שנת תשע"ו | שבת פרשת ויחי

בשבועות האחרונים (בפרשות וישב, מקץ, ויגש) עסקנו בבעיית הגיור של אזרחי ישראל, בעיקר במי שאינם זקוקים לגיור אלא לעזרה בהוכחת יהדותם.

בשבועות הקרובים נעסוק באזרחי ישראל, צאצאים ביולוגים לאב יהודי שאימם אינה יהודיה. קבוצה זו אכן זקוקה להליך גיור על פי ההלכה, כדי להתקבל לעם ישראל מכל הבחינות, ולהיחשב יהודים. ננסה להסביר מה, לענ"ד, עלינו לעשות ביחס לקבוצה זו. רבים מהעולים מברית המועצות לשעבר שייכים לקבוצה זו. רובם ככולם נחשבו כיהודים בברית המועצות, שהרי על פי החוק שם, הזהות הדתית והלאומית נקבעת על פי האב ולא על פי האם. התוצאה הייתה סבל רב מאנטישמיות, אפליה ודיכוי.  לתדהמתם, כאשר הגיעו ארצה גילו עולים אלה שאף על פי שהם נחשבים אזרחי ישראל לכל דבר ועניין, הם לא נחשבים כיהודים על פי ההלכה, ולכן על פי החוק במדינת ישראל אין להם דרך להינשא כדת וכדין.

רבים מחברי קבוצה זו הכריזו בעלייתם ארצה ובהשתלבותם, מכל הבחינות, בחברה הישראלית, כולל שירות צבאי, "עמך עמי". דא עקא, כדי להיחשב יהודים על פי ההלכה ועל פי חוק, הם צריכים לעבור הליך גיור, שיכלול גם את ההצהרה "אלקיך אלקי" באמצעות קבלת מצוות.

ננסה לבחון: מהו ההבדל בינם לבין מי שאינם יהודים גם מצד האב?

חז"ל לימדונו שבנו של הישראלי מן הנכרית איננו נחשב כבנו. וז"ל הסוגיא במסכת קידושין:

"נכרית מנלן? אמר קרא: לא תתחתן בם. אשכחנא דלא תפסי בה קידושי, ולדה כמותה מנלן? א"ר יוחנן משום ר"ש בן יוחי, דאמר קרא: כי יסיר את בנך מאחרי, בנך הבא מישראלית קרוי בנך, ואין בנך הבא מן העובדת כוכבים קרוי בנך אלא בנה" (דף סח ע"ב).

כך נפסק להלכה ללא כל חולק.

רבי משה איסרליש, הרמ"א ראש לפוסקי אשכנז, חידש לנו בהגהותיו על הטור (סימן קנו) ב"דרכי משה" את החידוש הבא  בשמו של ה"אור זרוע", שהיה גדול פוסקי אשכנז בתחילת תקופת הראשונים, ומצודתו הייתה פרוסה על פני כל אירופה".

"אור זרוע ריש יבמות מסתפק אם בנו מן השפחה ומן הנכרית הוא בנו מדרבנן אע"ג דמדאורייתא אינו בנו". נשאלת השאלה מה פירוש בנו מדרבנן? הרי בוודאי לא נוכל להתירו בבת ישראל, לא נוכל לצרפו למנין ולכל דבר שבקדושה וכדו'! אלא שיתכן שיש בדברים אלה מסר שעל ה"אב מדרבנן" החובה לטפל בבן וקודם כל להכניסו תחת כנפי השכינה בהליך גיור הלכתי שהרי הוא מ"זרע ישראל" (טור אבן העזר ב"דרכי משה")

ממקור זה וממקורות נוספים (המעוניינים יוכלו לקבלם על ידי פניה לארץ חמדה) הגיע הראשון לציון, הרב הראשי הספרדי הראשון של מדינת ישראל, הגאון הרב בן ציון חי עוזיאל, למסקנה הבאה:

"הא למדת דבן הבא מן הנכרית נקרא זרעו של ישראל ועובר עליו משום ומזרעך לא תתן להעביר למולך, הלכך אם בא לגיירו מצוה עלינו להזדקק לגרותו כדי לכפר עון האב מאחרי הגרות ולבל ידח ממנו נדח. ואין לחוש שמא יגרר אחרי אמו דאדרבא אם דוחים אותו ועוקרים אותו ממקור חייו וזרעו שהוא אביו ודאי שיטמע בין הגויים ויכפור באלהי ישראל, וישנא תכלית שנאה את היהדות ותורתה ובהתגיירותו ימלט מכפירה ואביו שגיירו יתאמץ לחנכו בתורה ולהצילו מע"ז ואביזריהו, ולא חיישינן שימחה בגדלותו אלא אדרבא כיון שנתחנך בתורה והחזיק בגרותו שוב לא ימחה וכדכתבו הריטב"א והרשב"א ז"ל".

אם כך, בוודאי שאין להערים קשיים ולדחות מועמד כזה בשלב ראשון, כמו שנהוג לעשות לגבי גרים שאינם מזרע ישראל.

על מדינת ישראל להתעורר ולעשות כל מאמץ לקרב האנשים הנשים והטף, השייכים לקבוצה זו, לפני שיהיה מאוחר, כדי למנוע התבוללות וכדי למנוע סבל מיותר מאזרחיה המוגדרים כבר "זרע ישראל". זאת כדי שיעברו הליך גיור על פי ההלכה, תוך קבלתם בזרועות פתוחות ובמאור פנים.