English | Francais

Search


> > > אליהו והוצאת רשב"י מהמערה

אליהו והוצאת רשב"י מהמערה

הרב מרדכי הוכמן

המעשה הידוע בבריחת רבי שמעון למערה מובא בתלמוד הבבלי כהשתלשלות מאורעות לאחר דברים שאמר רבי יהודה, וז"ל המעשה במסכת שבת (דף לג,ב) בתרגום חופשי בתוספת ביאור:

"ומדוע קראו לרבי יהודה 'ראש המדברים בכל מקום', שישבו רבי יהודה ורבי יוסי ורבי שמעון בר יוחאי. וישב יהודה בן גרים אצלם. פתח רבי יהודה ואמר: כמה נאים מעשיהם של אומה זו (רומיים, רש"י). שהרי תקנו שווקים, ותקנו גשרים, ותקנו מרחצאות. רבי יוסי שמע את הדברים ושתק. נענה רבי שמעון בר יוחאי ואמר: כל מה שתקנו (הרומיים), לא תקנו אלא לצורך הנאת עצמן. תקנו שווקים - להושיב בהן זונות. תקנו מרחצאות - לעדן בהן את עצמם. תקנו גשרים - כדי ליטול מהעוברים בהם מכס. הלך יהודה בן גרים וסיפר דבריהם ונשמעו למלכות. אמרו (המלכות): רבי יהודה שעילה ושיבח (את המלכות), יתעלה בשכר זה להיות ראש המדברים בכל מקום. רבי יוסי ששתק ולא שיבח ולא מחה כנגד דברי רבי שמעון - יגלה לציפורי. רבי שמעון שגינה - יהרג. הלכו רבי שמעון ובנו רבי אלעזר והסתתרו בבית המדרש. כל יום היתה אשתו של רבי שמעון מביאה להם לחם וכד מים ואכלו. כאשר התגברו הגזירות, אמר רבי שמעון לבנו: נשים דעתן קלה עליהן, ויש לחשוש שמא יענו אותה (הרומאים) בעינויים קשים שהיא לא תעמוד בהם, ותגלה היכן אנחנו מסתתרים. הלכו והתחבאו במערה והתרחש להם נס ונבראו להם עץ חרוב שאכלו ממנו פירות, ומעין לשתות ממנו מים..."

רש"י ביאר שדברי רבי יהודה בשבח "אומה זו" כוונתם לאומה הרומאית. אלא שאם אכן כך לכאורה עבר רבי יהודה על איסור 'לא תחונם' כמבואר ברמב"ם (הלכות עבודה זרה י,ד): "אסור לספר בשבחן ואפילו לומר כמה נאה עובד כוכבים זה בצורתו, קל וחומר שיספר בשבח מעשיו או שיחבב דבר מדבריהם שנאמר 'ולא תחנם' לא יהיה להם חן בעיניך, מפני שגורם להדבק עמו וללמוד ממעשיו הרעים". הגר"ח פלאגי' בספר נשמת כל חי (ח"א סי' נה, עמ' צה) תירץ שדווקא לשבח גוי יחיד יש איסור שמא ידבק אחריו אך כשמשבח אומה לא שייך לכרות אהבה עם כולם. אך גם כך, לא מסתבר שרבי יהודה יתעורר מעצמו לספר בשבחה של האומה הרומאית שהחריבה את מקדשנו וארצנו והרגה רבים מישראל, שהרי יש בדבריו לימוד זכות עליהם, ולימוד זכות זה עלול לתת לה כוח בשמים להמשיך ולהרע לעם ישראל. 

