|
גליון מספר 34 - ירושות וצוואותשער לדיןקבלת עדות שלא מפי העדעד כה עסקנו במספר הגדרות יסודיות של דיני עדות. אולם, כיצד מעידים העדים בפועל? בדיון רגיל, על העדים להופיע בפני בית הדין. מעיקר הדין, העדים נדרשים להעיד בעמידה, אם כי בפועל אין מקפדים על כך.
בשבוע זה נעסוק בשאלה, האם ישנם מצבים שבהם רשאי בית הדין לקבל עדות שלא נאמרה ישירות מפי העד, ונתייחס לשלוש אפשרויות: עד המעיד מפי עד אחר, עדות ע"י מתורגמן, ועדות מן הכתב.
עד מפי עד
המשנה במסכת סנהדרין (לז.) אומרת:
כיצד מאיימין את העדים? על עידי נפשות, היו מכניסין אותן ומאיימין עליהן: שמא תאמרו מאומד ומשמועה, עד מפי עד, ומפי אדם נאמן...
ובהמשך הגמרא (שם ע"ב) מבואר, שעדות של עד ששמע מעד אחר אינה קבילה גם בדיני ממונות.
החריגה המרכזית לכלל זה היא לגבי עדות שנשמעה בבית דין. לאחר שבית דין שמע עדות, רשאים הדיינים או עדים ששמעו את קבלת העדות, להעיד בפני בית דין אחר על מה שנאמר להם, כאשר לדעת פוסקים רבים, רק כאשר בית הדין הראשון קבע שהעדות מכוונת, רשאים העדים להעיד שכך העידו עדים בפני בית דין ראשון.
חריגה נוספת היא הרשות שיש לעדים להעיד על מה שהיה כתוב במסמך שנמחק או נשרף וכדומה, אף שלעתים מסמך כתוב הוא בעצם עדות כתובה, כפי שיבואר להלן.
לאור זאת, כאשר ישנו עד הנמצא במקום רחוק, ואינו יכול להעיד בפני בית הדין, רשאי בית הדין לשגר שלושה דיינים אל העד, על מנת שיקבלו ממנו עדות, והם יעידו אחר כך על תוכן עדותו. לדעת רובם המוחלט של הפוסקים, מקבלי העדות צריכים להיות שלושה, כדין בית דין, ואינם יכולים להיות אדם יחיד, אפילו אם הוא שליח בית הדין. לאור זאת, אין באופן עקרוני משמעות להצהרה שאושרה ע"י נוטריון וכדומה.
עדות ע"י מתורגמן
המשנה בסוף פרק ראשון במכות אומרת, שבית הדין אינו רשאי לשמוע עדות כאשר העד מעיד באמצעות מתורגמן. בגמרא (שם ו:) מבואר, שכאשר הדיין מבין את שפת העדים, אף שאינו יכול לדבר ברהיטות עמם ולשם כך צריך מתורגמן, רשאי לעשות כן.
הרדב"ז (שו"ת ח"א סי' שלא) כתב, שהפסול של שמיעה מפי המתורגמן הוא רק מדרבנן, ולכן במקום שאין דיין היודע את לשון העדים, רשאי בית הדין לקבל עדות מפי המתורגמן. כמובן, מדובר במקרה שבו העד מעיד בפני בית דין, והמתורגמן מתרגם, ולא במקרה שבו העד אמר מראש את דבריו למתורגמן, ורק המתורגמן מגיע לבית הדין, שהרי זה עד מפי עד.
עדות מן הכתב
כשם שעדות מפי המתורגמן פסולה, כך אין העד רשאי להעיד ע"י שיכתוב לבית הדין. הראשונים התקשו בשאלה, מדוע שטר כשר אם עדות מן הכתב פסולה, שהרי סתם שטר הרי הוא בעצם עדות של העדים החתומים בו על תוכן השטר.
בעניין זה ישנן למעשה שלוש שיטות עיקריות בראשונים:
שיטת הרמב"ם (הלכות עדות פרק ג הלכה ד) ששטרות כשרים רק מדרבנן. הראשונים הקשו עליו מכמה סוגיות שמהן משמע ששטרות כשרים מן התורה, ולא נאריך כאן בבירור שיטתו. שיטת הרי"ף (כתובות ז:) והרמב"ן (מלחמות ה', יבמות ט: מדפי הרי"ף) שההבדל בין שטר לבין עדות כתובה נעוץ בסגנון הכתיבה – שטר נכתב 'כתיקון שטרות', בניגוד לעדות כתובה הכתובה כזכרון דברים של העד. שיטת בעל המאור (יבמות ט: מדפי הרי"ף) היא ששטר נכתב מדעת המתחייב, בניגוד לעדות בכתב של עד, שאינה תלויה בדעת המתחייב.
עוד ראוי לציין את שיטת רבנו תם, הסובר שהחסרון של עדות מפי הכתב הוא רק כאשר אין העד המעיד יכול להעיד בעל פה – כלומר, מדובר בעד אילם. אולם, עד היכול להעיד בעל פה, ובוחר להעיד בכתב, אין בכך חסרון. הטעם לכך הוא על פי העקרון של רבי זירא 'כל הראוי לבילה, אין בילה מעכבת בו'.
לכל הדעות, אם העד נמצא בבית דין ומגיש תצהיר כתוב, ואומר שהוא מעיד על מה שכתוב בתצהיר, הרי זו עדות כשרה.
בכל אופן שבו נסביר את ההבדל בין שטר ובין עדות כתובה, שטר אינו נחשב כעדות גרידא, אלא 'עדים החתומים על השטר נעשה כמי שנחקרה עדותם בבית דין' (כתובות יח:). אחת המשמעויות לכך היא, שעדים יכולים להעיד מה היה כתוב בשטר מסוים, כשם שהם יכולים להעיד על עדות שהעידו עדים בבית דין, כפי שנתבאר לעיל.
הדין למעשה
כאמור לעיל, תצהירים כתובים, אישורים נוטריוניים וכן הלאה, אינם מתקבלים לעתים תכופות בבית הדין. עם זאת, כאשר מגיעה עדות פסולה לבית הדין, בית הדין אינו נמנע מלשמוע את העדות, אלא שאין לעדות זו משקל כעדות של שני עדים כשרים. אדרבה, בית הדין צריך לפנות אל הצד השני, ולשמוע ממנו כיצד הוא מגיב על העדות הזו. לכן, כאשר מתכוננים לתביעה, כדאי להכין מראש תצהירים כתובים של עדים וכן עדויות שמיעה, כי ייתכן בהחלט שהצד השני לא יכפור בתוכן העדות, ואז ייחסך זמן רב ויקר לשני הצדדים ולבית הדין.
לקריאה נוספת:
הרב זלמן נחמיה גולדברג, משפט ערוך, סימן כח עמ' 75 (סעיף יא והע' 19-20) וסימן ל עמ' 358-361.
לראש העמוד
הדפסת עמוד
שליחת קישור לחבר
|
מדורים נוספים בגיליון זה: |