|
 שנת תשס"ח | שבת פרשת פנחסהמשך נסיעה ברכב בהגיע זמן כניסת שבתשו"ת "במראה הבזק"(מתוך ח"ה)
קאלי, קולומביה Cali, Colombia
מר חשוון תש"ס
המשך נסיעה ברכב בהגיע זמן כניסת שבת
שאלה
אדם שנתקע ברכבו ביום שישי אחה"צ ועומדות בפניו שתי האפשרויות
א. לעצור עם כניסת שבת ולחנות במלון, ללא אוכל כשר וללא כל סידור לשבת.
ב. להמשיך לנסוע ולהגיע הביתה חצי שעה לאחר כניסת שבת.
מה עליו לעשות? האם יש גם פתרון הלכתי שלישי?
תשובה
אין להמשיך ולנסוע1 לאחר שקיעת החמה2 (ולגבי נסיעה בשעת בין-השמשות, עיין בהרחבה בהערה)3. כאשר הנהג הוא גוי, ניתן להמשיך לנסוע גם בזמן בין-השמשות4. וכאשר אין איסור תחומין, אם משום שמדובר ברכב גבוה5. ואם משום שמדובר בנסיעה בתוך העיר6, מותר להמשיך לנסוע עם הנהג7 הלא-יהודי עד זמן בין-השמשות של רבנו תם8, אם הוא נוסע יחיד ברכב. ואם ישנם נוסעים רבים ורובם גויים, אפשר להמשיך9 לנסוע אף לאחר כניסת השבת.
_______________________________________
[1] נהיגה ברכב אסורה מן התורה בעיקר משום איסור "מבעיר" שיש בכל לחיצה על דוושת הדלק, ועוד.
2 יש להעיר שזמן כניסת שבת המוזכר בלוחות כולל פרק זמן "תוספת שבת", שכן השבת עצמה אינה נכנסת אלא עם השקיעה. בנדוננו שהוא שעת-הדחק, ניתן להקל כסוברים שזמן "תוספת שבת" הוא "כלשהו", שכן ישנו דיון בפוסקים באורך שיעורה, וגם יש דיון בשאלה, אם התוספת היא מדאורייתא או מדרבנן, ובכלל, אם התוספת היא חובה או רשות. ועל כן יש מקום להקל בזה בשעת-הדחק. ועיין עוד שו"ת "יביע אומר" (ח"ב סי' טז).
3 לגבי נסיעה בזמן בין-השמשות יש לדון:
הגמ' במס' שבת (לד ע"ב) מביאה מחלוקת אמוראים בדעת ר' יהודה באשר לשיעור זמן בין-השמשות, אם הוא כדי הילוך שני-שלישי מיל או כדי הילוך שלושת-רבעי מיל [עיין לקמן הרחבה בעניין אורך שיעור זמן זה]. והקשו התוס' (ד"ה תרי) שהנה מבואר במס' פסחים (צד ע"ב) שר' יהודה עצמו סובר, שבין השקיעה לצאת-הכוכבים ישנו זמן הילוך ארבעה מילין, ותירצו בשם רבנו תם שבמס' פסחים מדובר על תחילת השקיעה (היינו, מרגע שגלגל החמה התכסה מעינינו) ובמס' שבת מדובר בסוף השקיעה. אם כן, נמצא שזמן בין-השמשות לפי ר"ת מתחיל ג' מילין ורבע לאחר שקיעת החמה מתחת לאופק, וקודם לכן הוא יום גמור. וכשיטת ר"ת פסקו ראשונים רבים וכן נפסק להלכה בשו"ע ("אורח חיים" סי' רסא). אמנם שיטת הגאונים חלוקה על דברי ר"ת. לשיטתם זמן בין-השמשות מתחיל מיד אחר השקיעה, היינו כשהחמה מתכסית מעינינו (ו-ג' רבעי מיל לאחר מכן הוא צאת-הכוכבים), וכן הוא מנהג העולם [ואע"פ שהוא נגד פסק מרן השו"ע, כיוון שהוא מנהג קדום, לא אזלינן בזה בתר מרן, כפי שכתבו הרב חיד"א ("מחזיק ברכה" סי' רסא) ועוד אחרונים]. וכן כתב הגר"א (שו"ע "אורח חיים" סי' רסא ד"ה שהוא) והאריך ה"באור הלכה" (שם, ד"ה מתחילת השקיעה) לצדד בשיטת הגאונים והזכיר פוסקים רבים הנוקטים שיטה זו, ועל כן כתב שחלילה מלהקל לעשות מלאכה אחר השקיעה, ובפרט שאנשים אינם