איזו אומה שיבח רבי יהודה
ונראה ליישב באופן אחר (ויש לכך סיוע ב'ספר הזכות' לבעל חידושי הר"ים), ולבאר שלשון "אומה זו" שנקט רבי יהודה היא לשון סתמית שמתפרשת במקומות רבים גם על האומה הישראלית (חולין צב,א1; ירושלמי שקלים פ"א ה"א ועוד), ומתבקש שלכך היתה כוונת רבי יהודה. גם היהודים שבארץ ישראל תיקנו גשרים ושווקים ומרחצאות, ורבי יהודה שיבח אותם על כך, משום שלדעתו זהו תפקידה של האומה הישראלית בארץ ישראל. אלא שרבי שמעון חלק על כך והיה סבור שכל בני האומה הישראלית צריכים לעמול בתורה בלבד, ותפקידם של אומות העולם הוא לעמול בחריש ובקציר (כמבואר ברש"י בהמשך) וכן תפקידם לבנות שווקים וגשרים ומרחצאות. רבי שמעון היה סבור שגם רבי יהודה חושב כמוהו, ולכן טעה בהבנת דברי רבי יהודה - "רבי שמעון לא ידע מאי קאמרי רבנן"2. רבי שמעון  טעה והבין שדברי רבי יהודה כוונו לאומה הרומאית ששלטה אז בארץ ישראל. וכדי שדברי רבי יהודה לא יתקבלו בשמים כלימוד זכות על הרומאים ויסייעו בידם להמשיך ולדכא את עם ישראל, השיב מייד רבי שמעון בגנותם של הרומאים ואמר שהם (הרומאים) תיקנו את כל הדברים האלו לצורך עצמם.  

מי ה'מלכות' שרדפה אחרי רבי שמעון
שיטת רבי שמעון שבניית גשרים ושווקים ומרחצאות על ידי יהודים היא גנאי להם, מקטרגת על אנשים מישראל שעוסקים בכך. בעם ישראל יש שתי קבוצות בולטות, יש את קבוצת העוסקים בתורה שנחשבים לחייליו של 'משיח בן דויד', ויש את קבוצת העוסקים במלאכות שנחשבים לחייליו של 'משיח בן יוסף'. לדעת רבי שמעון כל האנשים מישראל צריכים לעסוק בתורה, ואין מקום לתפקיד של 'משיח בן יוסף', ומי שעוסק בכך נחשב ל'מת'. זו חשיבה מקטרגת שגורמת לפגיעה באותם אנשים, וכפי שמסופר בהמשך שכאשר יצא רבי שמעון בפעם הראשונה מן המערה וראה אנשים חורשים וזורעים, הוא קיטרג עליהם שאינם עוסקים בתורה, ואותם מקומות נשרפו.
'משיח בן יוסף' קשור לספירת ה'מלכות' (כמבואר בפירוש הסולם לזוהר במדבר בלק אות שמב3), והקטרוג של רבי שמעון על חברי קבוצת משיח בן יוסף היה בעצם קיטרוג על ספירת המלכות. ולכן ספירת המלכות קיטרגה על רבי שמעון ורדפה אחריו, ולכך מרמז המשך המעשה שמספר שנשמעו הדברים ל'מלכות' והמלכות אמרה ש"שמעון שגינה – יהרג". ואמנם ההשתלשלות של הדברים בעולם הגשמי היה שגם הקיסר הרומאי התעורר לרדוף אחרי רבי שמעון, אך סיבת הדברים היתה משום שספירת ה'מלכות' קיטרגה בשמים על רבי שמעון שמקטרג על 'משיח בן יוסף'. 

