שנת תשפ"ג| שבת פרשת יתרו

חמדת השבת: זכור את יום השבת

לכבוד פרשת יתרו, נניח השבוע לענייני מוקצה, ונעיין בעשרת הדברות. 

הדיבור השלישי, כפי שהוא מופיע בפרשתנו, הוא "זכור את יום השבת לקדשו". 

במכילתא דרבי ישמעאל מובאים שלושה פירושים ל'זכרון' המוזכר כאן:

א.     יש לזכור את השבת לפניו. כמו שאדם לא מציב גדר להגנה מפני החיות צמוד לבית, אלא במרחק-מה מהבית, כך יש לשמור על השבת לפניה ואחריה. ה'זכרון' לפי פירוש זה מתייחס לתשומת לב מקדימה, הדורשת לקיים את חובות השבת עוד בטרם הגיעה השבת.

ב.     זכור את השבת במשך כל השבוע, כך אם תתקל במאכל מכובד במשך השבוע, שמור אותו לשבת. לפי הסבר זה, יש לזכור את השבת כל הזמן (ולא רק סמוך לשבת), בכדי להשקיע בשבת ובעונגה כראוי.

ג.      מניין ימות השבוע יימנה ביחס לשבת (היום יום ראשון לשבת, וכו'). בעוד שלפי ההסבר הראשון הזכירה נועדה לסייע בהימנעות מאיסורי השבת, ההסבר השני נועד להגביר את עונג השבת, הסבר זה לא נועד להשפיע על יום השבת עצמו, אלא להפוך את יום השבת לציר סביבו כל השבוע סובב. 

הרמב"ן (בפרשתנו, פרק כ פסוק ח) מרחיב בנקודה השלישית. הוא מסביר שמטרת השבת היא להיות ברית בינינו ובין הקב"ה, שלעולם לא נשכח שהקב"ה ברא את העולם והוא המנהל את ההיסטוריה. אם ציר הזמן שלנו מוגדר סביב השבת, הרי שאנו מזכירים את בריאת העולם ואת הברית שבינינו ובין הקב"ה בכל זמן ועת. קיום השבת פעם בשבוע, והזכרה מדי יום שיום זה מתחיל מהשבת ומסתיים בו (היום יום שלישי מאז השבת, והשלישי מתוך מניין שבעת הימים השבים אל השבת) הופך את בריאת העולם והברית בינינו ובין הקב"ה לציר המרכזי של חיינו, מתוך שאיפה שכל מעשינו יושפעו מכך. צורת הדיבור משפיעה על דרך המחשבה, וממילא בכל מעשה שאנו עושים אנו תמיד שואפים אל השבת. כלומר, כל מעשה שאנו עושים מכוון לכך שנזכור כי הקב"ה בורא עולם ומלכותו בכל משלה. 

בפרק י"ב בספר שמות, על הפסוק "החודש הזה לכם ראש חודשים, ראשון הוא לכם לחדשי השנה", הרמב"ן מפנה לפירושו על הפסוק שאנו עוסקים בו. הוא אומר שבמקביל למניין ימות השבוע, מניין דומה מתרחש בחודשי השנה. מכיוון שגאולתנו הייתה בניסן, עלינו למנות את ניסן כראשון לחודשים, מתוך אמירה: עד ניסן העולם היה חסר, שכן לא היה קשר שלם בין ישראל ואביהם שבשמיים. מניסן, מעת שהוציא אותם ממצרים, העולם קיבל משמעות. ככל ואנו מתייחסים לניסן כראשון לחודשים, הרי שאנו מכריזים שכל חיינו יונקים מתוך אותה המשמעות שנוצרה באותו חודש. 

להבדיל אלף אלפי הבדלות, מניין החודשים האזרחי מתחיל מיום שהנוצרים מחשיבים כתחילת דתם. כך הם מזכירים שוב ושוב שחייהם שואבים משמעות מהחודש שהם הגדירו בדרך זו. כיום שימי אידיהם הפכו בעיקר לחגים חילוניים בתוכנם אנו פחות סולדים מלוח השנה שלהם, ובכל זאת חסידים ואנשי מעשה הקפידו למעט ככל הניתן בשימוש במספור החודשים שלהם, שלא חלילה יישמע שהם מודים במקצת שיש משמעות לדת שבדו. 

באופן כללי אנו לא מונים את חודשי השנה מניסן. הרמב"ן מסביר שזה השתנה בשיבת ציון. כאשר עם ישראל שב מבבל התקיים מה שאמר ירמיה "לא ייאמר עוד חי ה' אשר העלה את בני ישראל מארץ מצרים, כי אם חי ה' אשר העלה ואשר הביא את בני ישראל מארץ צפון". בסוף פרק ז בספר נחמיה מתואר שעם ישראל הצליח להתיישב בצורה רגועה דיה "ויידע החודש השביעי ובני ישראל בעריהם". בפרק הבא מתוארים ראש השנה וסוכות הראשונים שעם ישראל חגגו סביב המקדש באותה עת. החל מאותה חגיגת ראש השנה, חודש תשרי נספר אצלנו בתור החודש הראשון. 

הדור הקודם זכה לקיבוץ גלויות גדול, נסי ומרשים יותר משיבת ציון בימי נחמיה. במהרה בימינו, כאשר עם ישראל יתאחד סביב גאולה שלמה, סביר שנעביר את "החודש הראשון" פעם נוספת.

לראש העמוד

הדפסת עמוד

שליחת קישור לחבר