|
חמדת הכשרות: מה עניין שמיטההרב בצלאל דניאל
לע"נ מורנו הרב ארנרייך זצ"ל, ממנו למדנו להרגיש את הסברא ולהתרגש מהבנת התורה א. "ולבהמתך ולחיה אשר בארצך" – לרוב החיות אין אפשרות לאגור את הפירות לטווח ארוך. הבהמה, החיה תחת השגחת האדם, זוכה ליתרון על פני החיות, מפני שהאדם מסוגל לאגור עבורן את הפירות. הפסוק קובע שאכילת הבהמות והחיות תהיה שווה. אם כך, כאשר הפירות כלים לחיות, יש לכלותן אף מן הבהמות. ב. "מן השדה תאכלו את תבואתה" – יש לאכול את פירות השביעית "מן השדה" בדווקא, ולא "מן המחסן" (או "המקפיא" וכדו'). חז"ל מבינים שכל עוד ניתן לאכול מן השדה, אין מניעה לאכול אף מן המזווה. אך כאשר הפירות כלים מן השדה, יש לכלותן אף מן הבית. מן הסוגיה במסכת יומא (דף פג.) משמע שיש איסור עשה דאורייתא לאכול את פירות השביעית אחר הביעור. הסמ"ג כותב שיש מצווה "והייתה שבת הארץ לכם לאכלה" – המצווה אינה בעצם אכילת פירות השביעית, אלא באכילתן באופן ובתנאים הנכונים. הר"ש סירילאו אומר שהמצווה היא "מן השדה תאכלו את תבואתה". לא ברור אם כוונתו שיש מצווה ממש באכילת פירות השביעית, אלא שיש לאכלם בצורה הנכונה, או שמא כוונתו שהאדם שאכל אחר הביעור בחר באכילה האסורה ולא באכילה המותרת. בספר תוספת יום הכיפורים מבאר שאכילה אחר הביעור היא פגיעה בציווי "ולבהמתך ולחיה אשר בארצך תהיה כל תבואתה לאכול". נראה שדבריו מבוססים על הרמב"ם, שבהלכות שמיטה (פרק ז הלכה א) מבסס את חובת הביעור על פסוק זה. הפני יהושע אומר שהרמב"ם רק הביא את דרשת חז"ל, אך מכך שלא מנה את חובת הביעור כאחת ממצוות השמיטה עולה שהוא סובר שחיוב ביעור פירות השביעית הוא מדרבנן, ולא מן התורה. הגרש"ז מציע אחרת בשיטת הרמב"ם: חובת הביעור היא חלק מתנאי האכילה. אין "מצווה" לבער פירות שביעית, וגם אין מצווה לאכול את פירות השביעית. יש אפשרות לאכול את פירות השביעית בטווח זמן מסוים. אכילה לאחר מכן פוגעת בעיקרון של השביעית. הרמב"ם מונה את החובה "לשמוט את (היבול) שתוציא הארץ". חלק מהשמטה זו כוללת את טווח הזמן הזה. לכן אין מצווה נפרדת לבער את פירות השביעית. מן הדברים עולה שגם הראשונים חלוקים בשאלה איזו דרשה היא המרכזית. בכדי להבין את הדברים אל נכון, יש להשתדל ולנסות להבין את משמעות הדרשות. אם נדקדק בדברים, יתברר שיש לפנינו שתי דרשות שמכוונות לשתי אמירות שונות לחלוטין: הדרשה הראשונה אומרת שלשביעית יש מרכיב חברתי. אחת לשבע שנים אין יתרון של אדם אחד על משנהו. כולם אוכלים יחד, אין בעלות לשדות, וגם לעשיר אין אפשרות לאגור פירות עבור משפחתו ובכך לזכות ליתרון באכילת פירות השביעית. התורה ממשילה את העני לחיה, החי מיום ליום ואין לו אמצעים לאגור לטווח ארוך, ואת העשיר לבהמה, החוסה בצילו של האדם, בעל היכולת, לשמור את היבול להמשך. באה התורה וקובעת כי בשמיטה אנו נדרשים ליצור שוויון