שנת תשפ"ד| שבת פרשת וארא

חמדת השבת: כל דבר שאין בו סכנה אומר לנכרי ועושה

במצבי חולי שאינו מסכן חיים אין אפשרות לעשות את המלאכות האסורות בשבת כדרך שמטפלים בפיקוח נפש, אך ישנם היתרים חשובים אחרים. 

ראשית חשוב לצטט את סיכומו של הפסקי תשובות (סימן שכח סעיף ג) להלכה נפוצה מאוד בהקשר זה:

ותרופה אשר על פי הוראת הרופא צריך לקחתה למשך מספר ימים ברצף, ולדעת הרופא לא תעשה התרופה פעולתה כהוגן לחזק מזגו וכוחותיו ולהעביר מיחושים אם ידלג על יום אחד, רשאי לקחתה גם בשבת, גם אם אין חשש שיפול למשכב. 

בגמרא (ביצה דף כב ע"א) מוזכרים דברי רב המנונא, האומר ש"דבר שאין בו סכנה, אומר לנכרי ועושה". הגמרא מספרת שאמימר ביקש מנכרי לכחול את עיניו בשבת. רב אשי תהה על כך: הרי בשעה שהנכרי כוחל את עיניך, אתה ממצמץ ומשפר את הרפואה שהנכרי עושה! אמימר עונה לו שמסייע אין בו ממש.

מסוגיה זו אנו למדים מספר דברים:

ראשית: אמנם אסור לנו לעשות מלאכות בשבת בכדי לרפא רפואה שאינה בכלל סכנה. כמו כן, אסור לנו לומר לנכרי לעשות מלאכות עבורנו בשבת. אך מותר לומר לנכרי לעשות עבורנו מלאכות בכדי לרפא אדם חולה (למרות שלנו אסור לעשות אותם בעצמנו).

בנוסף, אמימר אומר ש"מסייע אין בו ממש". על פי הגמרא (במסכת שבת דף צג ע"א) ההגדרה של מסייע שאין בו ממש הוא מצב בו אדם אחד מבצע את המלאכה, והוא מסוגל לבצע אותה לבדו, אך פעולת השני מסייעת לו במשהו. לדוגמא: אדם נושא חפץ כבד. הוא מסוגל לשאת את החפץ לבדו, ונושא אותו באופן שהיה מאפשר לו לשאתו לבדו, ובא אדם אחר ומסייע להקל ממנו במעט מהמשקל של החפץ. אם נפרט יותר: אדם מסוגל לשאת חפץ מסוים על כתפו, אך לא בידיו. אם החפץ מונח על כתפו, ואדם אחר בא להקל עליו במשהו את משאו, זהו מסייע שאין בו ממש. אך אם הוא נושא אותו בידיו, באופן שלא היה מצליח לשאת את החפץ לבדו, הסיוע של השני יש בו ממש (ושניהם עוברים על איסור טלטול ברשות הרבים).

לענייננו יוצא שאם הרפואה אינה פועלת ללא המצמוץ, ואין דרך לנכרי להחליף את המצמוץ, יתכן ותהיה בעיה ליישם את דרך הרפואה הזאת.

לאור זאת הט"ז תוהה אם לאדם יש כאב שיניים שלא מאפשר לו לתפקד (ובזה הוא נחשב כדין חולה), האם מותר לו לבקש מנכרי שיטפל בשן? לכאורה זהו הדין הרגיל של דבר שאין בו סכנה, ומותר לומר לנכרי לטפל בזה. אך מצד שני, לט"ז לא ברור שמותר לו לפתוח את הפה, שהרי ללא פתיחת הפה רופא השיניים אינו יכול לטפל בשיניים. לשיטת הט"ז יצא שעל הנכרי לפתוח את פיו של המטופל בעצמו. נראה שאין צורך להתנגד לפתיחת הפה, אך רופא השיניים יצטרך למשוך את הסנטר ולפתוח את הפה בכדי לטפל בו.

ברם, בארחות חיים מספר בשם אביו שהתיר לבקש מנכרי לעקור שן בשבת. הרמ"א והמשנה ברורה פוסקים כדבריו.

במה חולקים הפוסקים הללו על הט"ז? נראה להציע שתי אפשרויות:

א.     אסור לעשות פעולה המסייעת לרפואה שהנכרי מבצע. אך כאשר אדם פותח את פיו, הוא מאפשר את הטיפול הרפואי, אך לעת עתה טרם נעשתה אף רפואה. לכן אין לראות בזה סיוע לרפואה, מכיוון שאין רפואה בשלב זה. כל פעולה שאיננה רפואית בפני עצמה, הנעשית לפני תחילת הפעולות הרפואיות של הנכרי, מותרת, מכיוון שאינה, במהותה, פעולה של רפואה.

ב.     מהגמרא עולה שאסור לעשות פעולה של סיוע בלעדיה פעולת המרפא תהיה פחות מועילה. על כך אומר הט"ז: אם כך, אסור לפתוח את הפה, שהרי ללא פתיחת הפה אין אפשרות לעקור את השן. אך יתכן שהגמרא אינה מתכוונת לפעולה מהסוג הזה. הגמרא מדברת על פעולה רפואית. בסוגיה בדף צג מדובר על טלטול ברשות הרבים, דבר האסור בשבת. בסוגייתנו מדובר על כך שהנכרי כוחל את העין, ואמימר ממצמץ, ובכך גורם לפיזור החומר באזור העין. גם אמימר עושה, בצורה עקיפה, פעולה של כחילת העין. יש כאן מעשה שמצד עצמו אסור בשבת! על כך הגמרא אומרת: עיקר הפעולה נעשית על ידי הנכרי, והתוצאה הייתה מתקבלת גם ללא הסיוע, ולכן אין בכך איסור. אך הפעולה, מצד עצמה, היא פעולה שאסור לעשות בשבת. הט"ז מבין שעצם הסיוע לרופא, גם בעשיית פעולות שאינן אסורות מצד עצמן כלל, אסורות. אך שאר הפוסקים מבינים שכל הדיון של הגמרא הוא על פעולות שאסור לעשות בשבת. פעולות שאינן אסורות מצד עצמן (כמו פתיחת הפה לקראת הטיפול הרפואי) מעולם לא נאסרו. 

לכן למעשה: מותר בשבת לבקש מנכרי לעשות כל פעולה רפואית עבור אדם שמתקשה לתפקד (נופל למשכב) מחמת חוליו. במסגרת הטיפול מותר לעשות פעולות המקלות על הרופא, בתנאי שגם לולא הסיוע הרופא היה יכול להגיע לתוצאות דומות. ואם אין לפעולה אופי רפואי, מותר לעשות אותה בכל מקרה, גם אם היא מקלה או אף הכרחית לטיפול. אסור לעשות פעולות בעלות אופי רפואי בכדי לסייע לנכרי לטפל בחולה אם הנכרי לא היה יכול להביא לתוצאות דומות לבדו. 

ארץ חמדה – קישור לשיעורי "מורנו" ביוטיוב

לראש העמוד

הדפסת עמוד

שליחת קישור לחבר