שנת תשפ"ג| שבת פרשת וארא

חמדת השבת: העברת בשר קפוא לשכנים בשבת

בשבועות האחרונים אנו עוסקים בהלכות מוקצה מחמת גופו. מוקצה מחמת גופו הוא כל דבר שאינו כלי ואינו אוכל. כלומר, מה שמגיע מהטבע וטרם עבר הכנה מלאה לשימוש האדם.

האם בשר בקר, עופות ודגים שנמצאים במקפיא שלנו הם מוקצה? שאלה זו משמעותית ביותר במידה והמקפיא חלילה מתקלקל בשבת ואנו רוצים להעביר את הבשר למקפיא של השכנים. גם אם המקפיא אינו מתקלקל, אם אנו רוצים להוציא משהו מהמקפיא, והבשר חוסם את דרכנו, עלינו לדעת אם מותר להזיז את הבשר הצידה בכדי להגיע לאוכל שמאחוריו.

הבשר הקפוא אינו מוכן לאכילה. מדוע שלא יהיה מוקצה? ניתן להציע שתי הצדקות לכך: א. ניתן להאכיל אותו לחיות. ב. בשעת הדחק ניתן לאכול את הבשר נא ללא בישול.

במסכת שבת (דף קכח ע"א) רב הונא מתיר לטלטל בשר תפל (שלא עבר מליחה, שהוא עיבוד שהיה הופך את הבשר לראוי לאכילה), ואילו רב חסדא אוסר. רב חסדא מסיים ואומר שהוא מודה שמותר לטלטל בשר אווז שאינו מבושל, מפני שהוא ראוי לאכילה כמות שהוא.

בהמשך הגמרא מביאה ברייתא בה נאמר שמותר לטלטל בשר תפל, לעומת דג תפל, שאסור לטלטלו.

האחרונים דנו ביחס בין דברי רב חסדא והברייתא.

הט"ז מזכיר לנו שיש מחלוקת רבי יהודה ורבי שמעון לגבי מוקצה. הט"ז מגדיר זאת כך: לפי רבי יהודה, כל דבר שמוקצה לשימוש שאינו מתאים לשבת הוא מוקצה. לכן בשר שהוגדר בתודעתנו כבשר שצריך לעבור בישול לפני אכילתו הוא מוקצה, שכן אסור לבשל בשבת. לעומת זאת, רבי שמעון סובר שמוקצה מחמת גופו הוא רק מוקצה שטרם הגיע לכלל שימוש של אנשים. הבשר אינו מיועד לאכילה כבשר נא, אבל הוא ראוי לאכילה כך, ולכן הוא אינו מוקצה. הט"ז מסיק מכך שרב חסדא פוסק כרבי יהודה, שהרי רבי שמעון לא היה אוסר את הבשר. אנו פוסקים כרבי שמעון, ולכן אין הלכה כרב חסדא, אלא כברייתא.

רש"י אומר שרב חסדא האוסר את הזזת הבשר אינו מתחשב בכך שניתן להאכיל את הבשר הזה לכלבים מפני שאדם אינו רוצה להאכיל בשר כשר לכלבים, כאשר אפשר להאכיל אותם בשר נבלות זול יותר. הט"ז אומר שגם זאת נאמר לפי שיטת רבי יהודה, שהרי גם אם אין בדעתנו להאכיל את הבשר לכלבים, מכיוון שניתן להאכיל את הבשר לכלבים, דיינו בכך.

המסקנה העולה מדברי הט"ז היא שהאפשרות התיאורטית של השימוש בבשר, לאכילת אדם או כלבים, מספיקה להוציא אותו מכלל איסור טלטול מוקצה מחמת גופו. 

המגן אברהם חולק על כך. הוא אומר שההבדל בין רב חסדא ובין הברייתא הוא עניין של הרגל. במקומו של רב חסדא לא היה מקובל לאכול בשר נא. הברייתא נשנתה במקום בו מקובל לאכול בשר נא. אם כך, מתברר שהפן הסובייקטיבי משפיע על ההלכה. כלומר, גם אם הבשר ראוי לאכילה, הוא יהיה מוקצה אם אדם לא היה מעלה על דעתו לאכול אותו בצורתו הנוכחית.

בדומה לכך יצא מדברי המגן אברהם גם שגם את רש"י יש לפרש בהתאם לכך. אם אדם מביא בשר הביתה ואינו מתכוון להאכיל אותו לחיות, הוא הוקצה מאכילת החיות. לכן בשר עוף, לדוגמא, שניתן להאכיל לחיות נא, אך אינו ראוי למאכל אדם, יהיה מוקצה, מכיוון שהאדם מתכוון שלא להאכיל את החיות בבשר הזה.