חברתי. ברגע שאכילת הפירות מבוססת על יכולת השימור של חלק מהחברה, הם נדרשים לעצור את האכילה. הדרשה השנייה מתייחסת לאכילה מהשדות, ללא קשר לשאלת השוויון הכלכלי. גם אם נקנה מקררי ענק לכולם (כולל הבהמות), יהיה אסור לאכול את הפירות ממאגרי המזון אחר כשאין פירות בשדה. מדוע? מפני שבשמיטה הקב"ה מזכיר לנו שהארץ שלו, וכולנו אוכלים "מן השדה" – מתוך ידו הרחבה. כמובן שאנו תמיד אוכלים מידו הרחבה של הקב"ה, אך בשמיטה אנו משנים את המערכת הכלכלית בכדי להעצים את החוויה, ומתוך כך נזכור תמיד שאנו אוכלים מתוך ידי הקב"ה. נניח שהקב"ה מזמין את כל העולם לבופה גדול. כמובן שאין לו קפידה אם אדם ימלא צלחת ויאכל, במקביל לסעודה, בגינה הסמוכה, וכדו'. לכן, כל עוד פירות אלו נמצאים בשדה, גם האכילה בכל מקום1 נתפסת כאכילה מאותו שלחן ערוך אליו הקב"ה הזמין את עמו. אך ברגע שהבופה מתקפל, אין אפשרות לשמור אוכל להמשך, מפני ששמירת האוכל פוגעת בתודעה של האכילה ישירות מתוך ידו. אם נסכם: הדרשה הראשונה מתייחסת למרכיב החברתי של השמיטה, ואילו הדרשה השנייה מתייחסת למרכיב בו השמיטה מזכירה לנו "כי לי הארץ". יתכן ושאלה זו עומדת בבסיס מחלוקת ראשונים גדולה כיצד יש ליישם את הביעור: במשנה מפורש שבעת הביעור ניתן לקחת שלוש סעודות, וישנה מחלוקת תנאים לגבי אכילת הפירות אחר הביעור. מהגרסאות השונות עולות שלוש שיטות: א. מותר לכולם לאכול אחרי הביעור. ב. רק לעניים מותר לאכול אחר הביעור. ג. אסור לכולם לאכול אחר הביעור. הרמב"ם ורש"י אומרים שלוקחים מזון שלוש סעודות, דהיינו מזון לאותו היום, ולאחר מכן יש לגרום לפירות לא להיות ראויים למאכל. לעומתם בעלי התוספות והרמב"ן אומרים שאחרי הביעור יש להפקיר את הפירות, ובכך לאפשר לכולם לזכות בפירות. לכאורה ניתן לבסס את המחלוקת על שני הכיוונים הקודמים: ככל ונבין שאנו אוכלים משלחנו הרחב של הקב"ה, לכאורה ברגע ששלחן הזה התרוקן, אין הצדקה להמשיך לאכול. אך אם המטרה היא ליצור שוויון חברתי, את זה ניתן לעשות באמצעים מלאכותיים. כלומר: לשוב ולהפקיר את הפירות לכל, וכך לשחזר את מצב השמיטה. לפי בעלי התוספות והרמב"ן פעולה זו מאפשרת לשוב וליצור את אותו השוויון, ולכן הפירות נעשים מותרים שנית באכילה. בפרשיות אלו אנו מסיימים את ספר ויקרא. הספר כולו נמצא במתח בין קודש הקודשים ובין מצוות בין אדם לחברו. מצד אחד מתמקד מאוד ב"אדם כי יקריב מכם קרבן", ומאידך מפרט את "ואהבת לרעך כמוך" לפרטי פרטים. הספר מסיים בעיסוק במצווה בה ניתן לזהות את שני הדברים כאחד: תשומת הלב לכך שבסופו של דבר כולנו שווים לפני המקום, וכולנו אוכלים, תמיד, מתוך ידו הרחבה. _________________________________________ ארץ חמדה – קישור לשיעורי "מורנו" ביוטיוב הרב בצלאל דניאל – ראש תוכנית "מורנו" מבית 'ארץ חמדה'
 לראש העמוד הדפסת עמוד שליחת קישור לחבר |
|