שנת תשע"א | שבת מטות

פרשת השבוע: תנאי בני גד ובני ראובן

פרשת בני גד ובני ראובן הטביעה את חותמה על ההלכה בדיני התנאים. הרקע לכך הוא האריכות המרובה בפסוקים, המתארים את ההסכמה שבין משה לבין השבטים בצורה כפולה: מה יקרה אם יעמדו בדרישה לעבור חלוצים, ומה אם לא, וכך אומרת המשנה (קידושין פרק ג משנה ד):   "רבי מאיר אומר: כל תנאי שאינו כתנאי בני גד ובני ראובן אינו תנאי שנאמר (במדבר ל"ב) ויאמר משה אליהם אם יעברו בני גד ובני ראובן וכתיב ואם לא יעברו חלוצים"

קרי, לדעת רבי מאיר לתנאי יש משמעות רק כאשר מוזכרות שתי האפשרויות: מה אם יקרה אם התנאי יתמלא, ומה יקרה אם הוא לא יתמלא (תנאי כפול).

הגאונים סברו שרק בענייני קידושין וגירושין יש צורך בהקפדה על הלכות התנאים, והרמב"ם חלק עליהם (רמב"ם הלכות אישות פרק ו הלכה יד): "יש מקצת גאונים אחרונים שאמרו שאין אדם צריך לכפול תנאו אלא בגיטין וקידושין בלבד אבל בדיני ממון אינו צריך לכפול, ואין ראוי לסמוך על דבר זה".

מהשו"ע נראה שהוא פסק כדעת הגאונים (אבן העזר לח, ד), ובספר נתיבות המשפט (סימן רז ס"ק א) הביא "שעכשיו נוהגין דבמטלטלין לא בעינן תנאי כפול" (וראו עוד פד"ר ו, עמ' 97 בעניין זה).

שיטת התוספות מסבירה את הסיבה והמקום לצורך בדיני התנאים (תוספות מסכת קידושין דף מט עמוד ב, ד"ה דברים): "ואומר ר"י דצריך לחלק ולומר דיש דברים שאינם צריכין תנאי כפול אלא גלוי מילתא דאנן סהדי דאדעתא דהכי עביד. וגם יש דברים דאפילו גילוי מילתא לא בעי כגון ההיא דהכותב כל נכסיו לאחרים ושמע שיש לו בן שהמתנה בטלה".

ר"י מסביר שהצורך בפירוט התנאי, בסגנון של "תנאי כפול", נובע מהצורך להבהיר, שהמעשה אכן כפוף לקיום התנאי. לכן, במצבים בהם "אנן סהדי" שהרצון של האדם לעשות את המעשה תלוי בקיום התנאי, אין צורך לכפול את התנאי. דהיינו, רמת הפירוט של התנאי תלויה ברמת הודאות של הפרשנות של הדברים.

למעשה, ישנן שלוש דרגות:  במצבים מובהקים אין צורך שאדם יסביר את כוונתו ואינו צריך כלל להזכיר את התנאי: כגון, אדם ששמע שמת בנו היחיד והעניק את רכושו בצוואה לאדם אחר. למרות שמות הבן כלל לא הוזכר בצוואה – אם יתברר שהבן חי - ברור שהצוואה בטלה, משום שאנו מניחים שהיא היתה מותנית בידיעה על מות הבן.

במקרים אחרים יש צורך ב"גילוי מילתא", דהיינו, באמירה מבארת שמעשה מסוים הוא מותנה. המקרה המובא בגמרא הוא של אדם שרצה לעלות לארץ ומכר את ביתו לשם כך. אלא שהעלייה לא צלחה, ומהגמרא עולה שאילו העולה היה אומר שהוא מוכר את הבית בגלל כוונתו לעלות, הוא יכול היה לבטל את העסקה בעקבות כישלונה של העלייה. 

הרמה הגבוהה ביותר של הפירוט היא כאשר יש צורך בתנאי כפול. מדובר על מקרים בהם קשה להעריך האם אכן הליך מסוים היה מותנה או לא, לכן על מנת שבאי קיום התנאי המעשה יבטל – צריך תנאי כפול.

מקרה כזה נידון לפני בית הדין של "ארץ חמדה - גזית" בירושלים, כאשר מעסיק סיכם עם עובד על עבודה ארוכת טווח, ותשלום לפי שעות. בהסכם נאמר שהעובד ידווח כל חודש על מספר שעות העבודה שבוצעו. לאחר זמן-מה התגלע ויכוח בין המעסיק והעובד לגבי גובה השכר. לאחר הויכוח העובד חדל מלדווח למעסיק על היקף העבודה, עד שהחיוב הצטבר לסך של עשרות אלפי שקלים, וכאשר דרש העובד את התשלום הגיעו הצדדים לבית הדין.

בית הדין קבע כי בדרך כלל הדרישה לדיווח שעות עבודה חודשי איננה תנאי מחייב. ולכן בדרך כלל גם ללא דיווח שעות יש חובה על המעסיק לשלם עבור העבודה. אלא אם כן מדובר בתנאי כפול, אשר מגדיר באופן מפורש שללא עמידה בתנאי לא ישולם שכר.

אולם, בהקשר של הויכוח בין הצדדים על גובה שכר הטרחה, הפך הסעיף לתנאי מחייב (בדומה ל"גילוי מילתא" שהוזכר לעיל) גם ללא תנאי כפול. שהרי העובד ידע שהמעסיק איננו מרוצה מגובה השכר, ולכן בהקשר זה היה עליו לדעת שללא דיווח רצוף הם ייפגעו בזכותו לגבות את שכרו.

לאור זאת, ולאור נתונים נוספים חייב בית הדין את המעסיק באופן חלקי, כיון שבסופו של דבר הוא נהנה מהעבודה, אבל ייתכן והיה יכול להגיע לתוצאות דומות בעלות נמוכה יותר.

לראש העמוד

הדפסת עמוד

שליחת קישור לחבר