בקיאים בזמן בין-השמשות (משמע קצת, שאילו היו בקיאים, היה מקום להקל לעשות מלאכה אף לאחר השקיעה, ועיין לקמן). אך יתכן, שבנדון דידן, בשעת-הדחק כעין זו, במקום מצוות עונג-שבת, ישנו מקום להקל גם לאחר השקיעה, כל זמן שהוא בין-השמשות, מטעם ספק-ספיקא - ספק הלכה כר"ת ודעמיה, ואז הוא עדיין יום גמור, ואם תרצה לומר שהלכה כגאונים, הרי בין-השמשות עצמו הוא ספק יום ספק לילה [ובפרט שגם ישנה מחלוקת ר' יהודה ור' יוסי במס' שבת (שם), אם בין-השמשות הוא רמת משך זמן-מה (ר' יהודה) או שהוא כהרף-עין (ר' יוסי), ואותו הרף-העין נחלקו בו הפוסקים אם הוא בסוף בין-השמשות של ר' יהודה או מעט לאחר מכן (וקודם לכן הוא יום גמור), ונפסקה הלכה בגמ' שמספיקא יש להחמיר כדברי שניהם. ועיין "ביאור הלכה" (סי' תטו ד"ה נאכל) שכתב אף יותר מזה, שהעיקר כשיטת ר' יוסי, ורק משום חומרא דשבת מחמירים כר' יהודה, וכך ביאר את כוונת הגמ' ש"הלכה כר' יהודה לעניין שבת" (אמנם, לכאורה, פירוש זה אינו מוכרח כל כך עיי"ש בגמרא)]. אמנם יש לדון בספק-ספיקא זה, שכן לכאורה הוא ספק-ספיקא מ"שם אחד", היינו שסוף סוף זהו ספק אחד, האם עתה הוא יום או לילה, ובכעין זה כתבו התוס' (כתובות ט ע"א ד"ה ואי) דלא הוי ספק ספיקא [ולפיכך בעל שמצא "פתח פתוח" באופן שודאי נבעלה תחתיו, נאמן לאוסרה עליו, ולא אמרינן דהוי ספק-ספיקא, ספק באונס ספק ברצון, ואף אם היה ברצון האשה, שמא היתה קטנה ופיתוי קטנה הוא, "דשם אונס חד הוא"]. והביאו הש"ך להלכה (בקונטרס ספק ספיקא, אות יא). וכן כתב "משנה ברורה" (סי' שלא ס"ק יד) בשם הרדב"ז (לגבי הדין שמי שנולד בין-השמשות של מוצאי-שבת, אינו נימול בשבת, ומילתו נדחית למחר), שאף אם ספק הוא, אם נולד לפני בין-השמשות (בשבת) או בתוך בין-השמשות (שאז לכאורה הוא ספק-ספיקא לומר שנולד בשבת), נדחה למחר. ובטעם הדבר כתב ב"ביאור הלכה" (ד"ה ביה"ש) שהוא משום "דשם ספק חד הוא", וכנראה יסביר כן גם לגבי נדון דידן. אך מלבד העובדה שעיקרון זה של התוס' שנוי במחלוקת [ובפרט לפי שיטת רשב"א שטעם ההיתר בספק-ספיקא הוא מכוח רוב, ואם כן מה לי ספק משם אחד, או שלא משם אחד סוף סוף רובא איכא], וכפי שמשמע מדברי הרב המגיד בהבנת הרמב"ם (הל' איסורי ביאה פ"ג ה"ב), וכן כתבו גם מס' אחרונים בדעת הרמב"ם, וכן כתבו שו"ת מהרי"מ פדואה (סי' יג) ועוד, ואף המחמירים בזה, כתבו אחרונים רבים שהוא רק מדרבנן, ומדאורייתא שפיר הוי ספק-ספיקא. ומלבד זאת יש לדון עוד על פי דברי "תרומת הדשן", הובאו דבריו בש"ך (שם סי' יא, יב), שכאשר ספק אחד מתיר יותר מן השני, שפיר הוי ספק-ספיקא, ואם כן הוא הדין כאן, שאם הלכה כר"ת, הוי יום למשך עוד ג' מילין ורבע, ובספק השני לא הוי יום אלא למשך ג' רבעי מיל (שיעור זמן בין-השמשות). וכן נראה לדייק מדברי הרדב"ז עצמו שכתב שני טעמים לדבריו, ולא הזכיר את הטעם שכתב ה"ביאור הלכה" (וכנראה שלא היו לפני ה"ביאור הלכה" דברי הרדב"ז). וכן נראה לדייק מדברי ה"פרי מגדים" [שה"ביאור