מי ה'מלכות' שמינתה את רבי יהודה לראש המדברים
ספירת 'המלכות' נהנתה לשמוע את דברי השבח של רבי יהודה על 'אומה זו' הישראלית, שיש בה אנשים שמתקנים גשרים שווקים ומרחצאות, ומינתה את רבי יהודה ל'ראש המדברים בכל מקום', וזאת משום שהקב"ה אוהב את מי שמלמד זכות על בניו. ומשמעות הדברים היתה שהקב"ה עורר בלב אנשים מישראל רצון לשמוע את רבי יהודה ראשון בתור 'ראש המדברים' משום שהוא מלמד זכות על מעשיהם.
והרי לא מסתבר שאם הרומאים מינו את רבי יהודה להיות 'ראש המדברים' היו שאר החכמים מסכימים לכך, ומסתבר שהיו משתמטים מלבוא לכינוסים שכאלו. ולכן מתבקש לפרש את המסופר באופן עמוק יותר וכפי שהתבאר. ובדומה פירש חידושי הרי"ם בספרו 'ספר הזכות', שהתנא רבי יהודה הוא ממשיכו של יהודה בן יעקב אבינו, ולכן הוא מונה להיות 'ראש המדברים',  וז"ל:

"...ותמוה למה קראו חכמי הש"ס לר' יהודה 'ראש [המדברים] וכו' ולעניות דעתי חנני ד' הגם שלא ראיתי בספר, שאחר התיקון של עשרה הרוגי מלכות שהיה ניצוצי שבטי י-ה על מכירת יוסף כמו שאיתא בזוהר הקדוש... היו אלה ג' הצדיקים כשמות יהודה ויוסף ושמעון שהיו העיקרים בענין הנ"ל. ואיתא במדרש בג' מקומות דיבר יהודה לפני אחיו ועשאוהו מלך כו', ושפיר נקרא 'ראש המדברים כו', וגם בלשון שאמר יעקב אבינו עליו השלום 'מטרף בני עלית' - ונתעלה, ואמרו: יהודה שעילה יתעלה כו' שכבר תיקן. ... ור' יוסי על שם 'יוסף ששתק' כו' שה' פעמים אמרו 'עבדך אבינו' ושתק כמו שאיתא במדרש, והיה ההתחלה מהגלות 'יגלה לצפורי' – ש'צפור' מכפר על לשון הרע... ור' שמעון הוא על שם 'שמעון שגינה וכו' שהיה העיקר בהורדת יוסף לבור, ורצה שיהרג - ולא נגמר כי אם הורד לבור, כן נגזר שיהרג - וניצל רק במערה כמו שהיה יוסף (י"ב) [י"ג] שנים בבור..."

כלומר, שמעון (בן יעקב אבינו) יזם את הריגת יוסף אחיו, שבעקבותיה הושלך יוסף לבור ונמכר לעבד במצרים והיה יוסף עבד במשך י"ג שנים (מבן י"ז ועד בן ל') כשברוב השנים היה בבור בבית האסורים. והתנא רבי שמעון הוא ממשיכו של שמעון, ולכן נגזרה עליו בשמים גזירה שיהרג, והוא תיקן זאת בכך שהיה בבור ('מערה') במשך י"ג שנים כמו שהיה יוסף. ולפי מה שהתבאר התנא רבי שמעון אכן רדף וקיטרג על אלו שעסוקים בתפקידו של 'משיח בן יוסף' (ספירת המלכות), ולכן התגלגלו הדברים שנגזר עליו בשמים להיות במערה ('בור'), כאשר בסופו של דבר שהה שם י"ג שנים. 

אליהו מוציא את רשב"י מן המערה
וז"ל המשך מעשה המערה (בתרגום חופשי):

