גליון מספר 53- התערבות בסיכסוכים פנים אירגוניים

פסקי דין

בית הדין הרבני הגדול

פד"ר כרך ז עמ' 225 - 271

בית דין שפסק בהרכב חסר

תיאור המקרה

התובעים הם חברים בארגון פוליטי. לארגון זה ישנה חוקה, המגדירה, בין השאר, כיצד נבחרת ועידת הארגון, שהיא הגוף העליון בארגון, מיהו בית הדין של הארגון ומיהי הועידה הקובעת את פירוש חוקת הארגון.

מרכז הארגון בחר באופן מסויים את חברי ועידת הארגון. התובעים טוענים כי החלטה זו נעשתה באופן שאינו תואם את חוקת הארגון, אבל הועידה לפירוש החוקה, קבעה כי החלטת המרכז אינה סותרת את החוקה.

התביעה

התובעים טוענים, כי הדיון צריך להתקיים בפני בית הדין האזורי, ולא בפני בית הדין של הארגון.

מנגד, טוענים נציגי הארגון, כי לארגון ועידה לפירוש החוקה ובית דין, וסמכותם בלעדית, ולכן אין מקום לפסיקה של בית הדין האזורי.

פסק הדין

דעת הרוב היתה שעל הדיון להתקיים בבית הדין האזורי. דעת המיעוט היתה שבית הדין של הארגון הוא שמוסמך לדון בשאלה זו.

הנימוקים

סדר הדברים לבירור פסק הדין:

א. בידי מי נמצאת ההחלטה לפירוש החוקה?

ב. האם ועדת פירוש החוקה מוסמכת לדון בנדון דידן?

א. פרשנות חוקת הארגון

על פי האמור בחוקת הארגון, הגוף המוסמך היחיד לפרש את חוקת הארגון הוא ועדת פירוש החוקה.

הרשב"א בתשובה (חלק ד סימן שח) כותב:

שאלת: הנה שכתבו בני העיר בתקנותיהם, שיהא נידון כל ענין התקנה, וכל לשון מסופק שבה, כאשר אדון להם אני. אם יש לי רשות לדון באומד, כפי מה שיראה לי בתיקון הענין, או דוקא כמשמעות הלשון?

תשובה: אילו כתבו כל ענין מחודש, וכל לשון מסופק יהא נידון על פי פלוני, היה לך לדון הענין המחודש, לפי מה שיראה לך, שיהא בו תקון ענין התקנה, והלשון המסופק, לפי מה שיהא דעתך נוטה בו במשמעותו. וכבר ידעת, שהנהגתי אני כן במקומינו, להסתלק מן הספיקות. אבל אלו שכתבו כל ענין התקנה, וכל לשון מסופק, יהא נידון ע"פ פלוני, אי אפשר לדונו לרצונך, אלא כפי מה שיראה בדעתך, לדון אותו מתוך הלשון. שהם לא שמו בידך, אלא לדון מה שהוא נמצא כתוב בספר התקנה. ועוד, שלא אמרו שיהא נידון כאשר תאמר, אלא כאשר תדון.

הרשב"א מסביר, שאם הסמכות שהוקנתה לבורר היתה להחליט מדעתו, הרי שבכל מקום ספק, היתה לבורר סמכות להחליט על פי הנראה לשיקול דעתו האישית. אולם, אם הסמכות שהוקנתה לבורר היתה לפרש את התקנה, שוב אין הבורר רשאי להחליט מדעתו, אלא רק כפרשנות ללשון התקנה.

לכן, אילו היתה טענה כלפי ועדת פרשנות החוקה, שהם פירשו את החוקה באופן לא נכון, הרי שהחלטת ועדת הפרשנות היתה מחייבת. אולם, הטענה של התובעים היא כי אין שום אפשרות לפרש את החוקה באופן שקבעה ועדת החוקה. דהיינו שועדת פרשנות החוקה חרגה מתפקידה. טענה מעין זו היתה צריכה להתברר בבית הדין של הארגון. ולא בבית דין אזורי כלשהו. בסמכות בית הדין של הארגון לקבוע כי החלטת וועדת פרשנות החוקה היתה בגדר פירוש, או שועדת הפרשנות חרגה מסמכותה, ולהחזיר את הדיון לוועדת פרשנות החוקה.

ב. סמכות וועדת פרשנות החוקה לדון בעניין מחדש

בנקודה זו נחלקו הדעות בבית הדין.

על פי חוקת הארגון, בוועדת פרשנות החוקה חברים 7 חברים. אלא שאם נקבעה ישיבה והוזמנו אליה כל חברי הועדה, אלא שחלקם לא הגיעו לאחר שעה משעת הפתיחה המיועדת, ניתן לקבל החלטה בהשתתפות רבע מחברי הועדה לפחות.

בפועל, הוועדה התחילה לפעול בשעה הייעודה, כאשר היו רק שני חברים. השנים צירפו אליהם שלישי, וקיבלו החלטה לפיה הכרעת מרכז הארגון כשרה על פי החוקה. ברור כי ההחלטה הראשונית שנעשתה על ידי וועדת פרשנות החוקה, לא היתה חוקית, שהרי לא השתתפו בה מספיק חברים.

השאלה העומדת בפני בית הדין היא, האם רשאית הוועדה להתכנס כעת מחדש, על מנת לקבל החלטה על ידי כל חברי הוועדה.

