|
 שנת תשס"ט |שבת פרשת חקתשו"ת "במראה הבזק": ריבית והצמדה למדד בהלנת פיצויי פיטורין(מתוך ח"ו) ירושלים, ישראל Jerusalem, Israel סיוון תשס"ה ריבית והצמדה למדד בהלנת פיצויי פיטורין שאלה האם ניתן לחייב וממילא מותר לקבל על-פי ההלכה ריבית והצמדה הקבועים בחוק, כשמדובר בהלנת פיצויי פיטורין? תשובה 1. את הפרשי ההצמדה למדד, חייבים לשלם משני טעמים: (א) מטעם ההתחייבות שבין המעביד והשכיר1. (ב) מדינא דמלכותא2. 2. לגבי חיוב בפיצויים הקבועים בחוק, ניתן לחייב משני טעמים: (א) מדינא דמלכותא3 (ב) מטעם קנס, מצד תקנת הקהל4, אלא שעל-פי טעם זה בית-הדין צריך להתחשב בשאלה אם אכן נעשתה עוולה של המעביד כלפי השכיר5. 3. בכל מקרה, אין לאסור את תוספת התשלומים מצד איסור ריבית6. _________________________________________________________________ [1] באופן עקרוני, אין אפשרות לחייב את המעביד בהפסדים שנגרמו לשכיר מחמת שעיכב את התשלומים, משום שזהו רק גרמא. וכן עולה מדברי הירושלמי (בבא מציעא פ"ה ה"ג): "הנותן מעות לחבירו ליקח בהן פירות למחצית שכר רשאי ליקח מכל מין שירצה. לא יקח לו בהן כסות ועצים, אמר רבי הירושלמי אומר שאדם הלוקח פירות על מנת להתעסק בהם ולתת את מחצית הרווח לנותן הפירות, אינו רשאי לקנות בהם כסות ועצים, משום שאז הוא אינו מרוויח; ורבי ה"נמוקי יוסף" (בבא מציעא סא ע"ב) הבין שהסיבה שבקרקע ניתן לגבות את ההפסדים היא משום שבקרקע יש תנאי "אם אוביר ולא אעביד אשלם ב על-פי שיטתם, יש מקום לומר שכיוון שהמנהג המקובל, המעוגן בחוק, הוא לשלם לשכיר פיצויים על הלנת פיצויי הפיטורין, הרי זה כאילו היה תנאי מפורש בחוזה השכירות של השכיר, שאם יעכב המעביד את שכרו ישלם לו פיצויים על כך, והרי זה ממש כדין שדה שהבעלים יכול לתבוע בה את המקבל משום שיש בה תנאי "אם אוביר ולא אעביד אשלם במיטבא". על-פי זה, ייתכן שאת כל מה שהחוק מאפשר לשכיר לדרוש, הוא רשאי לדרוש מן המעביד; אלא שיש לדון בשאלה אם אין בפיצויי הלנת שכר, שהם פיצויים גבוהים מאוד, בעיה של אסמכתא. הרמב"ם (מכירה פרק יא הל' ו) מסביר שבכל התחייבות שאינה חלה "מעכשיו" יש בעיה של אסמכתא. ה"כסף משנה" (שם) מסביר אליבא דהרמב"ם את הסיבה שלגבי שדה אומרת המשנה שהתנאי של "אם אוביר ולא אעביד" מועיל, אף-על-פי שלכאורה האריס אינו מתחייב מעכשיו בהפסדים שייגרמו לבעל השדה אם לא יעבוד, וכתב שהטעם הוא משום תקנת חכמים, לחייב את האריס במה שהפסיד בעל השדה מחמת שסמך על כך שהשכיר יעבוד בשדה. אפשרות נוספת בהבנת דעת הרמב"ם היא שלמעשה ההתחייבות של השכיר היא לשלם לבעל השדה כפי שהשדה אמורה להניב; אם השכיר יעבוד הוא יוכל לפרוע את חובו בתבואת השדה, ואם לא – יפרע בכספו. התחייבות זו חלה מעכשיו. ממילא, לפי דברי ה"כסף משנה" יש מקום לומר שניתן לחייב את המעסיק בהפסדים