שנת תשפ"ג| שבת פרשת כי תבוא

שו"ת במראה הבזק: אמירה לגוי לסירוס בהמות

לימה, פרו                                                   Lima, Peru
שבט תשע"ו

שאלה:
אצל רבים ממגדלי הבהמות בעולם שאינם בני ברית מקובל לסרס את הבהמות כיוון שפעולה זו משביחה את הבשר.

אבל כאן בפרו לא מבצעים את הפעולה הזו.

האם מותר ליהודי לבקש מגוי שיבוא בדברים עם מגדל הבקר שממנו הוא קונה את הבהמות המיועדות לשחיטה כשרה על מנת שהמגדל יסרס את הבהמות?

יצוין כי בשום שלב הבהמות הכשרות לא בחזקת יהודי, רשת המרכולים (שבבעלות גוי) היא הבעלים של הבשר, והיא משלמת לשוחט ולצוות המליחה על מנת שתוכל להציג את הבשר הכשר כמוצר בעל ערך מוסף המיועד ליהודים וגויים כאחד.

תשובה:
במקרה המתואר הדבר מותר, משום שאין אמירה ישירה מהיהודי לגוי שיסרס, אלא אמירה לגוי שיאמר לגוי אחר לסרס, וכן הסירוס בסופו של דבר נעשה לתועלת הגוי, שהוא מוכר את הבשר וייהנה מכך שהבשר יותר משובח. ומוטב שהיהודי רק יציע לרשת המרכולים לעשות כך מחמת השיקול העסקי של הרשת ולא יבקש שיעשו כך¹. 

____________________________________________________________ 

1 ראו תשובה ארוכה על סירוס בעלי חיים בשו"ת במראה הבזק חלק ח תשובה מ. חלק מהפרטים שנדונו שם (עיקור נקבה, עיקור שאינו באמצעות פגיעה פיזית באיברי ההולדה ועוד) אינם נוגעים ככל הנראה לשאלה שלפנינו ולכן לא נזכירם כאן. לעומת זאת, ביארנו שם בהרחבה את עיקרו של האיסור וכן (בהערה 15) את ההיתר של "אמירה דאמירה" כאשר הסירוס אינו נעשה עבור ישראל, הנוגע לנדון שבשאלה זו. נביא כאן את עיקרי הדברים ונבאר את יישומם בנידוננו:

בגמרא (בבא מציעא צ ע"ב) מבואר שאסור לומר לגוי לסרס בהמה, וגם אם הגוי עושה זאת למען היהודי ללא שיאמר לו – אסור ליהודי ליהנות מכך, וכך נפסק בטור וברמ"א (אבעה"ז ה, יד). גם המחבר, שלא הביא דין זה בשלחן ערוך, אינו חולק על כך, שכן מדבריו בבית יוסף שם עולה בבירור שהוא מסכים שמוכח כך מהגמרא, (אלא שכשיש לגוי שותפות בבהמה מותר אם אין היהודי אומר לו לסרס).

נחלקו אמוראים בגמרא (שם) מה טיבו ומהותו של איסור זה. סברת סתמא דגמרא היא שהאיסור הוא משום אמירה לגוי, שהוא איסור דרבנן. כשיטה זו פסקו רוב הראשונים, וראו בהרחבה בבית יוסף שם.

אך דעת ר' חידקא ובני מערבא על פי הסברו של רב פפא (בגמרא שם) היא שהאיסור הוא משום ש"בני נח נצטוו על הסירוס", והאמירה לגוי אסורה משום "לפני עִוֵר". ויש ראשונים שפסקו כדעה זו – כך נראה לכאורה מהשאילתות (פרשת אמור שאילתה קה, וראו שם בשאלת שלום, אך בהעמק שאלה שם אות ו סובר שזו תוספת מאוחרת שנוספה בתוך דברי השאילתות); וכך נקטו סמ"ג (לאווין קכ, ובשו"ת בית יהודה יו"ד סימן נה רוצה לבאר בדוחק שאין זו כוונת הסמ"ג) ואור זרוע (חלק ג, פסקי בבא מציעא סימן רפו).

