שנת תשע"א | שבת בא

פרשת שבוע: על פיקוח נפש והצלת נפשות – מוות מוחי

השבוע נחרוג ממנהגנו. לא נעסוק בפרשת השבוע אלא בנושא מטריד וחשוב שעלה לכותרות בימים האחרונים.

הסתלקותו הטרגית של הכדורגלן אבי כהן ז"ל, שהיה כנראה אהוב על רבים, העלתה מחדש את שאלת תרומת האיברים לאחר מיתה.

החלטתי לעסוק בנושא זה לאחר ששמעתי רב חשוב שדן בשאלה מתי יציינו את ה"יורצייט" שלו? לפי יום המוות המוחי או לפי היום שבו לבבו הפסיק לפעום למרות שהיה מחובר למכשירים. דיון זה, עד כמה שנראה חשוב או אולי מסקרן, מסיט את ה"פוקוס" מהעיקר וממה שחשוב באמת הלכתית וציבורית.

השאלה אם מוות מוחי נשימתי הוא מוות על פי ההלכה? הוכרעה באופן חד משמעי על ידי גדולי ההלכה של דורנו.

מו"ר, הגר"ש ישראלי זצ"ל, הוביל מהלך הלכתי שנתמך בידי הגר"מ פיינשטיין והרבנים הראשיים דאז הגר"א שפירא והגר"מ אליהו זצ"ל ויבדלו לחיים ארוכים הרב הראשי לשעבר הגר"ע יוסף והרב הראשי הנוכחי הגר"ש עמר.

גם שני הפוסקים הגדולים, הגרש"ז אוירבך זצ"ל והגרי"ש אלישיב שלא הצטרפו, נשארו בסימן שאלה וספק.

נסכם בקיצור נמרץ את יסודות הפסק:

"מהסוגיות המרכזיות ומדעות הראשונים עולה כי הקריטריון לקביעת מוות על-פי ההלכה הוא הפסקת נשימה (כל הבדיקות המופיעות בש"ס מכוונות כנראה לקריטריון זה). גם במקום שמופיע עניין הדופק (פעימות הלב) הוא קשור לנשימה, שכן כך הבינו בזמנו את מקור הנשימה, וכמבואר באריכות בשו"ת "חכם צבי" (סי' עז). מה גם שבסוגיה בירושלמי, וגם לפי דעת רוב הראשונים, בדיקת הלב אינה נזכרת כלל בסוגיה המרכזית ביומא (פה ע"א), מכל מקום להלכה נפסק ברמב"ם, בטור ובשו"ע שהכול תלוי בנשימת האף. מובן שהכוונה להפסקת נשימה בלתי הפיכה, לכן מופיעות, בעיקר בדברי האחרונים, דרישות נוספות, כמו "מונח כאבן" וכדו', שמוכיחות שאכן הפסקת הנשימה היא מוחלטת ובלתי הפיכה, ואיננה הפסקה למראית עין או לזמן קצר.
                                 (מתוך שו"ת "במראה הבזק" כרך שביעי תשובה פו).

מוות מוחי (המאומת בצורה ברורה) גורם בצורה מוחלטת להפסקת נשימה בלתי הפיכה, לכן הוא מוות לפי ההלכה.

יש לברך את כנסת ישראל שקיבלה לפני למעלה משנה את 'חוק מוות מוחי נשמתי' והכירה בהכרעה ההלכתית, כחוק מחייב של מדינת ישראל.

ההכרעה ההלכתית איננה מאפשרת לקבל החלטה של "שב ואל תעשה", מכיוון שהחלטה כזו גוזרת בעקבותיה גזר דין מוות כמעט וודאי, על מי שלא יקבל את תרומת האיברים. גם אם המצפים להשתלה ישרדו את התקופה הקרובה, חייהם וחיי משפחותיהם יהיו חיי סבל וייסורים. אין לשער את גודל החיוב להצילם מגורל שכזה - מדובר בהצלת נפשות שהיא חיוב חמור מדאורייתא. שבעה אנשים חיכו וייחלו לאיבריו של אבי כהן ז"ל מרגע שנקבע מותו על פי ההלכה. מי ששכנע את בני המשפחה שלא לתרום את איבריו לקח על עצמו אחריות קשה מנשוא. ההחלטה להשאיר את המת מחובר למכונות הנשמה ולא לתרום את איבריו, גובלת באיסורי דאורייתא אחרים כמו: הלנת המת והכשלת כהנים בהיטמאות למת.

דיבורים מהסוג שבו פתחנו את דברינו מסיטים את הדיון מהעיקר ומן ההלכות המרכזיות שצריכות להטריד כל מי שח"ו נמצא בצומת החלטות נורא שכזה.

הבה נתפלל כי לא יהיו אנשים שיזדקקו לתרומות

ולא יהיו משפחות שח"ו יוכלו להציל חיים רק בגלל טרגדיה נוראה.

לראש העמוד

הדפסת עמוד

שליחת קישור לחבר