שנגרמו לשכיר מחמת עיכוב המעות. לפי ההסבר השני שהצענו בדברי הרמב"ם, נראה שבנדון דידן יש בתשלומי הקנס משום אסמכתא, שהרי אין כאן התחייבות מעכשיו. התוספות (סנהדרין כה ע"א ד"ה ראשון) כתבו שאם התנאי הוא סביר אין בזה משום אסמכתא, אבל אם יש גוזמא בתנאי אז יש בעיה של אסמכתא: "שאני התם (במקרה של "אם אוביר ולא אעביד אשלם ב ולכאורה יש להעיר שגם עצם ההתחייבות לשלם את פיצויי הפיטורין אינה נזכרת תמיד בחוזה העבודה, והיא נאכפת מכוח החוק בלבד. וממילא יש לשאול אותה שאלה לגבי חיוב הריבית וההצמדה על עצם פיצויי הפיטורין, שהרי גם הם לכאורה אסמכתא? ועיין בספר "משפט הפועלים" (פרק יח סע' ג) כתב, שכיוון שהמנהג במדינת ישראל הוא לשלם, ממילא חל חיוב מן הדין לשלם את פיצויי הפיטורין. אם כן יש לומר שכיוון שהמנהג הוא להתחייב בפיצויי הפיטורין, אין זו אסמכתא. וכעין זה מצינו בפסק של ונראה שיש לחלק; בניגוד לפיצויי הפיטורין עצמם, שנגבים על-פי הקבוע בחוק, הלנת פיצויי הפיטורין בדרך-כלל אינה נגבית במלואה. הטעם לכך הוא שהריבית היא גבוהה מאוד, ובדרך-כלל בתי המשפט מגיעים לפשרה בנושאים אלו, במקום לחייב את מלוא החיוב. לכן קשה לומר שישנו סכום מסוים שעליו הוסכם מראש בין המעביד לשכיר בנוגע לתשלום הלנת פיצויי הפיטורין. מאידך גיסא, ההצמדה למדד בוודאי כלולה בהתחייבות שבין המעביד לשכיר, כשם שאת השינויים בתוספת היוקר, שגם הם באים מחמת החוק, פשוט שהמעביד משלם לשכיר; לכן יש מקום לומר שכאשר ישנו שינוי במדד, ישנו שינוי בגובה ההתחייבות בין המעביד לשכיר. 2 כידוע, יש מחלוקת בראשונים בשאלה אם יש חיוב של "דינא דמלכותא דינא" במקום שבו הדין לא נועד לטובת המלך, אלא רק לעניינים שבין אדם לחברו. וכתב הש"ך (סי' עג ס"ק לט), שאפילו אם נאמר שדינא דמלכותא דינא חל גם בין אדם לחברו, הוא דווקא בדבר שאינו נגד דין תורה, אבל בדבר שהוא נגד דין תורה אין אומרים "דינא דמלכותא דינא". ולהלכה ישנם פוסקים רבים שסוברים שלא כש"ך (עיין במאמרו של הרב דיכובסקי "הלכת השיתוף – האם דינא דמלכותא", "תחומין" יח עמ' 26), ואף אם נאמר שהלכה כמותו, ייתכן שבמקום שעל-פי ההלכה יש חיוב של גרמא, וחייב בבא לצאת ידי שמים, ואף ייתכן שיש חיוב גמור – אי אפשר לקרוא לזה "נגד דין תורה", וממילא בזה יש לומר שגם הש"ך מודה שאומרים "דינא דמלכותא דינא". ואם כן, לדעת החולקים על הש"ך, כיוון שזו תקנה לטובת בני המדינה, שאחרת כולם יעכבו את תשלומי הפיצויים, בוודאי שיש לגבות כפי הכתוב בחוק. אבל לשיטת הש"ך ניתן לגבות רק דברים שיש בהם טעם לחייב מצד אחר, ולכן ניתן יהיה לחייב על מניעת רווח של השוכר מחמת שהכסף לא היה אצלו, אבל לא את ההצמדה והריבית. את מניעת הרווח של השכיר ניתן לחשב על-פי האפשרויות של השכיר לשים את הכסף בפיקדונות נושאי ריבית והצמדה בבנקים. 