שנת תשע"א | שבת נח

חמדת משפט: חוסך שבטו? (חלק א')

דוד, איש חינוך מרכזי בקהילה בדרום, נקלע לעימות מילולי חריף בין שני בני נוער. אחד הנערים, דניאל שמו, איים על השני שיכה אותו אם לא יסתלק מן המקום. חברו טען בפני דוד שדניאל היכה אותו קודם לכן. דוד דרש מדניאל לעזוב את המקום. משזה סירב מספר פעמים, הדף דוד את דניאל ופגע באוזנו.

הנער המוכה עזב את המקום, והחל לדמם באוזנו. התברר, ששבוע קודם לכן, עבר ניתוח לתיקון ליקוי פנימי באוזנו, והמכה גרמה לו לדימום.

הנער שנחבל באוזנו, היה זקוק לטיפולים נוספים על מנת לתקן שוב את הנזק שנגרם מחמת המכה.

דניאל והוריו, תובעים את דוד על הנזק שנגרם לדניאל ולהם: הוצאות ישירות ועקיפות על טיפולים שונים, וכן תשלום עבור עצם הנזק והכאב הכלול בו.

הדיון בנושא הוא מורכב ורגיש. בגיליונות הבאים נעסוק בתמצית בהיבטים שונים של הסוגיה.

סמכות בית הדין בדיני חבלות

בגליון זה נעסוק בשאלה האם על פי ההלכה לבית הדין סמכות לדון בדיני חבלות (נזקי גוף)?

מן הפסוק "ואלה המשפטים אשר תשים לפניהם" (שמות כא,א), לומדת הגמרא  (גיטין פה ע"ב ),שהסמכות לדון בדין תורה, ניתנה רק לדיינים סמוכים. בגמרא   (בבא קמא דף פד ע"א), מבואר שבזמן הזה, בו הדיינים אינם סמוכים איש מפי איש עד משה רבנו סמכויות בתי הדין נובעות מדין "שליחותיהו" – האצלה עקרונית של סמכויות בית דין סמוכים.

בגמרא מבואר, עוד שהאצלת הסמכות מוגבלת רק לפיצוי עבור נזקים שכיחים בלבד, למעט פיצוי עונשי (דיני קנסות, ומקרים שאינם שכיחים). ומפרטת הגמרא שאין דנים בנזקי אדם באדם, משום שאינם שכיחים. באופן עקרוני, נזקי אדם באדם מתחלקים לחמישה סעיפים נפרדים: נזק (נכות קבועה), צער, ריפוי, שבת (הפסד ימי עבודה עד לריפוי) ובושת.

הרמב"ם (הל' סנהדרין פרק ה הלכה י)  מבחין בין המרכיבים השונים, וסובר שעל חלקם כן דנים גם בזמן הזה. לדעת הרמב"ם אין דנים בנזק ובצער, משום שהם נחשבים כפיצויים עונשיים (ולא רק משום שאינם שכיחים). בשו"ע (חושן משפט סימן א סעיף ב) נפסק כשיטת הרמב"ם. אך הרמ"א כתב:

וי"א שאף ריפוי ושבת אין דנין, ולא ראיתי נוהגין לדקדק בזה, רק כופין החובל לפייס הנחבל ולקנסו כפי הנראה להם

נמצא, שלדעת הרמב"ם והשו"ע דנים רק בשבת וריפוי. הרמ"א לעומתם מצמצם ומרחיב– מצמם: אין דנים באופן פרטני באף אחד מהנושאים, אך מאידך, הוא מרחיב את סמכות בית הדין באשר דורשים מהחובל לשלם פיצוי כללי שלמעשה מתייחס לכלל הנזק שעשה. בגמרא (שם) מבואר עוד, שאם הנחבל תפס מממונו של החובל אין מוציאים מידו.

חובת בית הדין לטפל בענייני נזקים

כתב הטור (חו"מ סימן א) בשם רב שרירא גאון:

וסמכו חכמים האחרונים וראשי ישיבות כי ראו נזק גדול משום שאין דנין דיני קנסות ועשו תקנה לנדות החובל עד שיפייס

הנחבל בקרוב.

מדברי רב שרירא רואים את הגישה העקרונית על פיה בית הדין לא יכול למשוך ידו מעיסוק בנושאי חבלה. גישה זו צריך ליישם לפי האפשרויות העומדות בפני בית הדין בכל דור ודור.

"קבלו עלייהו"

האחרונים דנו בשאלה, מה הדין במקרה בו באו בעלי הדין בפני דיינים שאינם סמוכים, וקבלו עליהם שידונו אותם בדיני קנסות. בעל "שער משפט" (חו"מ סי' א ס"ק א) נוקט שבאותם דינים שהם קנסות ממש (פיצויים עונשיים) אין לבית הדין סמכות גם אם קבלו אותו הצדדים עליהם. אך, דיני הנזיקין  שבאופן מהותי אינם "דיני קנסות", ואין דנים רק משום שאינם שכיחים, בוודאי שמועילה קבלת בעלי הדין.

הסכם הבוררות מרחיב את סמכויות בית הדין

במקרה דנן, חתמו הצדדים על הסכם בוררות, המסמיך את בית הדין לדון: "בין לדין, בין לפשרה". בהסכם הבוררות כתוב שמדיניות בית הדין היא לדון במסגרת הפשרה, גם על חיובים שמעמדם, כ"חייב לצאת ידי שמיים", על פי שיקול דעת בית הדין, כגון חיוב על נזקים עקיפים. על כן, בוודאי שיש להכליל במסגרת הסמכות שניתנה לבית הדין, גם את האפשרות לדון בדיני נזקי אדם.

שהרי בנזקים שאינם שכיחים ישנו חיוב אפילו בדיני אדם, וגם בפיצויים עונשיים העובדה שניתן לנדות את החובל או לתפוס את ממונו מלמדת שהחיוב חמור יותר מחיוב לצאת ידי שמיים.

החלטה

בית הדין קובע שיש לו סמכות לדון בנזקי אדם באדם על מרכיביו השונים.

לגבי ריפוי ושבת ניתן לדון מעיקר הדין. ביחס לשאר החיובים: לדעת פוסקים רבים מועילה קבלת הצדדים לדיון בנושאים אלו. בנוסף, בענייננו הצדדים חתמו על הסכם הבוררות המרחיב את סמכויות בית הדין לדון גם בחיובים שאינם מעיקר הדין. 

בגליונות הבאים נעסוק בשאלה האם היתה זו 'הכאה ברשות', כטענת הנתבע, הפוטרת אותו מן התשלומין.

לראש העמוד

הדפסת עמוד

שליחת קישור לחבר