"והיו פושטים את בגדיהם כדי שלא יבלו והיו יושבים עד צווארם בחול כדי לכסות את גופם. כל היום היו לומדים וכשהגיע זמן התפילה לבשו בגדיהם והתפללו. וכשגמרו תפילתם חזרו והורידו את בגדיהם כדי שלא יבלו. ישבו שנים עשר שנים במערה. לאחר שנים עשרה שנה, בא אליהו הנביא ועמד על פתח המערה ואמר: מי יודיע לבר יוחאי שמת קיסר רומי ובטלה גזירתו?  יצאו רבי שמעון ובנו מן המערה וראו אנשים שעסקו בחרישה וזריעה. אמר רבי שמעון: אנשים אלו, מניחין חיי עולם (עמל התורה) ועוסקין בחיי שעה (בפרנסה). כל מקום שהיו (רשב"י ובנו) נותנין בו את עיניהן, מיד היה נשרף. יצתה בת קול ואמרה להם: להחריב את עולמי יצאתם?! חיזרו למערתכם! חזרו והלכו למערה, ישבו בה עוד שנים עשר חודש. אמרו: הרי משפט רשעים בגיהנם הוא י"ב חודש. יצתה בת קול ואמרה להם: צאו ממערתכם! יצאו. כל מקום שהיה מכה רבי אלעזר, היה מרפא רבי שמעון. אמר לו רבי שמעון לרבי אלעזר: בני, די לעולם (שיעסקו בתורה) אני ואתה..."

כאשר גזרו בשמים על רבי שמעון להסתתר במערה רצו שיחזור בו משיטתו שקטרגה על 'משיח בן יוסף', חזרה זו היתה צריכה לבוא מתוך התעוררות עצמית. ורבי שמעון היה אמור לעבור תהליך שדומה לתהליך שעבר אליהו הנביא, וכדלקמן.
בספר מלכים (א יז) מסופר שאליהו הנביא עצר את הגשם והקב"ה הורה לו לעבור לגור בבית אשה אלמנה. אליהו בירך אותה בנס שהקמח והשמן לא יכלו וגר בביתה, ומסופר ש'בן האלמנה' מת והאשה טענה שאליהו קיטרג עליה ולכן מת בנה, ואליהו התפלל עליו והחיה אותו. בתנא דבי אליהו (רבה, יח) מסופר שאליהו הנביא התגלה ואמר: "אותו תינוק משיח בן יוסף היה". ולפי מה שהתבאר נראה שאליהו היה סבור מתחילה כשיטת רבי שמעון שכולם צריכים לעסוק בתורה ויהיה להם נס וה' יספק להם פרנסה. ואליהו ציפה שכאשר 'בן האלמנה' יראה שהקמח והשמן אינם כלים מביתם, הוא ינצל את הזמן הפנוי ויבקש מאליהו שילמד אותו תורה ושיעסקו יחד בתורה. אלא ש'בן האלמנה' לא עשה כך, ומסתבר שהוא פעל כפי שמצופה מ'בן אלמנה' והמשיך לעסוק בחיפוש והמצאת מלאכות שונות כדי להתפרנס. בעיניו הרוחניות של אליהו בן שכזה נחשב כמו 'מת', וזה בעצם היה ה'עוון' של האשה שהיא לא הצליחה להוליד בנים שאליהו החשיב אותם כ'חיים'. הקטרוג של אליהו השפיע ולכן הילד חלה ונטה למות4. אך לאחר דברי האלמנה אליהו התעורר בתשובה וראה זכות גם באלו שעוסקים במלאכות והתפלל והחיה את הבן שסימל את 'משיח בן יוסף'5.
