שנת תשס"ז | שבת פרשת יתרו

שו"ת במראה הבזק

חיוב אדם לזון את בניו מן הפנויה וחיוביהם של הללו כלפי האב

שאלה
הגיעו ללשכתי (בנפרד) שני זוגות הורים לילדים קטנים אשר מעולם לא נישאו כדת משה וישראל. אחד מן הזוגות נשוי בנישואין אזרחיים. בשני המקרים נתפרדה החבילה והילדים ברשות אמם. בגלל מצב מסוים שנוצר אין בשני המקרים כל אפשרות לחייב את האב לפרנס את ילדיו בכל הנוגע לחוק המקומי. יש נכונות לקבל את דעתי בנדון ואף קיימת דחיפות מסויימת. אשמח לקבל מכם חוות דעת מנומקת ואף מקורות לכך, ואולי אף מידע, מהו הנוהג בארץ ישראל. האם יש איזשהו הבדל בגין העובדה שזוג אחד היה נשוי אזרחית? שאלתי הינה ביחס למידת האחריות של האב לגבי הילדים (סיפוק כל צרכיהם) וכן לגבי היחוס ומצוות הבן שעל האב. אחד האבות גם מתנה את סיועו בכך ששמו לא יוזכר לעולם בקשר לילדים.

תשובה
1. חייב אדם לזון את בנו מן הפנויה[i], ולעניין זה אין הבדל בין שנישאו נישואין אזרחים ובין לאו.
2. חובה זו נחלקת לשלוש תקופות:
א. עד גיל שש שנים[ii],
ב. מגיל שש שנים עד שיגדלו[iii] - מתקנת חכמים[iv]. אמנם יש לאב זכות להתנות בגיל זה את המזונות בהימצאות הבן אצלו[v] אך לא כן באשר להימצאות הבת[vi].
ג. לאחר שגדלו- אין עליו חובה לזון את בניו[vii], אבל כופין אותו לזון אפילו בנו גדול מדין צדקה[viii].
תקנת הרבנות הראשית לישראל היא שיזון אדם את בניו עד גיל ט"ו שנים[ix]. וישנה תקנה מימי הגר"ש גורן והגר"ע יוסף שחיוב המזונות הוא עד גיל י"ח שנים[x].
יש להמליץ בפני כב' שהאבות יתחייבו למזונות עד שהבנים יוכלו להתפרנס בכוחות עצמם[xi] או לפחות עד גיל שמונה-עשרה[xii], הכל על-פי אפשרויותיהם הכלכליות של האבות[xiii]. כמו כן ראוי שיתחייבו להשיא את הבנות[xiv].
3. שיעור המזונות הוא על-פי צרכי הבנים- במזון[xv], בביגוד[xvi] ובחינוך[xvii].
4. היחס של הבנים לאבות- אסור להכות או לקלל את האב אפילו הוא רשע גמור[xviii], וכמו כן אסור לצערו[xix]. חיוב כבוד ומורא להורים רשעים נחלקו בו בשו"ע[xx] מרן המחבר ורמ"א. לדעת המחבר חייב, ולדעת רמ"א פטור.
גדר רשע הוא דווקא אם חזר ושנה באוולתו, ולא אם עבר עבירה פעם אחת[xxi], ונראה לאמור שבימינו אף אלה אין לדונם כרשעים מבחינה זו, שהרי הם כתינוקות שנשבו[xxii].
5. האב שאינו רוצה, שיוזכר שמו בהקשר עם בניו, יש לראותו כאב שמחל על כבודו, שכבודו מחול[xxiii] ועם זאת נראה שאסור לצערו[xxiv].


