שנת תשפ"ב | שבת פרשת וישב

פרשת השבוע: ארץ ישראל שלנו – יוסף הודה בארצו ולכן זכה להקבר בארצו

"וַיַּכִּירָהּ וַיֹּאמֶר כְּתֹנֶת בְּנִי חַיָּה רָעָה אֲכָלָתְהוּ טָרֹף טֹרַף יוֹסֵף: וַיִּקְרַע יַעֲקֹב שִׂמְלֹתָיו וַיָּשֶׂם שַׂק בְּמָתְנָיו וַיִּתְאַבֵּל עַל בְּנוֹ יָמִים רַבִּים: וַיָּקֻמוּ כָל בָּנָיו וְכָל בְּנֹתָיו לְנַחֲמוֹ וַיְמָאֵן לְהִתְנַחֵם וַיֹּאמֶר כִּי אֵרֵד אֶל בְּנִי אָבֵל שְׁאֹלָה וַיֵּבְךְּ אֹתוֹ אָבִיו" (בראשית  ל"ז לג – לה)

לשון הכתוב המתאר את תגובת יעקב אבינו, אחרי שבניו הביאו אליו את כותנתו של בנו האהוב – יוסף, מתחברת בשיטת "הערות השוליים" (שימוש במטבע לשון משותף כדי לחבר פרשיות רחוקות בתנ"ך) לפסוקים המתארים את תגובתו של אפרים בן יוסף ונכדו של יעקב אבינו, זמן לא רב מאוחר יותר:

"וּבְנֵי אֶפְרַיִם שׁוּתָלַח וּבֶרֶד בְּנוֹ וְתַחַת בְּנוֹ וְאֶלְעָדָה בְנוֹ וְתַחַת בְּנוֹ: וְזָבָד בְּנוֹ וְשׁוּתֶלַח בְּנוֹ וְעֵזֶר וְאֶלְעָד וַהֲרָגוּם אַנְשֵׁי גַת הַנּוֹלָדִים בָּאָרֶץ כִּי יָרְדוּ לָקַחַת אֶת מִקְנֵיהֶם: וַיִּתְאַבֵּל אֶפְרַיִם אֲבִיהֶם יָמִים רַבִּים וַיָּבֹאוּ אֶחָיו לְנַחֲמוֹ: וַיָּבֹא אֶל אִשְׁתּוֹ וַתַּהַר וַתֵּלֶד בֵּן וַיִּקְרָא אֶת שְׁמוֹ בְּרִיעָה כִּי בְרָעָה הָיְתָה בְּבֵיתוֹ: וּבִתּוֹ שֶׁאֱרָה וַתִּבֶן אֶת בֵּית חוֹרוֹן הַתַּחְתּוֹן וְאֶת הָעֶלְיוֹן וְאֵת אֻזֵּן שֶׁאֱרָה" (דברי הימים א ז' כ – כד).

ננסה להסביר מאורע זה ואת הקשר שלו לחג החנוכה הבעל"ט.

בניו של יוסף, מנשה ואפרים, נהגו מנהג בני מלכים. הם בניו של המשנה למלך ולכן כיהנו כנסיכי מצרים. מתוקף מעמדם זה עמדו לרשותם גדודי צבא, שיצאו לפשיטות ברחבי המזרח התיכון. המצרים, מאז ומעולם, ראו בכנען פרובינציה מצרית. לכן, גם אפרים ובניו השתלטו על שטחים בארץ ישראל, רועיהם רעו שם את צאנם ומקניהם, והם גם בנו שם ערים. החידוש בפסוקים אלה הוא שגם שֶׁאֱרָה, בִתּוֹ של אפרים, בנתה ערים בדרך העולה מהשפלה אל ירושלים. היא בנתה את בית חורון עליון, בימינו - בית עור אל פוקא, את בית חרון תחתון, בימינו בית עור אל תחתא ואת אֻזֵּן שֶׁאֱרָה כיום – בית סירא. שלשת הכפרים שוכנים בשולי כביש 443, שסלול בעיקרו על התוואי הטבעי וההיסטורי של הדרך העולה מאזור גזר – שעלבים, לכיוון בירת ישראל ירושלים.

מי ששלט בתוואי זה החזיק את מפתחות הכניסה לירושלים מצד מערב.

שליטתם של בני ובנות אפרים באזור חשוב זה, אותגרה עם הגעתם של הפלישתים החדשים מכפתור לחופי הים התיכון. פלישתים אלה היו מבני יפת (להבדיל מהפלישתים - מבני חם שהאבות נשאו ונתנו אתם) והם הביאו עמם מאיי הים התיכון טכנולוגיה בלתי מוכרת בכנען והיא חרושת הברזל. ידע זה נתן בידיהם כוח עצום. פלישתים אלו ישבו בעיקר בערים עזה, אשקלון אשדוד עקרון וגַת. התיישבות זו נתנה להם את השליטה על הכניסה והיציאה ממצרים בדרך הבין לאומית, שעברה במקביל לחוף הים (כיום כביש 4).

אבלו של אפרים, המתואר באותם ביטויים המתארים את אבלו של יעקב על יוסף, הוא תוצאה של מפלת גדודי אפרים, בניסיון לחבור אל רועי הצאן והבקר שלהם.

הקשר של יוסף לארצו מוגדר גם הוא בפרשתנו: "כִּי גֻנֹּב גֻּנַּבְתִּי מֵאֶרֶץ הָעִבְרִים" (שם, מ' טו).

חז"ל שבחו אותו על כך ולימדונו: "לפיכך זכה שיכנסו עצמותיו לארץ ישראל"
(מדרש הגדול דברים, פרק לא פסוק יד, עיינו גם בהדר זקנים (מבעלי התוספות) שמות פרק יג פסוק יט).

צאצאיו - בני ובנות אפרים, המשיכו את דרכו ודבקו בארץ ישראל. עוד בהיותם במצרים, הם ניסו לשמור על הדרך לירושלים, בבחינת "מעשי אבות סימן לבנים".

קרבות רבים הקשורים לדברי ימי עם ישראל נערכו על דרך זו. בהמשך לניסיונות ההתיישבות של בני אפרים באזור זה (עוד בימים שעמנו היה במצרים) יהושע בן נון הביס את ברית מלכי הדרום (כולל מלך ירושלים) בדיוק שם, במעלה בית חורון (יהושע י' ח-יד).

כאלף וחמש מאות שנים מאוחר יותר (בשנה המכונה -166) השמיד יהודה המכבי את הצבא היווני (הסלוואקי) בראשות סירון והבטיח את שחרורה של ירושלים מבחינה רוחנית (נס פח השמן מבחינת חידוש העצמאות הלאומית.

דבקותו של יוסף בארץ ישראל המשיכה גם בימי צאצאיו הישירים וגם לאורך ההיסטוריה של עם ישראל.

לצערנו עדיין לא כל האומות השלימו עם זאת, השבוע נרצח יהודי נוסף, אליהו קיי הי"ד, שעלה ארצה כחוליה נוספת של פעולות לחיזוק הקשר של עם ישראל עִם ארץ ישראל, בידי מחבל בן עוולה. 

אנו נמשיך בכל עוז ללכת בדרכם של יוסף, בני אפרים, יהושע בן נון והמכבים.

לראש העמוד

הדפסת עמוד

שליחת קישור לחבר