המחלוקת שבין רבי יהודה לבין רבי שמעון האם "נאים מעשיה של אומה זו (הישראלית)" היא בעצם מחלוקת קדומה בינם האם יש מקום בעם ישראל לתפקיד של 'משיח בן יוסף' שמופיע בתנ"ך בתור 'בן אלמנה'. מחלוקת זו מרומזת בתלמוד גם במסכת נדרים (דף סו,ב) שם אמר רבי שמעון "ימותו כל בני אלמנה, ואל יזוז שמעון ממקומו...", ואלו רבי יהודה היה מוכן לבוא ולטעום מתבשיליה של אשה המכונה 'אלמנה' ולשבחם כדי להרבות שלום (וכדי שלא ימותו בניה).
רבי שמעון קיטרג כאן על 'משיח בן יוסף' ולכן נגזר עליו להיות במערה ('בור') כדי שיתעורר מעצמו לתשובה ויחזור בו מקטרוגו, וכפי שחזר בו אליהו הנביא מעצמו. ולכן אליהו הוא זה שבא להוציא את רבי שמעון מן המערה, ואף כאן אליהו בא ומרמז להם לחזור בתשובה ולצאת מן המערה. לאחר י"ב שנים כשמת הקיסר בטלה הסיבה הגשמית שמחמתה הסתתר רבי שמעון. אולם הסיבה הרוחנית שמחמתה נגזר עליו להיות במערה לא התבטלה, ורבי שמעון המשיך לקטרג על אלו שחורשים וזורעים, והקטרוג שלו השפיע וכל מקום שנותנים עיניהם מיד נשרף. ואז יצאה בת קול שאמרה להם "להחריב עולמי יצאתם? חיזרו למערתכם!".
ל'בת קול' יש השפעה מוגבלת ופעמים שאינה קובעת להלכה (בבא מציעא דף נט,ב). רבי שמעון ובנו הקשיבו להוראה המעשית של בת הקול, וחזרו למערה. אך הם לא השתוו בדעתם האם לקבל את שיטת הבת קול שהתייחסה אליהם ואל קטרוגיהם בתור 'מחריבי עולם'. הם הזכירו שניהם את דברי המשנה (עדויות פ"ב מ"י) "משפט רשעים בגיהנם שנים עשר חדש", אלא שרבי שמעון קיבל את דברי בת הקול ומעתה התייחס אל עצמו בתור 'רשע' שצריך לחזור בתשובה, ואילו בנו המשיך להתייחס אל האנשים שחורשים וזורעים בתור 'רשעים'. לאחר שנים עשר חודש יצאה בת קול נוספת וקראה להם לצאת מן המערה. רבי אלעזר ציפה שלאחר י"ב חודש אלו שחרשו וזרעו יחזרו בתשובה ויהיו כמוהו עוסקים בתורה בלבד, ולכן כשראה אותם ממשיכים לחרוש ולזרוע הוא המשיך וקיטרג עליהם, והקטרוג שלו פגע בהם ושרף את המקומות שהיו בהם. אך מנגד רבי שמעון חזר בו כבר משיטתו הישנה, וכעת הוא לימד עליהם זכות ואמר שהקב"ה רוצה שיהיו בעם ישראל גם אנשים כאלו, ובכך הוא ריפא את המקומות שנפגעו. והוא אמר אז לבנו "בני, די לעולם (שיעסקו בתורה) אני ואתה".
לימוד זכות זה היה בדיעבד, והקב"ה רצה שילמדו זכות בלב שלם ולכתחילה ולכן יש המשך למעשה, וכדלקמן. 

