שנת תשס"ח | שבת פרשת אחרי מות ערב פסח

"וְלֹא יֵרָאֶה לְךָ חָמֵץ וְלֹא יֵרָאֶה לְךָ שְׂאֹר בְּכָל גְּבֻלֶךָ" (שמות י"ג ז)

פרשת השבוע

לפסוק המשמש ככותרת לדברינו, מקדימה התורה:

"וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אֶל הָעָם זָכוֹר אֶת הַיּוֹם הַזֶּה אֲשֶׁר יְצָאתֶם מִמִּצְרַיִם מִבֵּית עֲבָדִים כִּי בְּחֹזֶק יָד הוֹצִיא יְקֹוָק אֶתְכֶם מִזֶּה ... וְהָיָה כִי יְבִיאֲךָ יְקֹוָק אֶל אֶרֶץ הַכְּנַעֲנִי וְהַחִתִּי וְהָאֱמֹרִי וְהַחִוִּי וְהַיְבוּסִי אֲשֶׁר נִשְׁבַּע לַאֲבֹתֶיךָ לָתֶת לָךְ אֶרֶץ זָבַת חָלָב וּדְבָשׁ ... וְלֹא יֵרָאֶה לְךָ חָמֵץ וְלֹא יֵרָאֶה לְךָ שְׂאֹר בְּכָל גְּבֻלֶךָ" (שם ג-ז).

הקב"ה הוציאנו ממצרים ונתן לנו "אֶרֶץ זָבַת חָלָב וּדְבָשׁ" לחיות בה כיהודים ולשמור על מורשתנו הרוחנית. היציאה ממצרים לא הייתה רק בבחינת "פתרון פוליטי לבעיית היהודים" וודאי לא הייתה מענה לבעיית האנטישמיות. הדרך לארץ ישראל עברה ב"מעמד הר סיני" שם קיבלנו את העקרונות על פיהם אמור לחיות "עם חופשי בארצו" - אין חופשי אלא מי שמשעבד עצמו לבורא עולם -  המוציאנו ממצרים.

שאלת חוק החמץ ופסק דינה של השופטת בענין זה, העלו מחדש את שאלת זהותה של מדינת ישראל כמדינת היהודים וכמדינה יהודית.

בספרם של העיתונאים אהרון ועמליה ברנע "ללכת שבי" מסופרים קורותיו של הארכי-מחבל צאלח תעמרי. המחבל ששהה בין היתר במחנה ה"שבויים" אנצאר במלחמת לבנון הראשונה, הפנים שאפשר לנצח את העם יהודי אחרי שראה חיל ישראלי אוכל במשמרתו פיתה בחג פסח.

וכך מתאר תעמרי את הסיבה לשינוי שחל בו:   ...''הייתי אז בתאי בכלא, סגור ומנותק, ורק הדלת המסורגת הבדילה ביני לבין המסדרון המאורך שבו הסתובב 24 שעות ביממה הסוהר הישראלי החמוש בנשקו''.
... קראתי לו לבוא, הבחנתי שהוא אוכל סנדביץ של פיתה, נושך ולועס ושוב נושך ולועס''.
''אתה יהודי, אמרתי לו''. כך ממשיך ומספר תעמרי. ''האיש הנהן בראשו בחיוב''. ''אם כך,'' שאל אותו תעמרי, ''מדוע אתה אוכל חמץ בפסח, אינך יודע שליהודי אסור לאכול חמץ בחג זה''?
הסוהר נדהם מדבריו של האסיר הפלשתיני הבכיר ביותר. ''הוא חשב רגע'', סיפר תעמרי לעיתונאי הישראלי שתיעד את דבריו, והשיב: '' אני לא מחוייב לדברים שאירעו לעמי ביציאת מצרים לפני 2000 שנה ויותר, אין לי קשר לכך''. אמר הסוהר היהודי.
''התיישבתי על המזרון בתאי, סיפר אחר כך סאלח תעמרי, ואמרתי לעצמי: עם שלאנשיו אין קשר עם עברם והמסוגלים בריש גלי לנגד עיני לחלל את חוקי אמונתן, הוא עם שניתק שורשיו מאדמתו, ונוכל להשיג את מטרותינו. באותו לילה חל שינוי מוחלט בגישתי. לא נרדמתי. בכל שעות החשיבה ההן, ישבתי במקומי והתקשיתי לעכל את שעבר עלי במפגש קטן זה עם הסוהר היהודי אוכל החמץ בפרהסיא לנגד עינינו הערבים''.

"חוק החמץ" בא להבטיח שאירוע שכזה לא ישנה. אכן, אנו צריכים לשאול את עצמנו, כיצד נבטיח את "יהדותה" של החברה בישראל ואיך נשמור על צביונה היהודי של מדינת ישראל? האם נשיג את מטרתנו על ידי משלוח פקחים שיבדקו את התפריט במסעדות? האם גם מי שחושב שחוק המבטיח את אי הצגתו של החמץ בפרהסיא (באזורים בהם חיים יהודים), הינו חוק הכרחי בספר החוקים של מדינת ישראל כמדינה יהודית, האם ברור לו שיש לכפות זאת גם שלא ברשות הרבים? האם אכן כדאי להרחיב את החוק עוד יותר ולהכריח כל מסעדה להכשיר את המטבח לכבוד חג הפסח?

אכן, יש לנהל דיון ציבורי מעמיק ואמיתי, קודם כל בתוך המחנה הדתי ואחר כך לשתף בו את כלל הציבור. (אין לי כל ספק, כי רוב רובו של הציבור היהודי מעוניין וחפץ שמדינת ישראל תהיה מדינה שמבטאת בהליכותיה הציבוריות את ערכי הנצח והמסורת של עם ישראל). צריך  להגדיר מטרות וסדר עדיפויות בדרך אל:

"וִהְיִיתֶם לִי סְגֻלָּה מִכָּל הָעַמִּים כִּי לִי כָּל הָאָרֶץ: וְאַתֶּם תִּהְיוּ לִי מַמְלֶכֶת כֹּהֲנִים (=משרתי ד') וְגוֹי קָדוֹשׁ"   (שמות י"ט ה-ו).

יש לנו הבטחה כי זה יקרה, כמאמר הכתוב:

"וְאַבְרָהָם הָיוֹ יִהְיֶה לְגוֹי גָּדוֹל וְעָצוּם וְנִבְרְכוּ בוֹ כֹּל גּוֹיֵי הָאָרֶץ: כִּי יְדַעְתִּיו לְמַעַן אֲשֶׁר יְצַוֶּה אֶת בָּנָיו וְאֶת בֵּיתוֹ אַחֲרָיו וְשָׁמְרוּ דֶּרֶךְ יְקֹוָק לַעֲשׂוֹת צְדָקָה וּמִשְׁפָּט" (בראשית י"ח יח-יט). 

שני פסוקים אלה חייבים להנחות אותנו, בקביעת סדרי ודרכי פעולתנו.

לראש העמוד

הדפסת עמוד

שליחת קישור לחבר