שנת תשפ"א | שבת פרשת ויחי

פגישת האיחוד המרגשת בין יוסף והאחים חוזרת בפרשתנו במהדורה שניה.

הבכי מתחדש, שאלת איחוי הקרע המשפחתי עולה מחדש על סדר היום, במלא חריפותה, על רקע הסתלקותו של יעקב לגנזי מרומים, וחששם של האחים מנקמת יוסף.

נשווה את לשון שתי הפרשיות וננסה להבין את התפתחות העניינים.

אחרי שהאחים הציעו בסוף פרשת מקץ (מ"ד טז): "הִנֶּנּוּ עֲבָדִים לַאדֹנִי", האירוע ממשיך בפרשת ויגש: "וַיִּתֵּן אֶת קֹלוֹ בִּבְכִי וַיִּשְׁמְעוּ מִצְרַיִם... כִּי נִבְהֲלוּ מִפָּנָיו: וַיֹּאמֶר יוֹסֵף אֶל אֶחָיו גְּשׁוּ נָא אֵלַי וַיִּגָּשׁוּ וַיֹּאמֶר אֲנִי יוֹסֵף אֲחִיכֶם אֲשֶׁר מְכַרְתֶּם אֹתִי מִצְרָיְמָה: וְעַתָּה אַל תֵּעָצְבוּ וְאַל יִחַר בְּעֵינֵיכֶם כִּי מְכַרְתֶּם אֹתִי הֵנָּה כִּי לְמִחְיָה שְׁלָחַנִי אֱלֹהִים לִפְנֵיכֶם" (מ"ה ב – ה).

וז"ל הכתוב בפרשת ויחי: "...וַיֵּבְךְּ יוֹסֵף בְּדַבְּרָם אֵלָיו: וַיֵּלְכוּ גַּם אֶחָיו וַיִּפְּלוּ לְפָנָיו וַיֹּאמְרוּ הִנֶּנּוּ לְךָ לַעֲבָדִים: וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם יוֹסֵף אַל תִּירָאוּ כִּי הֲתַחַת אֱלֹהִים אָנִי: וְאַתֶּם חֲשַׁבְתֶּם עָלַי רָעָה אֱלֹהִים חֲשָׁבָהּ לְטֹבָה ..." (נ' יז – כ).

שני האירועים דומים: בנכונותם של האחים להיות עבדי יוסף, בבכי, בבהלה וביראה ובאזכור התוצאה הטובה = ההצלה. למרות זאת, ישנם הבדלים מהותיים.

מצד אחד, המכירה איננה מוזכרת בדברי יוסף, בפגישה השניה.

מצד שני, יוסף איננו שם דגש על ההצלה, אלא על כך שהאחים התכוונו לרעה.

המשמעות היא, שאף על פי שבעיית המכירה נפתרה על ידי התיקון של יהודה, בנכונות להיות עבד במקום בנימין, כוונתם הרעה של האחים, לסלק את יוסף מארץ ישראל וממשפחת יעקב, עדין לא טופלה. בעיה זו נפתרת רק בפגישה השלישית, החותמת את ספר בראשית, שם יוסף מנבא על יציאת מצרים, תוך השבעתם של האחים להחזירו לארץ ישראל ולנחלתו הכפולה.

נצטט את הפסוקים ונסביר: "וַיֹּאמֶר יוֹסֵף אֶל אֶחָיו אָנֹכִי מֵת וֵאלֹהִים פָּקֹד יִפְקֹד אֶתְכֶם וְהֶעֱלָה אֶתְכֶם מִן הָאָרֶץ הַזֹּאת אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר נִשְׁבַּע לְאַבְרָהָם לְיִצְחָק וּלְיַעֲקֹב: וַיַּשְׁבַּע יוֹסֵף אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לֵאמֹר פָּקֹד יִפְקֹד אֱלֹהִים אֶתְכֶם וְהַעֲלִתֶם אֶת עַצְמֹתַי מִזֶּה" (נ' כד – כה).

בחלומותיו, המופיעים בתחילת פרשת וישב, הדגיש יוסף כי הוא ממשיך דרכם של האבות: אברהם יצחק ויעקב, שקיבלו נבואה וראו חלומות נבואיים, וממילא הוא גם יורש את הארץ המובטחת להם. כשהאחים מכרו אותו לעבדות במצרים, הם כפרו בשני הדברים.

יעקב מבטיח ליוסף בפרשתנו כי הוא יקבל נחלה כפולה כבכור בארץ ישראל: "וַיֹּאמֶר יִשְׂרָאֵל אֶל יוֹסֵף הִנֵּה אָנֹכִי מֵת וְהָיָה אֱלֹהִים עִמָּכֶם וְהֵשִׁיב אֶתְכֶם אֶל אֶרֶץ אֲבֹתֵיכֶם: וַאֲנִי נָתַתִּי לְךָ שְׁכֶם אַחַד עַל אַחֶיךָ אֲשֶׁר לָקַחְתִּי מִיַּד הָאֱמֹרִי בְּחַרְבִּי וּבְקַשְׁתִּי" (מ"ח כא – כב).

יוסף מעביר את הבשורה לאחיו, ומתנה בשבועה את היציאה ממצרים בהחזרתו לארץ ישראל, משם גונב וסולק. כך יתוקן החטא, כך יכירו בני יעקב כולם במנהיגותו של יוסף מכל הבחינות, כך יאוחה הקרע הפנימי הנורא שהחל בקריעת כְּתֹנֶת הפַּסִּים מעליו.

אין גאולה ללא שלום פנימי בתוך העם!