שנת תשע"ד | שבת פרשת נצבים וילך

בדברינו לפרשת נצבים בשנת תשע"ב עסקנו בקשר בין הפסוקים בפרשתנו:

"וְאַתָּה תָשׁוּב וְשָׁמַעְתָּ בְּקוֹל יְקֹוָק וְעָשִׂיתָ אֶת כָּל מִצְוֹתָיו אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוְּךָ הַיּוֹם: וְהוֹתִירְךָ יְקֹוָק אֱלֹהֶיךָ בְּכֹל מַעֲשֵׂה יָדֶךָ בִּפְרִי בִטְנְךָ וּבִפְרִי בְהֶמְתְּךָ וּבִפְרִי אַדְמָתְךָ לְטֹבָה כִּי יָשׁוּב יְקֹוָק לָשׂוּשׂ עָלֶיךָ לְטוֹב כַּאֲשֶׁר שָׂשׂ עַל אֲבֹתֶיךָ: כִּי תִשְׁמַע בְּקוֹל יְקֹוָק אֱלֹהֶיךָ לִשְׁמֹר מִצְוֹתָיו וְחֻקֹּתָיו הַכְּתוּבָה בְּסֵפֶר הַתּוֹרָה הַזֶּה כִּי תָשׁוּב אֶל  יְקֹוָק אֱלֹהֶיךָ בְּכָל לְבָבְךָ וּבְכָל נַפְשֶׁךָ" (דברים ל' ח-י),

לפסוקי הנחמה של הנביא ישעיהו, הנקראים כהפטרה:

"לֹא יֵאָמֵר לָךְ עוֹד עֲזוּבָה וּלְאַרְצֵךְ לֹא יֵאָמֵר עוֹד שְׁמָמָה כִּי לָךְ יִקָּרֵא חֶפְצִי בָהּ וּלְאַרְצֵךְ בְּעוּלָה כִּי  חָפֵץ יְקֹוָק בָּךְ וְאַרְצֵךְ תִּבָּעֵל: כִּי יִבְעַל בָּחוּר בְּתוּלָה יִבְעָלוּךְ בָּנָיִךְ וּמְשׂוֹשׂ חָתָן עַל כַּלָּה יָשִׂישׂ עָלַיִךְ אֱלֹהָיִךְ" (סב ד-ה).

יש לזכור כי בימיו של הנביא ישעיהו עבר עם ישראל תהליך כואב של גלות וחורבן. רוב רובו של העם הוגלה בידי האשורים למקומות רחוקים מאוד ורוב הערים והכפרים בארץ ישראל נהרסו. מצב זה מתואר בפרק הראשון של ספרו:

"אַרְצְכֶם שְׁמָמָה עָרֵיכֶם שְׂרֻפוֹת אֵשׁ אַדְמַתְכֶם לְנֶגְדְּכֶם זָרִים אֹכְלִים אֹתָהּ וּשְׁמָמָה כְּמַהְפֵּכַת זָרִים" (ישעיהו א' ז).

נבואת הנחמה עוסקת בימי הגאולה, שהנביא ישעיהו מבטיח לעם ישראל. הנביא איננו מבטיח שהגאולה קרובה, אבל יש בדבריו עידוד, האמור לתת תקוה לעם ישראל, גם לפני גלות ארוכה בת אלפי שנים.

כאשר עת הגאולה יגיע, ארץ ישראל, ששממה וחרבה בעקבות הכיבוש האשורי, תשוב ותפרח. פריחתה של הארץ על פי הנביא, היא חלק בלתי נפרד מחיזוק הקשר בין העם ואלקיו, קשר שמשמעותו השכנת שכינה מחדש. קשר זה מדומה בפסוקים רבים לקשר המיוחד הנבנה על ידי החתן והכלה.

עיון בפסוקי התורה מגלה פן נוסף ועמוק של הליך זה. התורה מדגישה מאוד את פן התשובה הכרוך בהליך של בנין הארץ.