הלכה" עצמו הזכירו], שנתן טעם אחר בדברי הרדב"ז (שישנה "חזקת מעוברת"), ולא משום שהוא משם אחד. וכן כתב להדיא הגר"מ פיינשטיין (אג"מ ח"ד "אורח חיים" סי' סב), שכיוון שספק אחד מתיר יותר מחבירו, שפיר הוי ספק-ספיקא, וגם משום שבין השמשות הוא ספק במציאות, וחלות זמן בין-השמשות הוא ספיקא דדינא, ולפיכך שפיר הוי אפי' אם נאמר שהוא ספק-ספיקא משם אחד, וכן כתב בשו"ת "יביע אומר" (ח"ו "יורה דעה" סי' כג). ועל פי זה התירו למול בשבת תינוק שנולד בין-השמשות של מוצאי-שבת (אמנם הגר"מ פיינשטיין כתב במסקנתו שאולי יש להחמיר בזה משום חומרא בשבת, מכיון שהגר"א והגר"ז סוברים כגאונים, אך המקל בזה אין למחות בידו, עי"ש. עוד יש להעיר שלכאורה לא הוי ספק-ספיקא, מכיון שאינו "מתהפך", שכן לא ניתן להתחיל בספק אם ביה"ש הוא יום או לילה (שכן לא שייך לומר שגם אם נאמר שהוא לילה, ספק הלכה כר"ת), וכתב הש"ך בקונטרס ספק ספיקא (אות יג, יד) שבכהאי גוונא לא הוי ספק-ספיקא. וכך כתבו עוד אחרונים. אך אחרונים רבים חולקים על זה, כמבואר ב"כנסת הגדולה" (סי' מט) וכ"כ ה"פרי-חדש" (סי' קי כללי ספק-ספיקא אות יג) ועוד, ועיין עוד בזה בספר "טהרת הבית" (עמ' שפ).
בענין שיעור אורך זמן בין-השמשות:
כבר נאמר לעיל שהוא כדי הילוך ג' רבעי מיל (ובנוסף לזה כ"הרף עין"), אך נחלקו באורך שיעור זה. דעת "תרומת הדשן" ששיעור מיל הוא י"ח דקות (ו'-ג' רבעי מיל הם 13 דקות וחצי), ובעקבותיו פסק להלכה מרן המחבר בשו"ע ("אורח חיים" סי' רסא וב"יורה דעה" סי' סט ס"ו) וראה גם ברמ"א וש"ך (שם). [אמנם יש להעיר מפי תלמידו של "תרומת הדשן" בספר "לקט יושר" שכתב, שכוונת "תרומת הדשן" היא לפרק זמן ארוך יותר - וצ"ע]. ואילו מן הגמ' בפסחים (שם) משמע ששיעור מיל הוא כ"ב דקות וחצי, וכן כתב ה"חוק יעקב" (סי' תנט ס"ק י), וכן משמע ממהרי"ל (הלכות עסק המצות) שכתב, שמהלך מיל הוא קצת יותר משליש שעה. ולעומתם דעת רמב"ם (בפירוש המשניות פסחים פ"ג מ"ב) ור' עובדיה מברטנורא (שם) ששיעור מיל הוא כשני חומשי שעה (24 דקות), וכן היא דעת בעל ה"תניא" ("אורח חיים" סי' תנט). ברם, שיעורים אלה לא נכונים אלא בזמן תחילת תקופת תשרי ותחילת תקופת ניסן, (שאז היום הממוצע), אך הם משתנים במהלך השנה וכפי שמשמע בגמ' התולה את זמן בין-השמשות בחשכת הרקיע (שהוא דבר התלוי במקום וזמן). וכ"כ ה"פרי חדש" (קונטרס דבי שימשא ד' ט'), וז"ל: "הני ד' מילין משתנין בכל מקום ובכל זמן אפי' לקולא". וכן כתבו הגר"א (שם) ובעל התניא (בסידורו - קבלת שבת), [אמנם משמע קצת מ"פרי מגדים" (סי' רסא, ט) ומ"מחצית השקל" (סי' רלה ס"ק ג) ששיעור זה הוא קבוע]. וא"כ ע"פ דין היה לנו לבדוק, אם כבר יצאו 3 כוכבים בינוניים, ומכיוון שאיננו בקיאים בדבר, יש להמתין עד שיצא הספק מלבנו שאכן יצאו ג' כוכבים בינוניים או עלינו להיעזר בלוח (אמין) של המקום. ועיין עוד בעניין זה בשו"ת "יביע אומר" (ח"ז סי' מא) ובספר "זמנים כהלכה" (בקונטרס על בין השמשות).
