בסוף פרשתנו מובא:
"וַיִּטַּע אֶשֶׁל בִּבְאֵר שָׁבַע וַיִּקְרָא שָׁם בְּשֵׁם יְקֹוָק אֵל עוֹלָם" (בראשית כ"א לג).
מאחורי הקלעים של פסוק זה, מסתתרת דרך בלתי צפויה בעבודת ד'. בעזרת הבנת פסוק זה, נשתדל גם להסביר פסוק קשה מספר ישעיהו.
בפרשה הקודמת קראנו פסוקים דומים:
"וַיֵּלֶךְ לְמַסָּעָיו מִנֶּגֶב וְעַד בֵּית אֵל עַד הַמָּקוֹם אֲשֶׁר הָיָה שָׁם אָהֳלֹה בַּתְּחִלָּה בֵּין בֵּית אֵל וּבֵין הָעָי: אֶל מְקוֹם הַמִּזְבֵּחַ אֲשֶׁר עָשָׂה שָׁם בָּרִאשֹׁנָה וַיִּקְרָא שָׁם אַבְרָם בְּשֵׁם יְקֹוָק" (בראשית י"ג ג- ד).
הקמת מזבחות ואפילו מצבות, כבסיס למרכז רוחני בתקופת האבות, נראית לנו טבעית ורגילה. שהרי גם יצחק אבינו בנה מזבח, כמפורש בפרשת תולדות:
"וַיִּבֶן שָׁם מִזְבֵּחַ וַיִּקְרָא בְּשֵׁם יְקֹוָק" (בראשית כ"ו כה).
גם יעקב אבינו נהג כך. כמו שמפורש בכתוב:
"וַיַּשְׁכֵּם יַעֲקֹב בַּבֹּקֶר וַיִּקַּח אֶת הָאֶבֶן אֲשֶׁר שָׂם מְרַאֲשֹׁתָיו וַיָּשֶׂם אֹתָהּ מַצֵּבָה וַיִּצֹק שֶׁמֶן עַל רֹאשָׁהּ" (בראשית כ"ח יח).
"וַיָּבֹא יַעֲקֹב לוּזָה אֲשֶׁר בְּאֶרֶץ כְּנַעַן הִוא בֵּית אֵל הוּא וְכָל הָעָם אֲשֶׁר עִמּוֹ: וַיִּבֶן שָׁם מִזְבֵּחַ וַיִּקְרָא לַמָּקוֹם אֵל בֵּית אֵל" (בראשית ל"ה ו).
מעשהו של אברהם בפרשתנו, הוא שנראה במבט ראשון תמוה! נטיעת עץ? אשרה ח"ו!? והרי נצטוינו: "לֹא תִטַּע לְךָ אֲשֵׁרָה כָּל עֵץ".
התמיהה לכאורה, הולכת ומתחזקת כשאנו מגלים עד כמה המרכז שבנה אברהם בבאר שבע, סביב ומתחת האשל, תפס מקום מרכזי בעבודת ד' שלו. שהרי מיד אחרי העקידה, האירוע המכונן שהתרחש בהר המוריה הוא הר הבית בירושלים, אברהם הלך דווקא לבאר שבע. כך מבואר בכתוב:
"וַיָּשָׁב אַבְרָהָם אֶל נְעָרָיו וַיָּקֻמוּ וַיֵּלְכוּ יַחְדָּו אֶל בְּאֵר שָׁבַע וַיֵּשֶׁב אַבְרָהָם בִּבְאֵר שָׁבַע" (בראשית כ"ב יט).
הרמב"ן, שהתקשה בכך, תירץ את התמיהה בדרך מאוד מעניינת וקשר אותה לעבודת ד' באזור האשל: "והנראה בעקידה שהיתה הצואה בה בבאר שבע, כי שם היה דר ושם חזר, כי כן כתוב בתחילה (לעיל כא לג) ויטע אשל בבאר שבע ויקרא שם בשם ה' אל עולם, ..., והוא גרותו בבאר שבע ..., ושם נצטווה בעקידה" (בראשית פרק כ"ג ב).