גם לדעה זו, כאשר הסירוס נעשה מיוזמתו של הגוי עצמו ולצורכו, אין אנו מצווים למונעו מכך, אך להכשילו – אסור.

יש לציין שלכאורה גם לדעה זו, האיסור מדאורייתא הוא רק כאשר הגוי לא היה יכול לסרס את הבהמה בלי שהיהודי יאפשר זאת, כגון בבהמה של יהודי. אבל בבהמת גוי, שהיה יכול לסרסה גם לולא שהיהודי אמר לו, אין בכך משום לפני עיוור. זאת על פי המקובל וכפי העיקרון העולה מהגמרא (עבודה זרה ו ע"ב) לגבי לפני עיוור, שאיסור זה קיים רק בתרי עברי דנהרא, ועל פי הפרשנות המקובלת (המבוססת על דברי תוספות שם ובמקומות נוספים; הרא"ש ועוד) הכוונה היא שאין הגוי יכול לבצע את העברה ללא סיועו של היהודי. וראו גם בשו"ת בית יהודה (שם).

אך יש לציין שהגרנ"א רבינוביץ הוכיח (ביד פשוטה על הלכות עבודה זרה ט, ח; בתשובתו בהדרום ל, תשרי תש"ל, שואל כעניין כד, שהודפסה שנית בשיח נחום סימן פד; ובתוך מאמרו, כל ישראל ערבים זה בזה, שנדפס בתחומין יא ואחר כך בספרו מלומדי מלחמה סימן ד, סעיפים ב-ד) שראשונים רבים (ובהם שאילתות; בה"ג; ר"ח; רי"ף והרמב"ם ואולי גם רש"י) חולקים על שיטת תוספות (שאומצה באחרונים, שלא ראו את דברי הגאונים) וסוברים שאיסור לפני עיוור קיים גם כשהעיוור – יהודי או גוי – היה יכול לבצע את העברה אף ללא סיועו של המכשיל, ובלבד שסיוע או עידוד זה היה בעל משמעות כלשהי ולא היה בעל כורחו של המסייע.

לדעתו של הגרנ"א רבינוביץ (שם) יש לפרש גם את דברי השלחן ערוך כשיטה זו. ולשיטתו, אם אכן "בני נח נצטוו על הסירוס", אסור ליהודי לסייע או אף לעודד גוי לסרס בעל חיים, גם אם מדובר בבעל חיים השייך לגוי מימים ימימה.

ויש להוסיף עוד שאף לשיטת התוספות וסיעתם, ייתכן שכשהגוי אמנם יכול היה לעשות את העברה גם לולא היהודי, אך אפשרות זו כלל לא עלתה על דעתו, ולמעשה ברור למדי שהעברה לא הייתה נעשית לולא היהודי, יש בהכשלתו (אם אמנם מדובר בעברה לגביו) משום לפני עיוור, שכן מהות ההבדל בין "תרי עברי דנהרא" ל"חד עברא דנהרא" אינה בהכרח שבזה יש אפשרות תיאורטית שהגוי יעבור את העברה גם ללא הסיוע של היהודי ובזה אין אפשרות כזו, אלא שבזה יש אפשרות מעשית ובזה אין. אם הגוי יכול אמנם לעשות את העברה, אך הדבר כלל אינו עולה על דעתו, והיהודי מייעץ לו או מבקש ממנו לעשותה, הרי שדברי היהודי הם שיצרו את האפשרות המעשית לעברה וגרמו לה להיעשות, ממש בדומה למעשהו של היהודי ב"תרי עברי דנהרא".

