שנת תשע"ג | שבת פרשת תזריע מצורע

פרשת השבוע: לתוקפו של יום - עצמאות בתיזמון מדוייק

השבוע נזכה לחגוג את יום העצמאות ולהודות לקב"ה על:

"אֶבֶן מָאֲסוּ הַבּוֹנִים הָיְתָה לְרֹאשׁ פִּנָּה: מֵאֵת יְקֹוָק הָיְתָה זֹּאת הִיא נִפְלָאת בְּעֵינֵינוּ: זֶה הַיּוֹם עָשָׂה יְקֹוָק נָגִילָה וְנִשְׂמְחָה בוֹ" (תהלים קי"ח כב-כד).

ננסה לצעוד בעקבותיו של הרב צבי יהודה הכהן קוק זצ"ל ולהסביר מה קרה ביום זה ולמה היה נכון לקבוע שיום הכרזת המדינה הוא היום שבו נודה לקב"ה על תחילת גאולתנו ופדות נפשנו.

בשבוע שעבר, בהפטרת פרשת שמיני, קראנו על ניסיונותיו של דוד להעלות את הארון לירושלים ובכך לקבוע אותה כעיר הבירה הרוחנית של עם ישראל לנצח. פרק אחד קודם, מספר לנו הנביא כיצד הפך דוד בן ישי את ירושלים, לבירתה המדינית של מדינת ישראל הראשונה.

ננסה להבין את התהליך.

עם נפילתם של ישראל ושאול בקרב שהתקיים בעמק יזרעאל ובהר הגלבוע מול הפלשתים, נפלה כל ארץ ישראל המערבית בידיהם. רק איש בושת, שכנראה לא השתתף בקרב עקב היותו "רפה ידים", נותר מבניו של שאול. אבנר בן נר ברח יחד עמו לעבר הירדן המזרחי ומשם ניסו יחד למלוך על ישראל.

דוד לעומת זאת, עלה אחרי התייעצות עם השכינה, מצקלג לחברון. בחברון מלך דוד כ"וואסל" בחסות אכיש מלך גת - פטרונו עוד מימי היותו "עצור" ונרדף מפני שאול בן קיש. דוד מלך בשלב זה רק על שבט יהודה, שהיה משועבד לפלשתים כבר מתחילת תקופת השופטים (לאחר תקופת עתניאל בן קנז ובעקבות כישלונם הרוחני של אלימלך ובניו). לאחר נפילתו של אבנר בן נר בידי יואב בן צרויה ורציחתו של איש בושת בן שאול בידי שני קצינים מצבאו, עלה דוד לירושלים כמלך של כל שנים עשר השבטים.

עיון בכתובים מעלה לדיון שאלה קשה. וזה לשון הכתוב:

"בֶּן אַרְבָּעִים שָׁנָה אִישׁ בֹּשֶׁת בֶּן שָׁאוּל בְּמָלְכוֹ עַל יִשְׂרָאֵל וּשְׁתַּיִם שָׁנִים מָלָךְ אַךְ בֵּית יְהוּדָה הָיוּ אַחֲרֵי דָוִד: וַיְהִי מִסְפַּר הַיָּמִים אֲשֶׁר הָיָה דָוִד מֶלֶךְ בְּחֶבְרוֹן עַל בֵּית יְהוּדָה שֶׁבַע שָׁנִים וְשִׁשָּׁה חֳדָשִׁים" (שמואל ב ב' י-יא).

אם איש בושת מלך רק שנתיים, מדוע התעכב דוד בחברון עוד חמש וחצי שנים ולא עלה לירושלים מיד לאחר מותם של מתנגדיו? (עיינו ברד"ק ברלב"ג ובאלשיך במקום).

נסביר כי היתה משמעות מדינית לעלייתו של  דוד לירושלים והפיכתה לבירתם של כל שנים עשר שבטי י-ה. הייתה זאת בעצם הכרזת עצמאות וניסיון להשתחרר מעולו של הכיבוש הפלישתי. לכן, צעד זה גרר אחריו תגובה פלשתית מיידית וניסיון שלהם לחסל את דוד ומדינתו החדשה (עיינו שמו"ב ה' יז ואילך).

הכרזת העצמאות חייבה הכנה מרובה של תשתיות שלטוניות ורקימת קשרים בין לאומיים. ההחלטה על הרגע הנכון מחייבת סייעתא דשמיא מרובה. הכרזה טרם הזמן עלולה להיות צעד נמהר ופזיז, התעכבות מאידך עלולה להיות החמצה לדורות. לכן, דוד שהומלך על כל ישראל בחברון לאחר סיום שתי שנות מלכות איש בושת, חיכה עוד חמש וחצי שנים. רק כשהבין שהגיע הזמן הנכון, בתום שבע וחצי שנות כהונה בחברון, הכריז עצמאות.

כך גם בדורנו, החלטתו של דוד בן גוריון להכריז עצמאות בה' באייר תש"ח, היה בה סיכון רב. בסופו של דבר לאחר מלחמה קשה כנגד כל מדינות ערב שקמו עלינו לכלותינו, התברכנו  בסייעתא דשמיא נפלאה, צלח הדבר בידו. שוב זכינו לאחר 2,700 שנות גלות, לחדש את מדינת היהודים החופשית על חלקים נרחבים של ארץ ישראל המערבית.

הבה נתפלל כי כשם שזכינו לאתחלתא דגאולה, כן נזכה בקרוב לגאולה שלמה.

לראש העמוד

הדפסת עמוד

שליחת קישור לחבר