3 כנ"ל בהערה הקודמת. 4 המהרש"ל (בבא קמא פרק ט סי' י) כותב שניתן לחייב את המעכב מעותיו של חברו מדין קנס: "אלא ע"כ בתורת קנס קפסיק. שראוי לב"ד שיקנסו אותו בעבור רשעתו, כדי לשבר זרוע הרשעים. שלא יהא כל אלם וחוטא נשכר... מאחר שזה דומה לגזלן עתיקא, ששנה באולתו והוסיף חטא על פשע, שלא החזיר הגזילה... כמו שמצינו לעיל (צו ע"ב) גבי האי דגזל אפדנא דתורא בסימן ז, שקנסו רב נחמן בעבור שהיה גזלן כל השבח שהשביח הגזילה. ומ"מ דוקא גדול הדור יש בידו רשות לקנסו, וממונה על פי טובי העיר, כדפירשית לעיל". דינו של המהרש"ל הוא על-פי הכלל שנפסק בשו"ע (חו"מ סי' ב) שיש רשות לבית-דין לענוש שלא על-פי התורה: "כל ואמנם, בדרך-כלל בתי-הדין אינם מטילים קנסות בימינו, משום שאין לנו בית-דין שהוא כעין ז' טובי העיר, שהוא האחראי על קיום חברה תקינה; אבל כאן יש לומר שיש טעם מיוחד לחייב את הקנס הזה, לא מצד זכותו של בית-הדין לענוש שלא מן התורה אלא מכוח תקנת הקהל. סמכותו של כל קהל, בכל מקום שהוא, לתקן תקנות ולעגן אותן בקנסות. דין זה מבואר בגמרא (בבא בתרא ח ע"ב): "תנו רבנן: ...ורשאים בני העיר לעשות קופה תמחוי ותמחוי קופה, ולשנותה לכל מה שירצו; ורשאין בני העיר להתנות על המדות ועל השערים, ועל שכר פועלים, ולהסיע על קיצתן". על-פי זה נפסק בשו"ע (חו"מ סי' רלא סע' כז): "רשאים בני העיר לקוץ להם שער לכל דבר שירצו, ולהתנות ביניהם שכל מי שיעבור קונסים אותו כך וכך". ממילא יש לומר שכיוון שהכנסת חוקקה את חוק פיצויי הפיטורין, יש לדון את סעיף הלנת פיצויי הפיטורין כסעיף עונשין, המטיל קנס על מי שאינו משלם את הפיצויים בזמן; וכאשר בית-הדין מקיים את הסעיף הזה אין זה קנס של בית-הדין עצמו, אלא קנס שהטילו ז' טובי העיר. ועיין בדברי הרב הראשי לישראל לשעבר, הרב אברהם שפירא ("תחומין" טז עמ' 85). על-פי טעם זה, יש רשות לבית-הדין לחייב גם בתשלומים שהם מעבר לנזק שנגרם לשכיר, כי טעם החיוב אינו מחמת הפסדו של השכיר, אלא קנס מחמת רשעותו של המעביד. אלא שלפי זה נראה שבית-הדין יידרש להחליט אם אכן המעביד גרם עוול, ואם למשל המעביד נמנע מלשלם באונס, לא יקנסו אותו. 5 כמבואר בסוף הערה 4. 6 באופן עקרוני, כיוון שהמעביד משלם על תוספת הזמן שהוא החזיק את מעותיו של השכיר, היה מקום לדון על תשלום זה בדיני ריבית. ועיין בשו"ע (יו"ד סי' קעז סע' יד-טז), שכתב: "האומר לחבירו: אם לא אפרעך לזמן פלוני הריני חייב לך מעכשיו ולזמן העיכוב כך דינרין (יותר ממה שהלוהו), אסור מפני הערמת רבית. אם חייב עצמו לתת למלוה כך וכך בכל שבוע בעוד שמעכב ממנו, הרי זה רבית גמור. הגה: אע"ג דכתב לו כך דרך קנסא: אם לא אפרע לך לזמן פלוני אתן לך כל שבוע כך וכך, ואע"ג דאם היה פורע לו בזמנו לא הוי כאן רבית כלל, מ"מ הואיל וכתב לו ליתן לו קצבה בכל שבוע ושבוע