English | Francais

Search


גליון מספר 33 - ירושות וצוואות

שער לדין

חקירת העדים



במשפט הכללי מקובל, שכחלק מתהליך קבלת עדות, העדים נחקרים. מטרת החקירה היא לוודא שהעדים אינם משקרים, ושמה שהם מעידים הוא אכן מה שהם זוכרים. גם בדין התורה באופן עקרוני ישנו חיוב לחקור את העדים. במשנה בסנהדרין (מ.) נאמר:
היו בודקין אותן (=את העדים) בשבע חקירות: באיזו שבוע, באיזו שנה, באיזו חודש, בכמה בחדש, באיזה יום, באיזה שעה, באיזה מקום. מכירין אתם אותו? התרתם בו? העובד עבודה זרה – את מי עבד, ובמה עבד?
למעשה, החקירות המנויות במשנה עוסקות בשני תחומים: הזמן שבו התרחש המעשה שהעדים מעידים עליו והמקום שבו התרחש המעשה, וכן פרטים מהותיים באופן התרחשות המעשה. מלבד החקירות, מתוארות במשנה שאלות נוספות הנקראות 'בדיקות':
כל המרבה בבדיקות הרי זה משובח. מעשה ובדק בן זכאי בעוקצי תאנים. מה בין חקירות לבדיקות? חקירות, אחד אומר איני יודע – עדותן בטילה. בדיקות, אחד אומר איני יודע, ואפילו שנים אומרים אין אנו יודעין – עדותן קיימת. אחד חקירות ואחד בדיקות, בזמן שמכחישין זה את זה – עדותן בטילה.
בניגוד לחקירות, הבדיקות קשורות לפרטים נוספים שהיו בשעת המעשה, אבל אינם נוגעים באופן ישיר לסיפור המעשה עצמו, כמו למשל אילו בגדים לבש ההורג, מה היה צבע האדמה שעליה עמד וכדומה.
באופן עקרוני, ניתן להבין את החיוב לחקור את העדים בשלוש דרכים שונות:
          א.         מתן אפשרות להזים את העדים, שהרי כל עדות שאי אתה יכול להזימה אינה עדות (כמבואר בגמרא בסנהדרין מא.), וללא הידיעה היכן היו העדים בשעה שראו את העדות לטענתם, אי אפשר להזים את עדותם.
          ב.         בירור העדות – חיוב דרישה וחקירה נועד לברר את דבריו של העד בסיפור המקרה. היינו, שגם בעד אחד שייך חיוב דרישה וחקירה, כדי לדעת שהעד מדייק בעדותו ואינו טועה או נכשל בחוסר דיוק.
          ג.          בירור שאין הכחשה בין שני העדים. דהיינו, על ידי שחוקרים את העדים ניתן למצוא סתירות בדבריהם.
ננסה לעמוד על הבסיס לכל אחת מהאפשרויות בקצרה.
כאמור במשנה, אם אחד העדים ענה לשאלה המוגדרת כ'חקירות' "איני יודע", עדותו בטלה. לעומת זאת, אם ענה באופן דומה על שאלה של 'בדיקות', עדותו קיימת. הגמרא (סנהדרין מא:) מסבירה שהסיבה לכך היא שכאשר אחד אומר "איני יודע" בחקירות עדותו אינה ניתנת להזמה, ואילו בבדיקות – אף אם אינו יודע פרט מסוים עדיין ניתן להזים את העדות.
מגמרא זו ניתן להסיק שחיוב החקירההוא כדי שתהיה עדות שאתה יכול להזימה. כן נראה גם מדברי רש"י (סנהדרין מ.):
מכירים אתם אותו – את ההרוג, שמא נכרי הוא, וזו אינה מן החקירות של הזמה אלא כל שאר בדיקות אינו אלא להכחיש, שמא לא יאמר כדברי חבירו ותבטל עדותם, והוא והם פטורין, אבל מן החקירות של הזמה אי אתה מוצא יותר משבעה, כדאמרינן בגמרא.
הביטוי "חקירות של הזמה" מגלה, שרש"י הבין שהטעם לחקירות הוא כדי שתהיה עדות שניתן להזימה, ולכן אם העד אינו יודע את התשובה לאחת החקירות הרי זו עדות שאי אפשר להזימה, והיא בטלה. לעומת זאת, הבדיקות אינן קשורות לאפשרות להזים את העדות, אלא נועדו רק לברר שאין הכחשה בין העדים, ולכן העדות אינה בטלה כאשר העד אינו יודע את התשובה לאחת הבדיקות.
הרמב"ם (סנהדרין פרק א הלכה ד) מגדיר את הצורך בדרישה וחקירה בדרך שונה מזו של רש"י:
