שנת תשפ"ג| שבת פרשת נצבים וילך

חמדת השבת: בין בונה ומכה בפטיש

בשבוע שעבר פתחנו את עיסוקנו במלאכת בונה. עמדנו על כך שישנם שלבים רבים ופרטים רבים שניתן לזהותם כחלק מהליך הבנייה. ניסינו לחדד מהם השלבים מתוך מלאכת הבונה שיוגדרו הלכתית כמלאכה זו ומה לא. בהמשך ניגע בהבחנה חשובה: ישנם שלבים המאפשרים את הבנייה. אך החיבור לקרקע הוא עצם הבנייה. לכן חיבור לקרקע חמור יותר, ואסור מן התורה אפילו אם מחבר רק דבר אחד קטן. זאת לעומת בבנייה שאיננה מחוברת לקרקע,  ניתן להקל יותר. 

בעיה דומה עולה ביחס למלאכת מכה בפטיש. לכאורה החלק האחרון של כל עשייה, של כל יצירה, כלולה במלאכת המכה בפטיש. וכפי שרבה ורבי זירא מגדירים (שבת דף עה ע"ב) כל דבר שיש בו גמר מלאכה הוא מכה בפטיש! 

לכאורה אנו נתקלים בשתי בעיות:

האחת היא שמלאכת מכה בפטיש שלפי זה האיסור רחב מאוד, הוא קיים בכל אחת מהמלאכות.

בעיה נוספת היא בעיית הגבול בין מכה בפטיש ומלאכת בונה. בעיה זו באה לידי ביטוי בסוגיה (שם דף קב ע"ב) בהמשך.  

הגמרא מציגה מחלוקות על שלושה מקרים, בכולם רב אומר שחייב משום בונה, ושמואל אומר שחייב משום מכה בפטיש: א. מסתת את האבן עד שהוא מוכן לחיבור בבניין. ב. נקיבת לול תרנגולים. ג. הידוק יתר בראש המעדר.

כל אחד מהמקרים קשור פחות למלאכת בונה, אף על פי כן רב מחייב משום בונה בכולם, ושמואל מחייב משום מכה בפטיש.

מעניין שלכאורה היה מקום לשיטה נוספת: שהאיסור אינו מכה בפטיש, וגם לא בונה. לחילופין, היה מקום לחשוב על שיטה הסוברת שחייב משום מכה בפטיש וגם משום בונה! 

המנחת חינוך באמת סובר כך. הוא אומר שוודאי שבכל אלו חייב גם משום מכה בפטיש. עולה שלפי המנחת חינוך זו המחלוקת: לפי שמואל, חייב רק משום מכה בפטיש. לפי רב, החיוב משום מכה בפטיש הוא בנוסף על החיוב משום בונה. כלומר: הדבר האחרון שנעשה לצורך הבניין אסור משום מכה בפטיש. בנוסף יתכן ואסור גם משום בונה. 

פירוש נוסף מופיע בפני יהושע על הסוגיה. הוא מגדיר את איסור המכה בפטיש והבונה בדרכים שונות: מכה בפטיש זו ההכנה הסופית הדרושה כדי שהחפץ יהיה בר שימוש. הבונה הוא המחבר את החלקים ומשלים אותם לדבר אחד. אלו שתי הגדרות שונות, אך במצבים מסוימים ישנה התלבטות מהו המאפיין העיקרי. במקרים הללו רב ושמואל חולקים. מדוע? נראה שלפי שמואל, הכנת החפץ לשימוש הוא הדבר המרכזי שאדם בא לעשות, ולכן אם הפעולה הכינה את החפץ לשימוש, זה יהיה מכה בפטיש. אילו לא היה ניתן לזהות את ההכנה הסופית לשימוש אזי האיסור הוא משום בונה. רב, לעומתו, רואה את הבונה כמלאכה המרכזית, ואילו מלאכת מכה בפטיש תהיה רק אם אין אפשרות לשייך את הפעולה לאב מלאכה אחר, ואז נאמר שלמרות שאין אפשרות לשייך את הפעולה למלאכה אחרת, היא אסורה מפני שהיא משלימה את ההכנה לשימוש של בני האדם משום מכה בפטיש. 

המאירי הולך בדרך זו האחרונה ביחס למחלוקת כולה. הוא אומר שזהו אופיה הקבוע והרגיל של מלאכת מכה בפטיש. כאשר נעשית פעולה שברור לנו שהיא מכינה דברים בעולם לשימוש, אך לא ניתן להגדיר את הפעולה תחת אבות המלאכה האחרים, אנו נמצאים במצב מורכב: יש פעולה שברור לנו שהיא מלאכה, היא פועלת במציאות באופן יצירתי, אך היא איננה כלולה באבות המלאכה האחרים. לדברים הללו נקרא 'מכה בפטיש'. 

ניתן להבחין בכך בירושלמי (שבת פרק ז הלכה ב). שם נאמר שרבי יוחנן וריש לקיש הגדירו את כל הפעולות האסורות בשבת. מה שהצליחו לשייך תחת מלאכה מסוימת – שייכו, ומה שלא, הגדירו כ'מכה בפטיש'. לכאורה זה נשמע משונה: אם אין אפשרות למצוא אב מלאכה לפעולה, מדוע לאסור אותה ובדיעבד לקרוא לה 'מכה בפטיש'? נראה שהם סוברים כעיקרון של המאירי: המכה בפטיש זו הפעולה שברור לעינינו שהיא אסורה, אך היא אינה כלולה באבות המלאכה. 

בעזרת ה' בהמשך נחדד את הנקודה שהערנו לעיל, ונגדיר את הבנייה במחובר לקרקע האסורה בשבת.

לראש העמוד

הדפסת עמוד

שליחת קישור לחבר