הוי רבית גמור (רוב הפוסקים). וכן עיקר, אע"ג דיש מקילין והתירו ללוות ברבית בדרך זה (הגהות מרדכי פא"נ בשם ר"י דארליינש)". המחבר פסק שאם אדם מחייב עצמו בקנס על איחור בפירעון יש בזה איסור הערמת ריבית, ואם הקנס גדל בהתאם לעיכוב בזמן, כמו במקרה של ריבית על פיצויי פיטורין, יש בזה איסור ריבית דאורייתא (עיין בש"ך שם, ס"ק לג וב"פתחי תשובה" ס"ק ד). אך יש לחלק בין הנדון דידן ובין המקרה שבשו"ע. הגרש"ז אויערבך ("המעיין" לו גיליון ג) כותב: "לעניין הקנסות הנהוגים בגמ"חים, אשר הקנס הוא לפי ערך הזמן... יש לומר דכיוון שאחר שהגיע זמן הפרעון יכול הגמ"ח לגבות את החוב, נמצא דלאחר הזמן הו"ל כגזילה אצלו, ואין כאן שכר המתנת מעות, כי אם שיעור גודל של העוולה, על עוולה של חצי שנה משלם רק שקל אחד, ושל שנה משלם שני שקלים... מכל מקום הכא, דשלא בהיתר הוא מאחר את הפרעון, שפיר שייך שם של קנס". ביאור דבריו, שמה שאוסר השו"ע מן התורה כאשר הקנס מתרבה הוא משום שבעצם המלווה מעוניין בהמתנת מעותיו ביד הלווה, ומה שקורא לתשלום "קנס" אינו אלא ניסיון להתחמק מהגדרת התשלום כ"אגר נטר", אבל למעשה זהו "אגר נטר". לעומת זאת, במקרה שבו המלווה אינו מעוניין בהמתנת המעות, אלא רוצה את מעותיו, והלווה מעכבם שלא ברצון המלווה, בזה יש לומר שאין זה שכר על המתנת מעות אלא קנס על הלווה. ואף-על-פי שאפילו בקנס חד-פעמי אסר השו"ע מטעם הערמת ריבית, כיוון שגם המלווה רוצה שישלם בזמן ואינו מוכן לדחות את התשלום אין אפילו הערמת ריבית. ובתשובת ה"חתם סופר" (חו"מ סי' קעח) מבואר שאם מבטל את כיסו של חברו אינו רשאי לגבות חלק ברווחים משום ריבית. אלא שיש לחלק בין דינו של הגרש"ז אוירבך וה"חתם סופר" לנדון דידן, משום שכל מה שיש איסור בריבית הבאה בדרך קנס הוא דווקא במקרה שהמלווה נתן כסף ומקבל חזרה כסף, אבל כאן השכיר לא נתן כלום, והרי הדבר דומה יותר לדין המבואר בשו"ע (יו"ד סי' קעז סע' טו): "המתחייב לפרוע לחתנו לנדוניא לזמן פלוני ואם יעכב מלפרוע יוסיף על סך הנדוניא על כל עשרים דינר מהם, ז' פשיטים בכל חדש מותר, שזה דומה לנותן מתנה לחבירו ואומר לו: אני נותן לך כך וכך לזמן פלוני, ואם לא אתן לך לזמן פלוני עוד אני מוסיף כך וכך, שהוא מותר". ושם מותר גם בגוונא של קנס המתרבה. ואם כן, גם ה"חתם סופר" יודה שאין בזה איסור ריבית. עוד יש לומר, שאין לדון בעניין ריבית אלא במקום שהתשלום היתר על ההלוואה קשור להלוואה, דהיינו שהוא נובע מכך שמעות המלווה נמצאות ביד הלווה, ובזה יש לומר דהוי ריבית; אבל במקום שבית-הדין מטיל קנס על הלווה, נראה לי פשוט שאין בזה איסור ריבית. אם כן נראה שאם חיוב המעביד בתשלומים הוא מחמת קנס של בית-הדין, כפי שהצענו לעיל, לא יהיה בזה איסור של ריבית.
 לראש העמוד הדפסת עמוד שליחת קישור לחבר |
|
חקת תשס"ט
חקת תשס"ט