"וְאַתָּה תָשׁוּב וְשָׁמַעְתָּ בְּקוֹל יְקֹוָק וְעָשִׂיתָ אֶת כָּל מִצְוֹתָיו אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוְּךָ הַיּוֹם: וְהוֹתִירְךָ יְקֹוָק אֱלֹהֶיךָ בְּכֹל מַעֲשֵׂה יָדֶךָ בִּפְרִי בִטְנְךָ וּבִפְרִי בְהֶמְתְּךָ וּבִפְרִי אַדְמָתְךָ לְטֹבָה כִּי יָשׁוּב יְקֹוָק לָשׂוּשׂ עָלֶיךָ לְטוֹב כַּאֲשֶׁר שָׂשׂ עַל אֲבֹתֶיךָ: כִּי תִשְׁמַע בְּקוֹל יְקֹוָק אֱלֹהֶיךָ לִשְׁמֹר מִצְוֹתָיו וְחֻקֹּתָיו הַכְּתוּבָה בְּסֵפֶר הַתּוֹרָה הַזֶּה כִּי תָשׁוּב אֶל  יְקֹוָק אֱלֹהֶיךָ בְּכָל לְבָבְךָ וּבְכָל נַפְשֶׁךָ".

התורה מדגישה בפרשתנו כי בנינה של הארץ הוא חלק מההליך של  שמיעה בקול ד'. שימו לב להדגשות החדשות:

"וְאַתָּה תָשׁוּב וְשָׁמַעְתָּ בְּקוֹל יְקֹוָק וְעָשִׂיתָ אֶת כָּל מִצְוֹתָיו אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוְּךָ הַיּוֹם: וְהוֹתִירְךָ יְקֹוָק אֱלֹהֶיךָ בְּכֹל מַעֲשֵׂה יָדֶךָ בִּפְרִי בִטְנְךָ וּבִפְרִי בְהֶמְתְּךָ וּבִפְרִי אַדְמָתְךָ לְטֹבָה כִּי יָשׁוּב יְקֹוָק לָשׂוּשׂ עָלֶיךָ לְטוֹב כַּאֲשֶׁר שָׂשׂ עַל אֲבֹתֶיךָ: כִּי תִשְׁמַע בְּקוֹל יְקֹוָק אֱלֹהֶיךָ לִשְׁמֹר מִצְוֹתָיו וְחֻקֹּתָיו הַכְּתוּבָה בְּסֵפֶר הַתּוֹרָה הַזֶּה כִּי תָשׁוּב אֶל יְקֹוָק אֱלֹהֶיךָ בְּכָל לְבָבְךָ וּבְכָל נַפְשֶׁךָ".

סייעתא דשמיא בבניין הארץ, איננו רק שכר על קיום מצוות, כפי שמשמע מפרשיות קריאת שמע ככתוב:

"וְהָיָה אִם שָׁמֹעַ תִּשְׁמְעוּ אֶל מִצְוֹתַי אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוֶּה אֶתְכֶם הַיּוֹם ...וְנָתַתִּי מְטַר אַרְצְכֶם בְּעִתּוֹ יוֹרֶה וּמַלְקוֹשׁ וְאָסַפְתָּ דְגָנֶךָ וְתִירֹשְׁךָ וְיִצְהָרֶךָ" (דברים י"א יג-יד).

אלא שבניין הארץ והפרחת שממותיה הוא חלק בלתי נפרד מהליך התשובה והקירוב בין החתן והכלה = כנסת ישראל וקודשא בריך הוא.

הגלות והחורבן הם בבחינת פגיעה בקשר הרוחני בין העם ואלקיו, בנין הארץ והפרחתה הם בבחינת חיזוק קשר זה, כמאמר חז"ל "כיון שגלו ישראל ממקומן – אין לך ביטול תורה גדול מזה" (חגיגה דף ה ע"ב) שמקבל עתה משמעות הרבה יותר עמוקה (ולא רק משמעות טכנית).