שנת תשע"א | שבת פרשת כי תצא

פרשת השבוע: עוד על צדק משפטי

בשבוע שעבר דנו בנושא חובתו של הדיין לדון על פי הדין ולא להוריד את האחריות מעל כתפיו על ידי פישור ופסיקה, הנותנת לכל צד מחצית ממבוקשו, מה שמכונה "ביצוע" בלשון חז"ל.

השבוע נמשיך לדון בשאלה: מתי יש להזדקק לפשרה ולהימנע מפסק של "יקוב הדין את ההר", כיצד רודפים אחר הצדק במשפט העברי? כמובן שברשת בתי הדין "ארץ חמדה-גזית" אנו משתדלים מאוד להקפיד עליהם.

מובא במסכת סנהדרין:

"צדק צדק תרדף - אחד לדין ואחד לפשרה. כיצד? שתי ספינות עוברות בנהר ופגעו זה בזה, אם עוברות שתיהן - שתיהן טובעות, בזה אחר זה - שתיהן עוברות. וכן שני גמלים שהיו עולים במעלות בית חורון ופגעו זה בזה, אם עלו שניהן - שניהן נופלין, בזה אחר זה - שניהן עולין. הא כיצד? טעונה ושאינה טעונה - תידחה שאינה טעונה מפני טעונה. קרובה ושאינה קרובה - תידחה קרובה מפני שאינה קרובה. היו שתיהן קרובות, שתיהן רחוקות - הטל פשרה ביניהן, ומעלות שכר זו לזו" (דף לב ע"ב).

נסביר מהו העיקרון המשפטי שאנו יכולים ללמוד מברייתא זו.

בכל הדוגמאות הללו מדובר בשני גופים משפטיים שעומדים על מימוש זכויותיהם ואינם מוכנים לוותר זה לזה. הברייתא קובעת שני עקרונות:

הראשון, יש לערוך את מבחן התוצאה ולבדוק מה יהיו תוצאות הויתור לכל אחד מן הצדדים. מי שעלול להפסיד יותר הוא שיזכה לקדימה על חשבון השני.

העיקרון השני מופעל באם מבחן התוצאה נותן תשובה שווה, אזי בית הדין פוסק על דרך הפשרה. אחד יעבור ראשון והשני יקבל פיצוי כספי על העיכוב. פשרה זו היא הדרך היחידה שתמנע אסון לשני הצדדים ולכן בית הדין חייב להעדיף אותה ולחייב את הצדדים לקבלה. חובתו של בית הדין לחרוג מסדר הדין הקבוע שאיננו מאפשר כפיית פשרה לכתחילה, כדי למנוע אסון כפול.

מעקרונות אלה למדו חכמים גם את ההלכה שבענייני ציבור ומחלוקת ציבורית יש עדיפות לפשרה. נביא את דבריו של ראש ישיבת וולוזין, הרב נפתלי צבי יהודה ברלין המכונה "הנצי"ב", בתשובתו בשו"ת "משיב דבר" העוסקת בהדרכה בתחום זה. וז"ל:

"וכן הוא בכל מחלוקת שבין רבים לרבים א"א לקוות שצד אחד יכוף את הצד השני ע"פ דין תורה ותשקט המחלוקת. א"כ הטוב והישר לשני הצדדים ... לדעת כי מחוייב לוותר מרצונו לצד שכנגדו למען אשר עי"ז יתקיים גם הצד שלו"

                                                                              (חלק ג סימן י).

לדבריו, מחלוקות ציבוריות, אי אפשר לפותרן על ידי עמידה על עקרון של: "יקוב הדין את ההר".

הדרך היחידה לטיפול בהן היא שמירה על אחדות המחנה ושלמותו תוך ויתורים הדדים. לכן, חובתו של הדיין להביא את הצדדים לידי פשרה ואף לכפותה, כדי שלא נחזור ח"ו למצב של ערב חורבן בית שני, מצב שעליו נאמר: "לא חרבה ירושלים אלא על ... שהעמידו דיניהם על דין תורה"                           (בבא מציעא דף ל ע"ב).

הבה נתפלל כי בכוחה של האחדות והחזרה לדין תורה

המשלב בתוכו רגישות חברתית יחזור ויבנה הבית השלישי.

לראש העמוד

הדפסת עמוד

שליחת קישור לחבר