הטור והשלחן ערוך (אבהע"ז ה, יד) כתבו: "אסור לומר לגוי לסרס בהמה שלנו". בפשטות נראה שנקטו לשון זו כיוון שלדעתם האיסור הוא משום אמירה לגוי, ומהותו של האיסור היא עשיית פעולה אסורה של הגוי עבור היהודי. משמע שפעולה של גוי בבהמתו שלו שאינה לצורכו של יהודי אלא לצורך הגוי עצמו מותרת. ברם אם ימכרו או ייתנו את הבהמה של היהודי לגוי למטרה זו, נראה שהדבר לא יפחית מאומה מן האיסור, שהרי עדיין הגוי פועל עבור היהודי.

הגר"א (הגהות לשלחן ערוך שם, אות לג) כתב: "שלנו – כמו שכתוב שם [=בגמרא בבבא מציעא, בתחילת הסוגיא העוסקת באיסור אמירה לגוי] פרתי, ועיינו באו"ח סימן שז סעיף כא בהגה [=שכתב שאין איסור אמירה לגוי בשבת אם אומר לו לעשות מלאכה לצורך עצמו] וביו"ד סימן רצז, ב ומותר לומר לעכו"ם כו', ועיינו מה שכתבתי שם וצ"ע". כוונת הגר"א בסוף דבריו היא למה שאמרו שם: "ומותר לומר לעכו"ם לזרוע לו כלאיים", ושם דעת הגר"א (ס"ק ז) שמותר אפילו לצורך יהודי אם השדה שייכת לגוי, וכן בסוגיה בבבא מציעא לגבי איסור לא תחסום, בבהמת גוי מותר אפילו אם השדה שייכת לישראל והחסימה היא עבורו. וכתב שם שהוא הדין לעניין סירוס.

אלא שהגר"א עצמו (או"ח סימן שז) פירש שההיתר הוא דווקא כשעושה לצורך עצמו (והעיר על כך בברכת אליהו על ביאור הגר"א אבהע"ז שם).

ונראה שדברי הגר"א ביו"ד משקפים את דעת עצמו, ואילו דבריו באו"ח הם ביאור לדעת הרמ"א (אמנם לא יצאנו מידי אפשרות שגם הגר"א עצמו לא הכריע בבירור, ולכן סיים בצ"ע).

למעשה לא התננו (בתשובתנו שם) את היתר הסירוס על ידי גוי (כשהותר, וכדלהלן) בהקנאת בעל החיים לגוי, ואף לא הצענו זאת כסניף להקל במקרים שבהם לא התרנו. מאותו טעם עצמו גם בנדון שבשאלה הנוכחית אין משקל עצמי רב לנתון המוזכר בשאלה, שבשום שלב הבהמה אינה בחזקת היהודי. עיקר משקלו של נתון זה הוא בהשלכה שעשויה להיות לו על השאלה אם הסירוס נעשה בעבור היהודי או בעבור הגוי. זאת משום שלאור האמור לעיל, לרוב הדעות אין משמעות לבעלות של היהודי או של הגוי, וגם הגר"א הניח זאת בצ"ע.

נציין שהוספנו וביארנו (שם) שגם אם נניח שיש משמעות לבעלות, ייתכן שבהקנאה שזו מטרתה ואינה אלא הערמה גם הגר"א יודה שאינה מתירה, שהרי בגמרא (בבא מציעא שם) קנסו את מי שגוי סירס את בהמתו לטובתו על ידי הערמה באופן שהגוי גנב כביכול את הבהמה, ואחר כך החזירה (וכך נפסק בשלחן ערוך שם), ולא העלו בדעתם הערמה פשוטה יותר, והיא מכירה לגוי (ומסתבר שאילו הייתה הערמה כזו מועילה, לא היו קונסים את מי שעשה הערמה אחרת שאינה מועילה). ובהערה הבאה כתבנו שמכירה כזו לא תועיל גם לביטול החשש מאיסור לפני עיוור לדעות שהחמירו בכך בסירוס על ידי גוי.