פרשת העקידה תחילתה ב"אשל" וסופה ב"אשל". שם בחר אברהם להודות להקב"ה על הסוף הטוב של הציווי על העקידה.
המסקנה היא, שאכן, האבות עבדו את הקב"ה באמצעות מזבחות, מצבות ועצים מקודשים.
אומנם, לאחר מתן תורה, נאסרה עבודת ד' באמצעות מצבות ועצים, כמפורש בספר דברים:
"לֹא תִטַּע לְךָ אֲשֵׁרָה כָּל עֵץ אֵצֶל מִזְבַּח יְקֹוָק אֱלֹהֶיךָ אֲשֶׁר תַּעֲשֶׂה לָּךְ: וְלֹא תָקִים לְךָ מַצֵּבָה אֲשֶׁר שָׂנֵא יְקֹוָק אֱלֹהֶיךָ" (דברים ט"ז כא-כב).
בעזרת הקדמה זו, נשתדל להסביר בקיצור, את אחד הפסוקים הקשים בספר ישעיהו:
"וְעוֹד בָּהּ עֲשִׂרִיָּה וְשָׁבָה וְהָיְתָה לְבָעֵר כָּאֵלָה וְכָאַלּוֹן אֲשֶׁר בְּשַׁלֶּכֶת מַצֶּבֶת בָּם זֶרַע קֹדֶשׁ מַצַּבְתָּהּ" (ישעיהו ו' יג).
במסגרת קצרה זו לא נסביר את כל הפסוק, (הקוראים מוזמנים לעיין בספרי החדש צפנת ישעיהו עמודים 52-61), נעיר רק כי בפסוק זה, מוזכרת המצבה ונזכרים העצים- האלה והאלון. המשותף לשמות העצים הללו: אשל אלה ואלון, הוא המרכיב התיאופורי א-ל, הכלול בשמם, הרומז לקדושתם. צריך להבין מה פשרם של עצים אלה ומה פשר השלכת הנזכרת בפסוק זה?
רש"י במקום מביא שלשה פירושים (המשמעות של עצם הבאת כולם הוא קושי גדול בהסבר הפסוק). נצטט את השלישי שבהם: ("ויש פותרים שער שלכת הייתה בירושלים כמו שאמר בעזרא והיו שם אלה ואלון נטועים".
לפי הסברו של רש"י, ליד שער השלכת, אחד משערי העיר, עמדו אלה ואלון ומצבה, ששימשו לעבודת ד' עוד מימי האבות. יתכן ועצים אלה היו חלק מהמרכז הרוחני שייסד בירושלים שֵם בן נח. תחת צילם של עצים אלה היה אסור, בימי ישעיהו, לעבוד את הקב"ה. קדושתם נבעה מכך שניטעו והוקדשו לעבודת הבורא, בתקופת ההיתר שלהם, תקופת האבות ולכן היה אסור לגדוע אותם.
בפסוק זה מבטיח הנביא לעם ישראל כי כשם שעצים אלה, שנטעו בקדושה, מוגנים מפני כליה והשמדה, אף על פי שהיו יהודים שנכשלו ועבדו תחתם את הקב"ה, גם לאחר מתן תורה, כך גם עם ישראל שיסודו בקדושה, אפילו אם הוא חוטא, הוא מוגן מפני כליה ומובטח לו שלא יושמד ח"ו.
הבה נתפלל כי נזכה לחסות בצל השכינה ונזכה להגנה שלימה של הקב"ה, בזכות אבות האומה ומייסדיה, מפני כל העומדים עלינו לכלותינו. הבה נפנים מסר זה ונחפש יחד את הדרך לחיים יותר טובים, יותר נעלים ויותר צודקים על בסיס של אמת ושלום. חיים של מתן משמעות רוחנית גם לצדדים הגשמיים של המציאות. חיים שבהם לא נחיה תחת ממשלת הזמן אלא ניתן משמעות ונקדש את החיים והזמנים.
|