יש לציין שגם ר"ת מודה, שכשיצאו ג' כוכבים (בינוניים), הוא צאת-הכוכבים, וכמבואר בגמ' (שבת לה ע"ב), ומכיוון שכתבו אחרונים מספר, בינהם "המנחת כהן" (מאמר ב פרק ה), ששיטת ר"ת אינה מתאימה אלא במקומות מסויימים ובזמנים מסויימים בלבד, ובמקומות רבים זמן צאת-הכוכבים הינו הרבה קודם שיעור ד' מילין מהשקיעה. ולגבי תחילת זמן בין השמשות כתב (שם פ"ד) שהוא מתחיל באופן קבוע ג' רבעי מיל קודם לצאת הכוכבים (כך כתב לענין מעשה. אך מעיקר הדין כתב שיש גם לצמצם את זמן בין השמשות באופן יחסי לצמצום זמן הארבעה מילין. עי"ש). וכן כתב ה"ביאור הלכה" (סי' רסא ד"ה קודם) ע"פ ה"מנחת כהן" הנ"ל ש"זמן ר"ת" משתנה לפי המקום והזמן, ואם נראים הכוכבים, הרי זה צאת-הכוכבים אף לר"ת. וכן כתב להלכה הגר"מ פינשטיין (שם) ש"זמן ר"ת" משתנה לפי המקום והזמן, ולגבי תחילת זמן בין-השמשות של ר"ת כתב שיש לחשב ג' מיל באופן יחסי (היינו לחלק הזמן של ארבעה מילין ל16- רבעי מיל, ושלושת החלקים האחרונים הינם בין השמשות).
ולעניין הלכה נראה שמכיון שמנהג העולם הוא כדעת הגאונים, אין להמשיך לנסוע לאחר השקיעה, ובפרט שהוא במקום חומרא דשבת.
4 שכן אמירה לגוי אסורה משום "שבות", ולא גזרו על "שבות" בין-השמשות במלאכה "שהוא טרוד ונחפז עליה" וכמבואר בשו"ע ("אורח חיים" סי' שמב), שמשום כך מותר לומר לגוי בשעת בין-השמשות להדליק לו נר. ואף שישנו גם איסור תחומין, ניתן לסמוך על הסוברים שאיסור תחומין אינו אלא מדרבנן, ואם כן לא גזרו על כך בין-השמשות. ועיין "ביאור הלכה" (סי' תטו ד"ה נאכל) שהקל לפסוק כבין-השמשות של ר' יוסי (עיין לעיל) לעניין "ערובי תחומין", כיוון שאינו איסור חמור כל כך.
ולכאורה היה מקום לומר שאף לאחר בין-השמשות, עד זמן בין-השמשות של ר"ת, מותרת לגוי, שכן בדבר שיש בו מחלוקת הפוסקים יש מקום להתיר לעשותו על ידי גוי, וכפי שמשמע ב"בית יוסף" (טור "אורח חיים" סי' שיד לגבי שבירת מנעול של תיבה בשבת, עי"ש), וכן משמע מפוסקים נוספים, אלא שישנו איסור "תחומין" ובזה לא יועיל שיעשה ע"י גוי.