מצות עשה לדרוש את העדים ולחקרן ולהרבות בשאלתן, ומדקדקין עליהן ומסיעין אותן מענין לענין בעת השאלה כדי שישתקו או יחזרו בהן אם יש בעדותן דופי.
מבואר ברמב"ם, שהמטרה של דרישת וחקירה היא לברר שהעד מדייק בעדותו. מאידך גיסא, בדברי הרמב"ם לא נזכר כלל הצורך לאפשר את הזמת העדים, וגם בהמשך פרק א ופרק ב, שבהם מבאר הרמב"ם את חיובי הדרישות וחקירות, הוא אינו מזכיר את המושגים "הזמה" ו"עדות שאי אתה יכול להזימה".
העובדה שהרמב"ם, כפי הנראה, אינו מקשר את הדין של דרישה וחקירה לדין של עדות שאי אתה יכול להזימה, מאפשרת להבין הלכה נוספת בדבריו. הרמב"ם מגדיר את השאלות שאינן נוגעות לזמן ולמקום אלא לאופן התרחשות המעשה כ'דרישות'. והנה כתב הרמב"ם (שם פרק ב הלכה א), שאם אמר בדרישות "איני יודע" עדותו בטלה:
מה בין חקירות ודרישות לבדיקות? בחקירות ודרישות, אם כיון האחד את עדותו והשני אומר "איני יודע" עדותן בטלה... כיצד? העידו שהרג זה את זה, ואמר האחד כשנחקר: בשבוע פלוני, בשנה פלונית, בחדש פלוני, בכך וכך בחדש, ברביעי בשבת, בשש שעות ביום, במקום פלוני הרגו, וכן כשדרשו במה הרגו אמר: הרגו בסייף, וכן העד השני כיון עדותו בכל חוץ מן השעות, שאמר: איני יודע בכמה שעות היה ביום, או שכיון את השעות ואמר: איני יודע במה הרגו ולא הבנתי בכלי שהיה בידו – הרי עדותן בטלה.
ותמה עליו הראב"ד (שם), שהרי בירור המעשה מוגדר לכאורה כבדיקות, ובבדיקות אם אמר "איני יודע" עדותו קיימת – שהרי עדיין זו עדות שאפשר להזימה. קושיה זו מתאימה לדרכו של רש"י, לפיה החקירות קשורות אך ורק לאפשרות ההזמה. אולם, היות שהרמב"ם סובר שדרישות חמורות יותר מבדיקות, משום שהן מבארות את עיקר העדות, ולכן בכל הדרישות אם אמר "איני יודע" כאילו לא העיד, ולכן עדותו בטלה.
את הכיוון השלישי בהבנת מהותן של החקירות ניתן להסיק מתוך דברי ה"נודע ביהודה" (מהדו"ק אבה"ע סי' עב, בסתירת ההיתר הראשון ד"ה עוד נראה לי בכוונת דברי הרא"ש). ה"נודע ביהודה" מבאר שמן הפסוקים העוסקים בחיוב חקירה היינו יודעים רק על הצורך בדרישה וחקירה לכתחילה, אבל מן הלימוד הזה לא היינו פוסלים את העדות אם אמר "איני יודע", ורק מחמת הצורך בעדות שאתה יכול להזימה נפסלת העדות. לכן, טוען ה"נודע ביהודה", אין קשר בין הצורך בחיוב דרישה וחקירה ובין הדין של עדות שאי אתה יכול להזימה.
על פי דבריו של ה"נודע ביהודה", אי אפשר לומר שהחיוב בחקירות נועד לברר שהעד מדייק בדבריו, כדעת הרמב"ם. שכן, גם כשהעד אומר בפירוש שאינו יודע פרט מסוים, מצד החיוב בדרישה וחקירה עדותו קיימת. לכן נראה שה"נודע ביהודה" מבין שכל מטרתה של החקירה היא למצוא סתירות בין העדים.
 
הדין למעשה
אף שמדין תורה יש לחקור את העדים, חכמים ביטלו את הצורך בחקירת העדים בדיני ממונות, דבר המיקל על התובעים. הטעם להקלה זו הוא 'שלא תנעל דלת בפני לווים'. לכן, עד המגיע לבית הדין אינו נדרש לזכור בוודאות את הזמן והמקום שבו התרחש המקרה שהוא מעיד עליו.
עם זאת, כאשר נראה לבית הדין שהעד משקר, או שישנו חוסר בהירות גדול בדבריו, רשאי בית הדין לחקור את העד בכל הדרישות והחקירות. 
 
לקריאה נוספת:
הרב יואב שטרנברג, הגדרת החיוב בדרישה וחקירה, חמדת הארץ ה, ארץ חמדה, ירושלים תשס"ז, עמ' 224 - 234.
 
לראש העמוד
הדפסת עמוד
שליחת קישור לחבר


site by entry.
ארץ חמדה - מכון גבוה ללימודי היהדות, ירושלים ע"ר © כל הזכויות שמורות | מדיניות פרטיות. | תנאי שימוש באתר.