדול' ולא 'שבת הנס' אנחנו חוזרים על מה שארע אז אצל מלך ישראל ומרמזים באמצעות המילה 'הגדול' שאנו מבקשים 'נס נוסף'. קריאת שם השבת הזו בשם 'שבת הגדול' לא נועדה רק כדי לציין מאורע שהתרחש בעבר באותה שבת אלא לבקש מבורא עולם שישלח לנו ניסים נוספים.

בכל שבת מתעוררת בנו האמונה מחדש, ובשבת שלפני פסח היא מתעוררת בנו באופן מיוחד כשם שהתעוררה אז אצל אבותינו במצריים. ואנו מבקשים שבזכות האמונה הזו נזכה ל'גדולות' נוספות לא רק ל'גדולות' שהיו לנו בעבר ביציאת מצרים. הנביא מנבא (מיכה ז,טו-טז): "כִּימֵי צֵאתְךָ מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם אַרְאֶנּוּ נִפְלָאוֹת: יִרְאו גוֹיִם וְיֵבֹשׁוּ מִכֹּל גְּבוּרָתָם יָשִׂימוּ יָד עַל פֶּה אָזְנֵיהֶם תֶּחֱרַשְׁנָה:". ובאמצעות קריאת שבת זו בשם 'שבת הגדול' אנו מודים על העבר וצועקים על העתיד, ואנו מרמזים בכך לתפילה שנזכה ל'גדולות נוספות', וכשם שבעבר 'בכורי מצרים' נלחמו בחיילי פרעה, כך נזכה שאויבי ישראל יילחמו אלו באלו וד' יכה אותם בתחלואים מרים, ומייד אחר כך נזכה לגאולה שלימה.