אמנם כאשר מדובר ברכב גבוה שהנוסעים בו נמצאים למעלה מעשרה טפחים, יתכן שניתן להקל להמשיך לנסוע (ע"י גוי), וכדלהלן: בעירובין (מג ע"א) מסתפקת הגמ', אם יש תחומין למעלה מעשרה טפחים, ואם כן, כשמדובר באיסור דרבנן, היינו בפחות מי"ב מיל או אף יותר מי"ב מיל לדעת הסוברים שעיקר תחומין הוא מדרבנן (עיין טוש"ע ו"בית יוסף" או"ח סי' תד), הוי ספיקא לקולא. אמנם בהמשך מסייגת הגמ' את דבריה, שאם ישנו עמוד שרחב ד' טפחים על ד' טפחים (שאז ניחא תשמישתיה), אף שהוא גבוה עשרה טפחים, נחשב ל"ארעא סמיכתא" (וכעומד ע"ג הקרקע דמי), ועל פי זה כתב ריטב"א (מג ע"ב) שאם נוסע בקרון אף שגבוה עשרה טפחים, כיוון שרחב ד' טפחים על ד' טפחים, הוי כ"ארעא סמיכתא", והביאו הב"י (סי' רסו) להלכה כדבר פשוט, וכן משמע ב"מגן אברהם" (סי' רמח ס"ק ז) וב"ביאור הלכה" (ריש סי' תד), וכן כתב ב"כף החיים" (תד, ס"ק ה) לאסור ללא חולק.
אך למרות האמור אפשר שניתן להקל בדבר: בספר ה"יראים" (קמז: ) משמע שהנוסע בספינה שתחתיתה משוקעת במים למטה מעשרה טפחים, אם הוא עומד בתחתיתה, הריהו עובר על איסור תחומין, אך אם הוא עומד על-פני הספינה שגבוהים מקרקעית הים עשרה טפחים- שרי, דאין תחומין למעלה מעשרה [וה"חתם סופר" בתשובה (ח"ו בליקוטים סי' צז, צח) הביא שני טעמים, מדוע לא אמרינן דהוי "ארעא סמיכתא" (כדין עמוד):
א. מכיוון שהספינה מתנועעת, לא שייך לדבר על ארעא סמיכתא.
ב. מכיוון שהוא עצמו עומד במקומו, וה"קרקע" היא זו שנעה תחתיו, אין זה בכלל "לא יצא איש ממקומו", ולא נאמר בזה איסור תחומין (וכעין זה כתב רשב"ם, הובא בתוס' שם בגמ'), וכתב שהוא הדין בקרון ואף עדיפא מיניה, מכיוון שהקרון מתנועע והנוסע אינו יכול לעמוד בו, שמא יפול, ואם כן לא ניחא תשמישתיה. ומ"מ כתב ה"חתם סופר" שיש ראשונים החולקים על ה"יראים" בזה, ושאף בכהאי גוונא אמרינן, דהוי "ארעא סמיכתא", ומשמע מדבריו (שם) שמצדד להחמיר בדבר].
ה"מגן אברהם" (סי' רמח סק"ז) הביא דברי ה"יראים" וחלק עליהם, וכתב ב"שולחן ערוך" הרב (סי' רמח קונטרס אחרון (ב)) שטעם ה"מגן אברהם" הוא משום דאזיל לטעמיה (סי' רסו ס"ק ז), דסבירא ליה שרוכב על גבי בהמה הרי הוא כמהלך על גבי הקרקע, ומשום כך לא מועיל שנמצא למעלה בספינה, משום שהרי הוא כמהלך בגובה תחתית הספינה (למטה מעשרה טפחים). וכתב שמכיוון שזהו טעמו של ה"מגן אברהם", ניתן במקום צורך שלא לפסוק כמותו, שכן ה"בית יוסף" ו"אבן-העוזר" חלוקים על ה"מגן אברהם" וסבירא להו, דלא אמרינן שרכוב כמהלך. וכן פסק ה"משנה ברורה" (סי' רמח ס"ק יד) כדברי שו"ע הרב (בשו"ע הרב הזכיר שניתן להקל במקום צורך בדבר שהוא מדברי סופרים, אך ה"משנה ברורה" לא הזכיר זאת, ועיין לעיל שיש מקום לומר, שעיקר תחומין הוא מדברי סופרים בלבד).
[אמנם יש להעיר שלכאורה פשטות דברי ה"מגן אברהם" היא, שהטעם שאוסר הוא משום שנחשב "ארעא סמיכתא" (שכן הפנה לסי' תד) ובזה, כאמור, אין ה"בית יוסף" חלוק עליו, וצ"ע].
עוד יש לציין שברש"י (ערובין מג ע"ב ד"ה בקפיצה) משמע, שבדבר שאינו נח לא שייך ארעא סמיכתא. אך יעוין בשו"ע הרב שם שאפשר שיש לחלק בין דבר הנמצא ע"ג הקרקע לבין ספינה, עיי"ש.