ההוא סבא ומשמעות הריצה בין השמשות
בהמשך המעשה מסופר:

"בערב שבת לפנות ערב, ראו את 'ההוא סבא' שהיה אוחז שתי אגודות הדסים, והיה רץ בזמן בין השמשות. אמרו לו: אותם הדסים למה לך? אמר להם: לכבוד שבת (להריח בהם). שאלוהו: ומדוע לא תספיק לך אגודה אחת? אמר להם: אחת כנגד 'זכור' (שנאמר בתורה במצוות השבת), ואחת כנגד 'שמור' (שנאמר בתורה מצוות השבת). אמר לו רבי שמעון לבנו:  ראה, כמה חביבין מצות על ישראל. ונחה דעתם..."

בתשובות הגאונים (הרכבי, כג) ובתוספות (חולין דף ו,א) הביאו שיש מפרשים ש"ההוא סבא" הוא אליהו הנביא אך דחו את דעתם. אמנם יש מגדולי ישראל ובינם שפת אמת (שבת דף כג,ב) שלדעתם הוא אכן אליהו הנביא, תפקידו של אליהו הנביא במשך כל הדורות הוא להרבות שלום בעולם, ונראה שכיוון שאליהו לא מת והוא מאריך ימים הוא מכונה 'ההוא סבא'. ויש להעמיק ולהבין כיצד הניח אליהו את דעתם של רשב"י ובנו. כדי להבין זאת יש להעמיק במשמעות הריצה בין השמשות, וכדלקמן.
בשבת אסור לעשות מלאכות, ובכלל זה יש איסור להעביר חפצים ברשות הרבים, וכן להעביר חפצים מרשות הרבים לרשות היחיד ולהיפך. איסור זה מתחיל מייד עם שקיעת החמה בזמן שנקרא 'בין השמשות'. כדי להימנע מחילול שבת היו תוקעים בערב שבת כמה תקיעות בהפרשי זמן שונים כדי שהאנשים שנמצאים בשדות ועסוקים במלאכתם יתבטלו מוקדם ממלאכתם, ויחזרו לביתם עם חפציהם ויספיקו לעשות בביתם הכנות הכרחיות לפני כניסת השבת (שבת דף לה,ב). אמנם אם ארעה תקלה ואדם הולך לביתו עם חבילתו ורואה שעוד מעט תשקע החמה התירו לו להמשיך ולהביאה לביתו ובתנאי שירוץ עימה בלא הפסקה ויזרוק אותה לתוך ביתו (שבת דף קנג,ב).
'ההוא סבא' שרץ בין השמשות עם הדסים, מסמל אדם שלא הפסיק ממלאכתו מבעוד יום והמשיך לעבוד עד הרגע האחרון, וכדי שלא לעבור על איסור תורה של העברת חפצים ברשות הרבים הוא מוכרח לרוץ לביתו בין השמשות עם ההדסים שבידו. אמנם 'ההוא סבא' יישב את דעתם כשאמר להם ששתי אגודות ההדסים שבידיו הן כנגד 'זכור' וכנגד 'שמור'.