כמו כן, הזכרנו שם שלדעות שכאשר יהודי מוסר את בהמתו לגוי שיסרסנה יש בכך לא רק איסור של אמירה לגוי, אלא גם איסור דאורייתא של לפני עיוור, משום שגם הגויים אסורים בסירוס בהמות (לדעה זו, וכנ"ל), נראה שלא תועיל מכירת הבהמה לגוי לצורך כך, שהרי אין הדבר תלוי בבעלות על הבהמה, אלא בכך שהיהודי הוא שמאפשר לגוי לסרס אותה, ואין הבדל אם יאפשר זאת על ידי מכירתה או על ידי מתן רשות בלבד, וכעין מה שאמרו בגמרא (עבודה זרה ו ע"א) הדנה במכירת בהמה לגוי וצופים שהגוי ישתמש בה לעבודה זרה, אף שהדבר לא נאמר בפירוש, ואסרו שם משום לפני עיוור.

בנדון דידן לא מדובר על מכירתה של בהמה לגוי או ביצירת האפשרות לסרס את הבהמה, אך כיוון שלפי התיאור שבשאלה לולא בקשתו או עצתו של היהודי לא היה הגוי מסרס את הבהמה, הרי שלפי מה שביארנו לעיל, יש כאן משום לפני עיוור – ודאי לפי דקדוקו של הגרנ"א רבינוביץ מהראשונים שהובאו לעיל, וקרוב לוודאי שאף לפי דעת התוספות וסיעתם ולפי פסיקת האחרונים שפסקו כמותם לעניין "תרי עברי דנהרא" – שהלוא היהודי המבקש מהגוי לסרס את הבהמה הוא המכשיל אותו באיסור.

עם זאת, כאמור לעיל רוב הראשונים נקטו שהאיסור הוא משום אמירה לגוי בלבד ולא משום לפני עיוור, וכך נראה בפשטות מפסיקת השלחן ערוך והרמ"א, ולכן מן הדין אין חובה לחשוש לשיטה זו ולאסור את האמירה או הבקשה שבשאלה משום לפני עיוור.

אפשרות נוספת שנדונה בתשובתנו (שם) היא שהיהודי ימכור את הבהמה לגוי, והלה ימסור אותה לגוי אחר שיסרס את הבהמה, וייחשב הדבר כ"לפני דלפני עיוור", שמותר, וכדברי הרמ"א (שם): "אם אין הגוי הקונה מסרסם בעצמו, רק נותנו לגוי אחר לסרס, לכולי עלמא שרי". עצה זו הוזכרה גם אצל החתם סופר (חו"מ סימן קפה), שואל ומשיב (מהדורה תליתאה חלק א סימן רכט), האלף לך שלמה (אבהע"ז סימן כג), שו"ת מהר"ם שיק (אבהע"ז סימן יא) ובדברי הגרא"י אונטרמן (בהערותיו לאוצר הפוסקים חלק א עמוד 329, ובספר שבט מיהודה חלק א פרק יז אות ה).

מעין אפשרות זו נדונה בפוסקים גם לגבי איסור אמירה לגוי, והיא "אמירה דאמירה", כלומר אמירה לגוי שיאמר לגוי אחר לעשות את האיסור (ראו חוות יאיר סימן נג, ותוספת שבת סימן רמג בכללים).

אך הערנו (שם) כי הצעות אלה צריכות עיון הן בהקשר של לפני עיוור והן בהקשר של אמירה לגוי, כי בפשטות הרמ"א דיבר על גוי הקונה בהמה לצורכו ומוסרה לגוי אחר שיסרסנה, שאז אנו אומרים שהיהודי אינו מכשיל את הגוי המסרס, אלא מכשיל את הגוי הקונה בהכשלת הגוי המסרס. מה שאין כן כאשר היהודי מביא עמו שני גויים כדי להקנות לאחד ושהשני יסרס, ונמצא ששניהם פועלים לצורך היהודי על פי בקשתו, ואילולא הוא – לא היו עושים דבר (בהבדל זה שבין נדוננו לבין דברי הרמ"א כבר עמד השואל בשו"ת מהר"ם שיק הנ"ל).