ומלבד כל האמור יתכן שכוונת האוסרים מצד ארעא סמיכתא היא, לומר שאף שעומד בגובה הקרון דינו כעומד בתחתית הקרון (לא שנחשב כעומד ע"ג הקרקע), וכן משמע ב"מגן אברהם" (שם) שאסר דווקא כשהתחתית משוקעת מתחת לעשרה, ומשמע שאם גם התחתית מעל עשרה מקרקעית הים, לא נאסר מצד ארעא סמיכתא (וכפי שמשמע בגמ' שבספינה לא שייך ארעא סמיכתא, עיי"ש), ודו"ק. וכן משמע להדיא ב"משנה ברורה" (שם). ואם כן ברכבים שיש בין הקרקע לתחתית הרכב חלל של עשרה טפחים, גם הם יודו להקל (אמנם דבר זה אינו מצוי כל כך).
[ועיין ב"מחצית השקל" (סי' רמח סק"ז) שגם הבין ב"מגן-אברהם", שמודה כשהקרקעית גבוהה עשרה טפחים ושאין מקום לדברי ה"אליה-רבא" וה"תוספת שבת" שהבינו שבכל גוונא (אף אם קרקעית הספינה גבוהה עשרה) דעת ה"מגן-אברהם" להחמיר, ומשמע שהבינו שה"מגן-אברהם" סובר שכל שיש שטח של ארבעה על ארבעה נחשב שעומד על גבי הקרקע].
עוד יש להעיר מדברי ה"ברכי יוסף" (סי' תד סק"א) שכתב, שאין לנסוע על גבי עגלה אף שהיא גבוהה עשרה טפחים, מכיוון שיש לחשוש לסוברים, שיש תחומין למעלה מעשרה, ולא הזכיר שהעגלה נחשבת ל"ארעא סמיכתא". וכן יש לציין שר' שלמה קלוגר ("טוב טעם ודעת" סי' קצב, בתשובה העוסקת בנושא אחר לחלוטין) מזכיר, שגובה עשרה טפחים בעגלה מועיל לעניין תחומין (ואינו מזכיר דבר מדין ארעא סמיכתא).
ישנו סמך נוסף להקל באופן שנוסע מבלי לעצור ("מינד ניידי", עיין ערובין מו ע"א) שבכהאי גוונא דעת הרמב"ן (עירובין מג ע"א ד"ה ועוד נ"ל) שאינו קונה שביתה וכן משמע מהרשב"א (שם), הובאו דבריהם ב"באור הלכה" (סי' נד ד"ה ממקום שפגע) ונשאר בצ"ע למעשה. אך דעת הר"ן (שם) שכל שראוי לעמוד במקומו (אע"פ שבפועל "מינד ניידי"), קונה שביתה, וכן משמע מהמאירי (שם) שכל שהוא למטה מעשרה טפחים קונה שביתה אף שאינו עומד במקומו.
וכל האמור הוא בכדי שלא להזדקק לדברי הרמ"א (שו"ע או"ח סי' רעו ס"ב) שבמקום "צורך גדול" ניתן לסמוך על שיטת בעל העיטור שסובר שאמירה לגוי במקום מצוה (בנדון דידן – עונג שבת) מותרת אף באיסורי תורה, שכן הלכה זו אינה מוסכמת, ורבים החולקים עליה (כמבואר שם ב"משנה ברורה", ב"שו"ע הרב", וב"ערוך השולחן"), אך המיקל לנסוע ע"י גוי אף בשבת בצורך גדול כעין זה אין מוחין בידו (כשאין איסור תחומין, וכנ"ל). ועיין עוד בזה בשו"ת "יביע אומר" (או"ח ח"ג סכ"ג אות יז ו-יח). ועיין בהערה 7 בענין היציאה מן המכונית.
5 בענין הגדרת "רכב גבוה" לענין תחומין עיין בהערה הקודמת.
6 בענין הגדרת "עיר" לענין זה עיין שו"ע ("אורח חיים" סי' שצח).
7 כמבואר בהערה 4 באריכות. ובכל מקרה של נסיעה לאחר השקיעה יש להזהר ביציאה מן המכונית שהנהג יפתח את דלתו של הנוסע היהודי, כדי שהיהודי לא ידליק את האור שבמכונית, או שבדלת.
8 עיין הערה 3.
9 וישתדל לכתחילה להיכנס לרכב לפני כניסת השבת כדי שלא להיתקל באיסורי שבת הכרוכים בכניסה לרכב (תשלום וכיו"ב).
 לראש העמוד הדפסת עמוד שליחת קישור לחבר |
|