דעת הרוב היתה, שוועדת פרשנות החוקה אינה יכולה לקבל החלטה חדשה בשאלת מינוי חברי ועידת הארגון. טענתם מבוססת על תשובת המהרלב"ח (קונטרס הסמיכה).

המהרלב"ח דן במעשה שנעשה על ידי זקני צפת, שהתכנסו והחליטו לסמוך את מהר"י בי רב, ולהפוך אותו לדיין סמוך. דעת המהרלב"ח היתה, שאין תוקף להסמכה זו, בין השאר מפני שהסמכה זו לא נעשתה על ידי כל חכמי ארץ ישראל, שהרי חכמי ירושלים, למשל, לא הוזמנו בכלל לדיון. והוסיף המהרלב"ח:

ולא לבד אותה הסכמה שהסכימו לשעבר אינה קיימת מטעם רוב, אלא שאפילו עתה ירצו לשאת ולתת עמנו בדין ולשמוע טענותינו ולהודיע לנו ראיותיהם... אין הסכמתם קיימת מטעם רוב. וזה שעתה כבר הם נוגעים בדין הזה, והם קרובים אצל עצמם, דכסיפא להו מילתא למיהדר ממאי דהסכימו בראשונה, ולא יקבלו שום טענה לחזור בהם... ולאו משום דחשיד דעביד הכי בכוונה, אלא משום דהורה בראשונה נראה לו הדין כמו שפסק...

כלומר, כאשר דיינים פסקו פעם בדין, והפסק בטל מפני שלא נעשה על פי כללי הפסיקה, אין דיינים אלו רשאים לחזור ולשבת באותו דין ולפסוק בו מחדש, כי הבעת הדעה וההכרעה על ידם בפסק הראשון, עלולה להטות את דעתם עכשיו לעבר דעתם הראשונה, ותקשה עליהם לחזור בהם, והרי הם בבחינת נוגעים בדבר, שאין דעתם נקיה ממשוא פנים לצד אחד של השאלה.

ואמנם, מהר"י בירב בתשובתו לקונטרס של המהרלב"ח חלק עליו, אבל דעת פוסקים רבים כדעת המהרלב"ח, וכן עיקר.

נמצא, שחברי הוועדה שנתנו את ההחלטה הראשונה, הרי הם כדיינים פסולים ואינם יכולים לחזור ולקבל החלטה. וכיוון שהם נפסלו, נשארו רק ארבעה חברי ועדה, ושוב אין מספיק חברים כדי לקבל החלטה בעניין זה.

בהעדר וועדה לפירוש חוקה, הרי הגורם המוסמך הוא בית דין של תורה, שהרי החוקה אינה מסמיכה בפירוש אף גורם אחר לפרש את החוקה.

דעת המיעוט היתה, שיש לתת לוועדת הפרשנות להחליט מחדש, משני נימוקים:

ראשית, אף שחוקת הארגון קובעת שישנם שבעה חברים בוועדת פירוש החוקה, ברור שלא צריך בכל החלטה את דעת כולם. שהרי, אם עברה שעה ממועד הישיבה, מספיקה החלטה של חלק מחברי הוועדה. ולכן, אף אם נאמר שחברי הוועדה שקיבלו החלטה פסולים לדון, סוף סוף, שאר חברי הוועדה יכולים לקבל החלטה.

שנית, נראה שחברי הוועדה שקיבלו את ההחלטה הראשונה, לא נפסלו לדון. מה שכתב המהרלב"ח, שדיין שדן כבר אינו יכול לחזור ולדון, הוא רק כאשר השאלה היא שאלה של דין תורה, והדיין עלול להחזיק בעמדתו הראשונה, כדי שלא יאמרו שטעה בדין. אבל במקום שאין שאלה של דין, אלא רק החלטה כפי נטיית דעתם של הדיינים, גם לדעת המהרלב"ח אין בזה בעיה, שכן דיין יכול לומר שעלה במחשבתו הרצון לזכות את הראשון, ובסופו של דבר, זיכה את השני, ואין בזה מקום לבושה.

כך מבואר להדיא בקונטרס ההמשך שכתב המהרלב"ח. המהרלב"ח כותב, שדיינים שפסקו על פי שמיעת צד אחד, שוב אינם יכולים לחזור ולדון במעמד שני הצדדים, משום שהם נוגעים בדבר, להחזיק בדעתם הראשונה. אבל אילו היו מתכנסים מחדש כל חכמי ארץ ישראל, היו יכולים לקבל החלטה ולסמוך את מהר"י בי רב, כי ההחלטה לסמוך אדם, היא החלטה של שיקול דעת בלבד, ואין בה עניין ל'טעות'.

בנדון דידן, חברי הוועדה אינם יכולים 'לטעות', שהרי מה שיפרשו, הוא הופך למשמעות המחייבת של החוקה. ואמנם, יתכן ששאר חברי הוועדה יקבעו, כי הפירוש שקבעו חברי הוועדה בהחלטה הראשונה היתה בגדר 'חידוש' ולא בגדר 'פירוש', אבל החלטה זו אינה מסורה לחברי הוועדה עצמם, אלא רק לבית הדין של התנועה. וברור שבית דין שהוכח שטעה, רשאי לחזור ולדון במקרה, ואין אומרים שבית הדין נוגע, שהרי נקבע באופן חד וחלק שהפסק הראשון היה טעות, ושוב הדיינים אינם יכולים לחזור על הפסק הראשון.

לראש העמוד

הדפסת עמוד

שליחת קישור לחבר