גם לעניין איסור אמירה לגוי הקולא היא רק כאשר הגוי השני אינו יודע שהכול נעשה לתועלת היהודי, שהרי אם כוונתו היא לתועלת היהודי – יש בכך איסור אף ללא אמירה כלל כנ"ל.

אכן החתם סופר הזכיר בתוך דבריו שבסיס ההיתר הוא באופן "שגוי האחרון אינו יודע שעושה על דעת ישראל", וכנ"ל, ועם כל זה לא ראה בכך היתר מרווח, אפילו בצירוף העובדה שזו מכירה ולא רק אמירה, וגם הוכיח שיש לאסור "אמירה דאמירה" לגבי סירוס, אלא ש"אין למחות" במקום "הפסד מרובה". גם המהר"ם שיק בסוף דבריו הזכיר תנאי זה.

בדברינו (שם) הסקנו כי באותו עניין העצה של "אמירה דאמירה" או "לפני דלפני" אינה עצה יעילה, נוכח האמור. אך שם דובר באמירה לגוי לצורך הכשרתם של סטודנטים יהודים שלמדו וטרינריה, ונמצא שעיקר התועלת בסירוס היא ליהודים והוא נעשה בעבורם. מה שאין כן כאן, שעיקר התועלת הוא לגוי שישביח את בשרו, והיהודי רק ייהנה מכך ממילא לאחר מכן. במקרה זה, גם אם היהודי הוא שמייעץ לגוי לסרס את הבהמה ואף שלבסוף הוא ייהנה מכך, מכל מקום אם הדברים נעשים באמצעות "אמירה דאמירה", וכמתואר בשאלה, יש מקום להתיר, שהרי הגוי המסרס אינו עושה זאת בגלל דבריו של היהודי, שלא דיבר עימו כלל, ואף לא לתועלתו של היהודי, אלא להנאת חברו שירוויח יותר מן המכירה של הבשר (אם משום שיימכר יותר ביוקר בשל השבחתו ואם משום שיהיה לו יותר ביקוש), ומן הסתם גם להנאת עצמו, שהלוא בשל כך גם חברו יקנה ממנו יותר או יותר ביוקר. גם הגוי האומר לחברו לסרס אינו מתכוון בכך לתועלתו של היהודי אלא לתועלתו שלו, על יסוד ההנחה שכך ימכור יותר בשר (או יותר ביוקר, כנ"ל).

עיקרו של ההיתר הוא אם הגוי השני אינו מתכוון לפעול בעיקר עבור היהודי ואינו יודע שמקורה של הבקשה הוא היהודי, לכן ההיתר יהיה רק אם הגוי ישכנע את המגדל באופן כללי לסרס את הבהמות ולאו דווקא את אלה שהיהודי קונה (או לכל הפחות ישכנע אותו בתועלת של סירוס אחוז מסוים מבהמותיו, והיהודי ירכוש אחר כך מבהמות אלה בלי שהדבר ייעשה באופן שהגוי ילמד ממנו לעתיד שהיהודי מעוניין דווקא בבהמות מסורסות), וכמתואר בשאלה, שמדובר בבהמות שבשרן הנמכר לגויים וליהודים כאחד.

אלא שייתכן שיש מקום להתיר גם אם הגוי המסרס כן ידע שהמטרה הסופית היא רכישה של הבשר בידי יהודים, כל עוד ברור שמבחינתו מדובר בפעולה הנעשית בעבור חברו הגוי, שיוכל למכור יותר.

לראש העמוד

הדפסת עמוד

שליחת קישור לחבר