שנת תשע"ו | שבת פרשת שמות

בשבועות האחרונים (בפרשות וישב, מקץ, ויגש) עסקנו בבעיית הגיור של אזרחי ישראל, בעיקר במי שאינם זקוקים לגיור אלא לעזרה בהוכחת יהדותם. בשבוע האחרון, בפרשת ויחי, עסקנו באזרחי ישראל - צאצאים ביולוגים לאב יהודי, שאימם אינה יהודיה.

הפעם נעסוק בשאלה הכללית: מהי הדרך המומלצת, לענ"ד, לטיפול בסוגיה החשובה של הגיור?

במציאות  ימינו, החברה הדתית, על כל גווניה ומגזריה במדינת ישראל, איננה רואה בנושא הגיור תחום חשוב, מן המעלה הראשונה. לכל מגזר יש נושאים אחרים שנמצאים מבחינתו בראש סולם סדרי העדיפויות הלאומי. כדי לשנות זאת, על מדינת ישראל ומנהיגיה הפוליטיים מצד אחד, ועל המנהיגות התורנית מצד שני, לפתוח במסע הסברה נרחב, שמטרתו להפוך את בעיית הקליטה הרוחנית של העולים, בעיקר מברית המועצות לשעבר, הזקוקים לגיור, לפרויקט לאומי שיתפוס מקום חשוב בסדר היום הציבורי. אי עשיה בתחום זה מתוך ציפייה (חסרת שחר) שהעניינים יסתדרו מעצמם, היא לקיחת סיכון גדול והתעלמות מסכנת ההתבוללות, כאן במדינת היהודים.

כיום, מי שפונה אל בתי הדין לגיור, מופנה לשנת לימודים באולפני הגיור. במקרה הטוב, הוא גם מופנה למשפחה מאמצת שתפקידה ללוות את המתגייר בדרכו אל היהדות. אולפני הגיור מלמדים את המועמדים הלכות רבות שהמועמד אמור להבחן עליהם (אין לזה כל מקור הלכתי). זאת, למרות הבעיה ההלכתית שבלימוד תורה למי שאינו יהודי. אמנם, רוב רבני ישראל פסקו שבדיעבד, בלית ברירה מותר לעשות זאת (עיינו גם שו"ת במראה הבזק ח"א תשובה עה וח"ב תשובה עו). אם המועמד לא יעבור את המבחן, בית הדין לא יתקדם בהליך הגיור.

לאחר שהמועמד או המועמדת הצטרפו לעם ישראל, איש אינו מטפל בהם או מעודד אותם לחיות חיים יהודיים שלמים. אין גם שום אפשרות לאחוז יותר באמצעים שיאכפו על המתגייר ללמוד, לשמור ולעשות מאחר ותקציבי הגיור מופנים לזמן שקודם לגיור ולהפעלת בתי הדין. (כל הרעיון של אכיפה וניצול סמכות מעמדה של כוח, באופן כללי ובמיוחד בנושא כה רגיש, צריך עיון גדול) זו אחת הסיבות לכך שחלק גדול מהגרים איננו ממשיך לשמור מצוות.

עובדה זו גורמת לשתי תגובות. הציבור שמגדיר עצמו כשומר מצוות נפגע, כי הוא רואה עצמו כ"מרומה" וממילא המוטיבציה לעסוק יותר בנושא, נפגעת. ולא פחות גרוע, בעיני המתגיירים הגיור הופך לחוכא ואיטלולא, ואינו יוצר מוטיבציה אצל מתגיירים פוטנציאלים נוספים. התוצאה הגרועה ביותר היא, שחלק מהדיינים של מדינת ישראל (מיעוט קטן) מנסים לבטל גיורים, אפילו שנים רבות אחרי הגיור, מה שמנוגד להלכה (ב99% מהמקרים) ומנוגד לכל ערך של אנושיות וחמלה (בוודאי כשיש צאצאים למתגייר או למתגיירת).

לכן, נראה להציע להעביר את נקודת הכובד של המאמצים והטיפול, לזמן שאחרי הגיור.

לפני הגיור, יש להיצמד למה שפסק הרמב"ם ואחריו המחבר בשו"ע:

"ומודיעין אותו עיקרי הדת שהוא ייחוד השם ואיסור עבודת כוכבים ומזלות (עיקרון רוחני המקובל על כל המתגיירים), ומאריכין בדבר הזה (שהרי זה שורש היהדות, האמונה בא-ל אחד) ומודיעין אותו מקצת מצות קלות ומקצת מצות חמורות ואין מאריכין בדבר זה(!!!), ומודיעין אותו עון לקט שכחה ופיאה  (שימת דגש על עזרה לזולת - מצוות חברתיות) ומעשר שני (החיוב להשקיע זמן ומשאבים לצרכים רוחניים), ומודיעין אותו עונשן של מצות, ..., ואין מרבין עליו, ואין מדקדקין עליו, שמא יגרום לטרדו ולהטותו מדרך טובה לדרך רעה שבתחלה אין מושכין את האדם אלא בדברי רצון ורכים וכן הוא אומר בחבלי אדם אמשכם ואח"כ בעבותות אהבה".

(רמב"ם הלכות איסורי ביאה פרק יד ה"ב, שולחן ערוך יורה דעה הלכות גרים סימן רסח סעיף ב).

אחרי הרגע המרומם והמרגש של קבלת מצוות, יש להמשיך את החיבוק החברתי והקהילתי ולדאוג לכך שמי שהכריז שהוא נכנס לתהליך של שמירת מצוות, יוכל באמת לממש זאת.

למשימה חשובה זאת צריכים להתגייס רבני הערים והשכונות, ראשי הישיבות, הכוללים, המכינות והמדרשות, בשיתוף אנשי הצוות, התלמידים ובני הקהילות.

ההליך חייב להיות בסבלנות רבה, בדרכי נועם ובעבותות של אהבה. אם החברה הדתית בישראל תתגייס לכך, יש סיכוי יותר גדול להצליח וממילא יותר מועמדים יפנו להליך זה.