|
 שנת תשס"ג | שבת פרשת צו"אש תמיד"שלש פעמים מצינו בפרשיה הראשונה של הפרשה את הביטויים " זֹאת תּוֹרַת הָעֹלָה ...וְאֵשׁ הַמִּזְבֵּחַ תּוּקַד בּוֹ" " (ויקרא ו' ב) "וְהוֹצִיא אֶת הַדֶּשֶׁן... וְהָאֵשׁ עַל הַמִּזְבֵּחַ תּוּקַד בּוֹ לֹא תִכְבֶּה " (שם ד-ה). "וְהִקְטִיר עָלֶיהָ חֶלְבֵי הַשְּׁלָמִים: אֵשׁ תָּמִיד תּוּקַד עַל הַמִּזְבֵּחַ לֹא תִכְבֶּה" (שם ה-ו). אע"פ כן בולט הבדל ביניהם. לגבי תרומת הדשן ושלמים התורה מוסיפה "לא תכבה". תוספת זו חסרה בהקשר לעולה. רש"י על הפסוק "צו את אהרן" מביא מתורת כהנים "אין צו אלא זרוז מיד ולדורות". ויש לעמוד על משמעות הדברים ובמיוחד על משמעותם לדורנו ולדורות שקדמו שהרי לצערנו אין לנו לא מזבח ולא וקרבנות! בעל התניא (לקוטי אמרים פרק יט) מבאר את הפסוק "נר ה' נשמת אדם" (משלי כ' כז) שישראל הקרויים אדם, נשמתם נמשלה כאור הנר, שמתנענע תמיד למעלה, שאור האש חפץ בטבע להפרד מהפתילה ולהדבק בשורשו ואע"פ שע"י כך מאבד את מקור האנרגיה שלו. כך נשמת האדם חפצה להיפרד מהגוף ולהדבק בשרשה ומקורה בה' "חיי החיים" הגם שתתבטל לגמרי ממציאותה. בעל התניא מציין כי תכונה זו טבעית גם אצל הרשעים שבישראל. לכן אנחנו מוצאים לאורך ההיסטוריה היהודית דוגמאות רבות של מסירות נפש על קדוש השם גם אצל אנשים שהיו רחוקים מתורה ומשמירת מצוות. הקרבנות הם התחליף, שקב"ה התיר לנו, לגלות את רצוננו להתקרבות והתדבקות מוחלטת בהקב"ה. העולה מסמלת את אותם יהודים שהם כליל לה' שכל עיסוקם הוא רק בעניינים רו גם הירושלמי (יומא פ"ד ה"ו) על הפסוק "אש תמיד" דורש "תמיד אפי' בשבת, תמיד אפי' בטומאה". זה אותו הרעיון, האש הפנימית צריכה ללוות אותנו תמיד, בכל מצב, בין שאנחנו נמצאים בתקופות או במקומות של חוסר טהרה ובין שאנו נמצאים באווירה של קדושה כמו שבת. הבה נתפלל כולנו לחזרת אות אש קודש בב"א ובינתיים שנזכה לפחות לתחושה כי מתקיים בנו "אש תמיד תוקד על המזבח לא תכבה".  לראש העמוד הדפסת עמוד שליחת קישור לחבר |
|