נשים לב שלכאורה נאמרו כאן שתי אמירות מעט שונות: בכך שהבשר שעדיין לא עבר בישול, הוא עדיין לא נעשה ראוי לאכילת האדם. אם כך, הוא כמו כל חפץ אחר הנמצא בטבע שהוכנס לרשותו של האדם, אך עדיין לא הגיע לכלל שימוש. מצד שני, אם יש לאדם כלב, והבשר מוכן לאכילת הכלב, מדוע הוא מוקצה? יתכן וכאן נכנס פן אחר. בהמשך נלמד על מוקצה מחמת חסרון כיס. חפצים שהאדם מייעד לשימוש מסוים בדווקא. רבי שמעון מודה לרבי יהודה שאם לאדם יש ייעוד מסוים לחפץ, והוא מתכוון בצורה חיובית שהוא לא ישמש לשימושים אחרים, הוא מוקצה. נראה שכאן יש מצב דומה: העוף ראוי לאכילת הכלב. אך האדם ימנע מכלב את האכילה. אם כך, איסור טלטול הבשר בהקשר זה אינו נובע ממוקצה מחמת גופו, אלא הוא כעין מוקצה מחמת חסרון כיס.

ניקח כדוגמא מתבקשת את הדגים שלא עברו בישול. לפני שנים בודדות דגים אלו היו נחשבים בלתי ראויים למאכל. כיום שהתפתחה תרבות אכילת סושי בארץ, אכילת דג חי נפוצה לא פחות מאכילת דג מבושל. לפי הט"ז עצם קיום הסושי ביפן הוציא את הדגים (הראויים לסושי) מכלל איסור מוקצה גם במחוזותינו. לפי המגן אברהם הקביעה ההלכתית תשתנה בהתאם למציאות המקומית: לפני מספר שנים היה אסור לטלטל דגים בארץ, כיום הדבר מותר (חשוב לשים לב שלא כל דג מתאים לאכילה חיה).

וכך פסקנו בתשובה במראה הבזק.

בעוד שהט"ז והמגן אברהם התייחסו ליכולת להאכיל את הכלב והיכולת של אנשים לאכול בדוחק, הלבוש מחלק ביניהם. הוא אומר שאם האדם יכול לאכול את הבשר נא, הוא אינו מוקצה (בדומה לט"ז). אך אם הוא ראוי לכלב בלבד, הוא יהיה מוקצה (בדומה למגן אברהם).

אם כנים דברינו, נראה שהמשמעות היא זאת: אם הבשר ראוי לאכילה, הרי ששיטת רבי שמעון היא שגם אם בכוונתנו להשתמש בו בדרך אחרת, הוא אינו מוקצה מהשימוש הזה. ולכן היכולת של אדם לאכול אותו מתירה את טלטולו. אך האדם מקפיד שלא להאכיל את הכלב את הבשר הכשר. בכך הוא מקצה אותו בצורה פעילה, בדומה למוקצה מחמת חסרון כיס. זה סוג מוקצה שגם רבי שמעון מודה שאסור.

להלכה המשנה ברורה והשש"כ אומרים שנכון להחמיר כמגן אברהם, ולסדר את המקפיא באופן שיאפשר לקחת דברים בלי להזיז את הבשר. אך הם מודים שבשעת הדחק (כמו הפסד של מקפיא שהתקלקל) אפשר לסמוך על הט"ז.

הרב עובדיה חולק עליהם, ואומר שבהלכות מוקצה שהם מדרבנן ודאי שאפשר לסמוך על הט"ז.

בארחות שבת מעיר הערה מציאותית מעניינת. הוא אומר שהמציאות השתנתה באופן נוסף. בימי קדם אדם היה מחזיק כלבים לשמור על הבית, החצרות והצאן. לכלבים הללו לא נותנים בשר כשר. בימינו אנשים נקשרים נפשית עם הכלבים שלהם. אנשים מגדלים כלב כחבר טוב וכבן משפחה. אמנם לא מאכילים את הכלבים בשר כשר דרך קבע, אך בהחלט מקובל שבהקשר זה אדם עשוי לתת לכלב חתיכת בשר כשר. על סמך זה יש הרבה יותר מקום להקל להתייחס לכל בשר שכלב מקומי עשוי לקבל כמותר בטלטול לכולי עלמא.

לראש העמוד

הדפסת עמוד

שליחת קישור לחבר