שנת תשע"א | שבת וארא

חמדת משפט: שליח לדבר פרסום – חלק ג'

שליח לדבר פרסום – חלק ג'

הרב משה ארנרייך, אב"ד ארץ חמדה-גזית

המקרה

תמצית האירוע: אורה הזמינה מסטודיו 'המפרסם', 5,000 פלאיירים לפרסום העסק הקטן בו עבדה.

העסק נסגר באופן פתאומי. המפרסם תובע את אורה באופן אישי, ואילו אורה טוענת שהיא לא הכתובות לתביעה.

בין המפרסם לאורה ויכוח עובדתי. לטענת אורה הבהירה שהיא עובדת בעסק, ואינה בעלת העסק. לעומת זאת בעל הבית של 'המפרסם', טוען על פי דברי העובדת שלו – ברכה, שאורה נתנה את הרושם שהיא בעלת העסק החדש.

סיכום ביניים

בגליונות הקודמים הכרענו, שכאשר אדם שוכר אחר לצרכי אדם שלישי, ולא הודיע שהוא שליח בלבד – ניתן לתבוע אותו באופן אישי. ובנוסף, למרות שבעל העסק יודע את העובדות מפי עובדת המשרד ולא בידיעה אישית: 'המפרסם', נדון כמי שטוען טענת ברי כנגד אורה, ועל פי עיקר הדין, היה על אורה להישבע שבועת היסת לאמת את טענתה שהבהירה שאינה בעלת העסק.

דיון

בגליון זה נדון כיצד להכריע את הדין, על רקע הכחשה העובדתית בין הצדדים, באשר לטענת אורה אמרה במפורש שהיא אינה בעלת העסק, ועל כן מקום לתביעה אישית כלפיה, ולטענת המפרסם, היא לא הבהירה זאת, ולהיפך, היא יצרה את הרושם שהיא בעלת העסק, על כן מוצדקת התביעה האישית כלפיה.

על מי נטל הראיה?

נציין, שאורה לא עבדה בחברה גדולה, בה ברור לשני הצדדים שהדובר והמזמין אינו בעל העסק. מדובר בעסק קטן, על כן לא ניתן לטעון שהיה על 'המפרסם' לדעת שלא מדובר בבעלת העסק.

לכאורה, כלל גדול בדין – המוציא מחבירו עליו הראיה, ואם כן, על 'המפרסם' להביא ראיה לכך שאכן  אורה הציגה עצמה כבעלת העסק.

עם זאת, מצאנו מקרים בהם על הנתבע נטל הראיה. וכך נפסק בשו"ע בהתייחס למתנה בתנאי¹: "האומר לחבירו: הריני נותן לך כך וכך על מנת שתעשה דבר פלוני, על המקבל להביא ראיה שקיים תנאו. אבל אם אמר ליה:  על מנת שלא תעשה, על הנותן להביא ראיה שביטל תנאו" דהיינו, אם אדם התנה עם חבירו שיתן לו מתנה, בתנאי שהמקבל ימנע ממעשה מסויים, וכעת טוען הנותן שהמקבל הפר את התנאי, למרות שהמתנה עדיין ברשות הנותן והוא מוחזק, עליו להביא ראיה שהמקבל הפר את התנאי.

בטעם הדין, הביא בעל קצות החושן² שני טעמים: בשם המהרי"ט כתב, שבתנאי ביטול, בו שתיית יין מבטלת את המתנה, קשה להטיל על אדם להוכיח שלא עשה את המעשה, וכי יש עימו עדים כל שעה שלא שתה יין? על כן מסתבר שהתנו שעל מנת לבטל המתנה על הטוען לביטול המתנה להביא ראיה.

הטעם שמציע בעל קצות החושן עצמו הוא,  שבכל תנאי – כל עוד אין ראיה - מעמידים את המציאות על חזקתה. על כן, בתנאי שקיומו יוצר את המתנה, כל עוד אין מביא ראיה – אין מתנה. לעומת זאת, בתנאי שאם יעשה מעשה מסויים תיבטל המתנה, כל עוד אין ראיה שנעשה המעשה – מעמידים את המציאות על חזקתה, שהמעשה לא נעשה, וממילא לא התבטלה המתנה.

למרות שבענייננו אין תנאי, נקודת הדמיון הן, שברור שהיתה הזמנה, שנעשה על ידי אורה, אלא שאורה טוענת שהיא הוסיפה ואמרה שהיא אינה בעלת העסק. היה מקום לומר שחזקתה שלא אמרה. מאידך, מסתבר הדבר, ואורה גם הבהירה טענה זו בבית הדין, שלא היה לה כל אינטרס ליצור אשליה שהיא בעלת העסק.  ובנוסף,לכאורה גם מנקודת מבטו של המהרי"ט - גם על מציאות כזו, קשה להביא ראיה – וכי יעמידו עדים על כל שיחת טלפון? טעם זה בית הדין דחה, שכןדבריו היו פרשנות בתנאי שעשו הצדדים, וכאן לא נעשה כל תנאי.

לסיכום – מידי ספק לא יצאנו, ולא ניתן לקבוע שעל אורה נטל הראיה.

פשרה על השבועה

כפי שהזכרנו לעיל, מעיקר הדין, זכאי המפרסם להשביע את אורה שבועת היסת שאכן הבהירה שהיא אינה בעלת העסק, וההזמנה לא נעשית עבורה באופן אישי.

מנהג בתי הדין בדורות האחרונים הוא שלא להשביע את בעלי הדין, לא שבועה דאורייתא, וגם לא שבועה דרבנן, אלא מפשרים בממון בתמורה לשבועה.

יסוד הפשרה על השבועה היא שכאשר אדם צריך להישבע, הוא נכון היה לפדות את השבועה אפילו בתשלום חלקי, על מנת להימנע מלהישבע בשם ה'. בנוסף, קיומה של שבועה (בעיקר דאורייתא) עשוי להורות על בסיס לתביעה³. בפרט בפרט שבועת היסת בית הדין אינו מחייב בתשלום כפדיון לשבועה באופן אוטומטי, אלא מפעיל שיקול דעת, בהסתמך על מכלול הראיות והצדדים ההלכתיים ובמצב של שבועת היסת שיעור הפשרה מוגבל לעד כדי שליש מן התביעה.

חשוב לציין שבהסכם הבוררות עליו חותמים בבית הדין, מסמיכים הצדדים את בית הדין לדון גם לפשרה.

בית הדין חייב את אורה בתשלום חלקי עבור ההזמנה שביצעה בשם העסק בו עבדה. בית הדין השאיר בידה של אורה את האפשרות לתבוע מבעל העסק בו עבדה, את הסכום בו חויבה בדין.

____________________________________________________

1 שו"ע חו"מ סימן רמ"א סעיף י'

2 שם, ס"ק ח'

3 ראה עוד בשו"ת דברי מלכיאל ח"א סימן קל"ג ובתרשיש שהם חו"מ סימן ע"א

לראש העמוד

הדפסת עמוד

שליחת קישור לחבר