שנת תשס"ב | שבת פרשת נשא
התורה והמדינה (מעזבונו של מרן הגר"ש ישראלי זצ"ל)
החובה להפריש מאיסור-לכו"ע מדרבנן
בשבוע שעבר הבאנו את שיטת הרא"ש הלומד מסוגיית "קטן אוכל נבלות" שיש חיוב להפריש חבירו מאיסור.
ה"בית יוסף" הוכיח שדעת הרא"ש שאכן, ספק הגמרא אם "קטן נבלות בי"ד חייבים להפרישו" הוכרע לאיסור, והקשה אם כן מדוע בנו "בעל הטורים" (טור או"ח סי' שמב) נקט בפשטות שאין חייבים להפרישו.
מו"ר הגר"ש ישראלי זצ"ל (עמוד הימיני סימן י סע' ה ס"ק ב) מקשה עוד שתי קושיות: א. גם הרא"ש שפסק לחומרא ש"קטן אוכל נבלות בי"ד מצווין להפרישו" מודה שהחיוב הוא מדרבנן, ומן הסוגיא משמע שהדבר נלמד מפסוקים בענין דם, שרצים וכהונה. אם כן מדוע אין זה חיוב מן התורה?
ב. לפי הראשונים החולקים על הרא"ש ופוסקים ש"קטן אוכל נבלות אין בי"ד מצווין להפרישו" אין גם מקור לאיסור מסייע (שהרי הקל וחומר נפל) וכיצד הם לומדים שיש חיוב להפריש מאיסור, שהרי כל מקורו לפי הרא"ש הוא מדין "קטן אוכל נבלות".
לכן מסיק מו"ר שגם לפי דעת הרא"ש החיוב להפריש מאיסור איננו תלוי בהכרעה ש"קטן אוכל נבלות בי"ד מצווין להפרישו" אלא עצם הדיון בשאלה מוכיח שבגדול אין ספק שחייבים להפרישו, שהרי לא יתכן שקטן דינו יהיה חמור מגדול, "ומתוך שלא דנו רק על קטן שמע מינה שבגדול לדעת כולם אסור, והוא לכל הפחות מדרבנן". לדעה שאין חובה להפריש קטן הפסוק "לא תאכלום" הנדרש "לא תאכילום" משמעו שאסור להאכילו בידיים איסור, אבל אין חובה להפסיקו אם עושה זאת מעצמו.
לפי זה מסכם רבינו "כי חיוב הפרשה מאיסור הינו חיוב מדרבנן ואינו חלק ממצוות "הוכח תוכיח" שחיובה הוא דיבור בלבד ואיננו גם חלק ממצוות "והשבותו לו", שהרי כבר סיכמנו שמצוה זו חלה רק במקום שהוא מעוניין בהשבה. (שם שם ס"ק ג).
 לראש העמוד  הדפסת עמוד  שליחת קישור לחבר
|
נשא