--------------------------------------------------------------------------------

[i] שו"ע (אבן העזר סי' עא, ד), השאלה אם חובת האב לזון את בניו באמצעות אשתו או במישרין שנויה במחלוקת ר"ן (הובא ב"דרכי משה" טור אבן העור סי' ע"א אות א) ותשובות הרא"ש כלל יז סי' ז (הובאה ב"בית יוסף" סוף סי' עא). מחלוקת זו מתייחסת- ביסודה- למוגדר לקמן כ"תקופה ראשונה" בחיוב מזונות, כדעתו של רא"ש משמע משו"ת ריב"ש (סי' מא) וכמותם פסק מרן בשו"ע.
[ii] כתובות (סה ע"ב), "אף על פי שאמרו, אין אדם זן את בניו ובנותיו כשהן קטנים, אבל זן קטני קטנים. עד כמה? עד בן שש כדאמר רב אסי, דאמר רב אסי, "קטן בן שש יוצא בעירוב אמו", ובתוס' (שם ד"ה אבל זן וכו') שכופין על זה.
בדעת רמב"ם (פי"ב מהל' אישות הל' יד) כתב מהרי"ט אלגאזי בס' "ארעא דרבנן", (ערך מזונות אות ח' ט') שהוא מן התורה, שכתב רמב"ם "כשם שאדם חייב במזונות אשתו, כן הוא חייב במזונות בניו ובנותיו הקטנים עד שיהיו בני שש"- השווה חיוב מזונות לאשה הנובע מן הפסוק "שארה כסותה ועונתה לא יגרע" לחיוב מזונות הבנים. ויסוד הדברים הוא במכילתא (שמות כא, ג) "אם בעל אשה הוא, ויצאה אשתו עמו". דעת רמב"ן (בפי' התורה שם) שהוא מדרבנן, וכן משמע מתוס' (גיטין מז ע"ב ד"ה ולביתך וכו') אך נראה שזוהי תקנה קדומה.
[iii] כתובות (מט ע"ב) "אמר רבי אילעא אמר ריש לקיש משום רבי יהודה בר חנינא, באושא התקינו שיהא אדם זן את בניו ובנותיו כשהן קטנים", ובגמ' שם שכופין על זה כשם שכופין על הצדקה. אם תקנת אושא נתקבלה להלכה אם לאו שנוי במחלוקת. דעת מהר"ל מפראג (בביאורו לטור אבן העזר ס' עא) וכן משמע מדברי ה"דרישה" שם, ומדברי הגר"א (בביאורו שם אות ב), שאין בזה אלא חובת צדקה. אך בשו"ע פסק מרן- "זנן כתקנת חכמים", משמע שאין זה מגדר צדקה, וכן הוא בשו"ת "עזרת כהן" למרן הראי"ה קוק (סי' נז).
[iv] פשט הלשון "עד שיגדלו" הוא, משיגיעו הבן לגיל שלוש-עשרה שנה, והבת לגיל שתים-עשרה. אמנם ה"דרישה" הנ"ל הקשה משו"ע יורה דעה סי' רנא שחייב אדם לזון אפילו את בנו גדול ועל פי זה יצא שהחובה היא עד שיכולים לפרנס את עצמם, ע"ש.
[v] שו"ע (אבן העזר סי' פב, ז). הטעם, משום חיובו לחנכו לתורה, עיין רמב"ם (פ' כא מהל' אישות הל' יד) ובראב"ד (שם). ובאופן התקנה כתב מרן הראי"ה קוק שם, שהבן ניזון מאביו אם נמצא אצלו, וכאשר אינו אצלו, מוטלת החובה על האם.
אמנם בדעת ראב"ד נראה שאין המזונות והחינוך קשורים זה בזה שלעולם יכול האב לדרוש, שהבן יגדל אצלו משום לימוד תורה.
בנדון דידן- על-פי דעת מהר"ל, הגר"א ו"דרישה" שאין כאן משום תקנת אושא אלא משום צדקה בעלמא, אין כאן מקום להתניית הדבר במקום הימצאות הבן, וכן לדברינו בדעת הראב"ד.
וכן הדין לדעת מרן המחבר כאשר הבן זקוק לאמו, כי אז הרי הוא כבת ואינו צריך להיות אצל אביו, שו"ת רדב"ז (ח"א סי' תכט). ויש לצרף לזה שאם הערכאות פסקו, שהבנים יהיו אצל אימותיהם, כנראה שמצאו בזה טובת הבנים (במיוחד אצל האב שאינו מכיר בבנו). ואם האמהות מחנכות ביהדות והאבות לא, הרי שאין לאבות זכות שיהיו אצלם.
[vi] שו"ע (אבן העזר סי' פב, ז).
[vii] כאמור לעיל, כתובות (מט ע"ב), טור ושו"ע (אבן העזר סי' עא, א).
[viii] שו"ע (יורה דעה סי' רנא, ד), על-פי תשובת הרשב"א שהובאה בטור שם. חובת האב לבניו קודמת לחובת גבאי הצדקה, ונפקא מינה שאם האב חייב מזונות לבניו מדין צדקה, הרי כאשר אינו בעל אמצעים לזון את בנו, הוא פטור, וכן שלא יתחייב לזון בסכום שהוא יותר מחומש נכסיו.
[ix] ראה ב"התקנות בישראל" להר"י שציפנסקי וכרך ד עמ' ריד), "אוסף פסקי-דין של בית-הדין הגדול לערעורים" (ח"א מהדורה ב, תשמ"ה, עמ' קנ), ומובן שאין דין זה מחייב אלא בגבולות מדינת ישראל.
[x] "מאורות" (מס' 1, סתיו תש"מ עמ' 124) וכנ"ל הערה 9.
[xi] על-פי ה"דרישה" (סי' עא) שביאר "עד שיגדלו"- עד שיוכלו להתפרנס בכוחות עצמם. ועיין "אוסף פסקי דין" (הנ"ל ע' קנב בהע' 9), שחייבו מזונות הבת בזמן לימודי התפירה שלה.
[xii]שכן מצאו חכמי הרבנות הראשית לישראל שראוי.
[xiii] עיין בשו"ע (אבן העזר סי' עא, א) שלגבי חיוב "התקופה השניה" באינו אמוד, מפצירים ומכלימים אותו בלבד, ורק באמוד כופים אותו, ואם כן בנדון דידן אין לכפות באינו אמוד.
[xiv] שם (סעיף ג בהגה), שאין כופין להשיא, אבל מצוה איכא, ט"ז (ס"ק ד).
[xv] שם שם ב"חלקת מחוקק" וב"בית שמואל".
[xvi] שם (סי' עג, יז).
[xvii] שו"ע (יורה דעה סי' רמה, ד, ו), ועיין "בית מאיר" באבן העזר, שם, וכולל אף לימודי מקצוע שכן חייב אדם ללמד בנו אומנות, ועיין "אוסף פסקי דין" הנ"ל.
[xviii] שו"ע (יורה דעה סי' רמא, ד).
[xix] שם (שם ה).
[xx] שם (סי' רמו, ח).
[xxi] "פני יהושע" (בבא קמא צד ע"א).
[xxii] על-פי שו"ת "בנין ציון" (ח"ב סי' כג).
[xxiii] שו"ע (יורה דעה סי' רמא, יט) - והטעם, שמרגיש שכל קשר עם הבן הזה אינו לכבודו.
[xxiv] שאין זה חלק מכיבוד שנמחל, ולא גרע מן הנאמר בסעיף 4.
 

לראש העמוד

הדפסת עמוד

שליחת קישור לחבר