ההוא סבא ומשמעות שתי אגודות ההדסים
כוונת דבריו היתה שבעשרת הדברות שבפרשת יתרו נאמר: "זָכוֹר אֶת יוֹם הַשַּׁבָּת לְקַדְּשׁוֹ", ומצוות "זכור" זו מתפרשת כמצווה להזכיר בפה את יום השבת בכניסתו, וחכמים תיקנו לעשות זאת באמצעות קידוש על כוס יין. מאידך, בעשרת הדברות שבפרשת ואתחנן נאמר "שָׁמוֹר אֶת יוֹם הַשַּׁבָּת לְקַדְּשׁוֹ", ומצוות "שמור" זו מתפרשת בתלמוד (שבועות דף כ,ב) כעין 'לאו' וכציווי להימנע מעשיית מלאכה. 'ההוא סבא' רמז להם שיש אנשים מישראל כמו רשב"י ובנו שגם בימות החול הם עוסקים כל הזמן בתורה ואינם עושים מלאכות, ואצלם ניכר ההבדל בין השבת לימות החול באמצעות מצוות 'זכור', כאשר בכניסת השבת הם מזכירים את השבת בפיהם. ומאידך יש אנשים מישראל שלדעתם יש מצווה לעסוק במלאכות, והם מסתייעים מהאמור באבות דרבי נתן (יא): "שכשם שהתורה נתנה בברית כך המלאכה נתנה בברית שנאמר שֵׁשֶׁת יָמִים תַּעֲבֹד וְעָשִׂיתָ כָּל מְלַאכְתֶּךָ וְיוֹם הַשְּׁבִיעִי שַׁבָּת לַד' אֱלֹהֶיךָ". לשיטתם יש מצווה לעבוד במלאכות גשמיות והשבת ניכרת אצלם בכך שבימות החול הם עוסקים במצות המלאכות ובשבת הם נמנעים מעשייתן. 'ההוא סבא' הסביר להם שהוא הידר במצוות עשיית המלאכות בימות החול וגם ביום ששי הוא עבד כמעט עד שקיעת החמה, ולכן הוא נאלץ לרוץ לביתו עם שתי אגודות ההדסים שבידו.
אגודות 'הדסים' אלו מסמלות את הצדיקים שבישראל כמרומז בנבואת זכריה (א,יא) "מַלְאַךְ ד' הָעֹמֵד בֵּין הַהֲדַסִּים" וכמבואר במסכת מגילה (דף יג,א). ואליהו רץ בכניסת השבת עם שתי אגודות הדסים, כדי לרמז להם שיש בעם ישראל שתי קבוצות צדיקים, יש צדיקים מסוגו של רשב"י שעמלים במסירות נפש בתורה, ויש צדיקים מסוגו של 'משיח בן יוסף' שהם מהדרים בעשיית המלאכות, ולכן הוא הידר ועסק במלאכה עד שקיעת החמה. זהו לימוד זכות מסוג לימוד הזכות של רבי לוי יצחק מברדיצ'ב שמלמד זכות גם על עוברי עבירה, ורואה בהם מהדרים במצוות. בפשטות מדובר באדם שפשע ולא נערך בזמן לקראת השבת ולכן הוא נאלץ לרוץ בין השמשות עם ההדסים. אך ההוא סבא (אליהו) מגלה להם בדבריו, שהוא אינו פושע אלא צדיק שמהדר במצוות עשיית המלאכות המרומזת ב'שמור', ולכן עבד עד הרגע האחרון, עד שקיעת החמה. 
ובכל אופן, לימוד הזכות הזה של אליהו הניח את דעת רבי אלעזר ורשב"י. משום שבתחילה הם היו בטוחים שהאמת נמצאת רק בהשקפת עולמם ולפיה כל בני ישראל חייבים לעמול בתורה, וגם כשאמר רשב"י לבנו: "די לעולם (עוסקי תורה) אני ואתה", מדובר בקבלת מצב בדיעבד, שרק מעטים מסוגלים להתעלות לרמה הגבוהה של רשב"י ובנו. אך כעת הסביר להם אליהו, שהאנשים שעוסקים בחריש ובקציר גם הם צדיקים של 'לכתחילה', אלא שהם צדיקים מסוג אחר. ואז נחה דעתם של רשב"י ובנו.
מעשה המערה ממשיך ומספר דברים נוספים שעברו על רשב"י ביציאתו מן המערה, ובכך נרחיב בעז"ה במאמרים הבאים. 
_____________________________________________________
1 "אמר רבי שמעון בן לקיש: אומה זו כגפן נמשלה, זמורות שבה - אלו בעלי בתים, אשכולות שבה - אלו תלמידי חכמים..." (חולין דף צב,א).
2 ראו בדומה במסכת יומא (דף מ,א): "רבי שמעון לא ידע מאי קאמרי רבנן".
3 וז"ל הסולם בתרגום דברי הזוהר שם: "ההוא חק לא וכו': וחק ההוא, שהוא מלכות, לא ישאר לבדו אחר שיצא ממנו משיח בן דוד. כי אז יתכלל בו, בהמלכות, משיח אחר, שהוא משיח בן יוסף. ושם, במלכות יתחזק... ע"כ ימות משיח הזה, ויהרג. כי המלכות מצד עצמה אין לה כלום מה לתת לו. ויהיה מת עד שגבעה זו, המלכות, תלקט חיים מגבעה עליונה, שהיא בינה. ותשפיע למשיח בן יוסף מן אורות הבינה, ואז יקום משיח בן יוסף לתחיה".
4 ראו רד"ק שם פסוק כ.
5 וראו בדברי הזוהר בהערה לעיל בענין תחיית משיח בן יוסף.

לראש העמוד
הדפסת עמוד
שליחת קישור לחבר
site by entry.
ארץ חמדה - מכון גבוה ללימודי היהדות, ירושלים ע"ר © כל הזכויות שמורות | מדיניות פרטיות. | תנאי שימוש באתר.