שנת תשע"ב | שבת פרשת ואתחנן

פרשת השבוע: שכר מצוה (רק) מצוה

כיון שעסקנו בשבוע שעבר בשאלת שכרו של הדיין ופסלותו של דיין הנוטל שכר לדון, נמשיך לדון בסוגיא מהיבט קצת שונה, אבל מאוד רלוונטי ועכשווי.

הזכרנו שאף על פי שלדיין אסור לדרוש שכר על פעולתו, אבל "שכר בטלה דמוכח" מותר לקבל. כלומר, אם הדיין עובד לפרנסתו במקצוע אחר והוא מתבקש על ידי הצדדים להפסיק ממלאכתו ולדון את הבאים לפניו, מותר לו לקבל פיצוי על הזמן שנתבטל ממלאכתו והפסיד את שכרו.

ה"חתם סופר" מסביר מה עומד מאחורי הלכות אלה, וז"ל:

"דע כי מן התורה הניתנה לכל ישראל בשווה, מחויבים לקיים והגית בו יומם ולילה ויהיו עושים רק כדי חיותם יום יום ומוציאים שארית היום בעבודת השם, או בזמן מן הזמנים לצורך גופם, כגון: ביומי ניסן ותשרי ושארי הזמנים כולו קודש לד', וממילא אין לו לאדם לבקש מותרות וכל מה שיהיה פרוש ומסתפק במועט, וירוויח זמן לתורה ועבודה קדוש יאמר לו, ובתוך אותו הזמן המיוחד לתורה ועבודה, אם יבוא אדם ללמוד ממנו דבר או לשפוט בין אדם לחבירו או להורות לו, מחויב לעשות בחנם ואינו רשאי ליטול שום שכר ואף על פי שמפסיד לימודו של עצמו על ידי זה, כי בזה של חבירו קודם לשל עצמו. אמנם בזה שעשה לחיותו ולאשתו ולבניו הקטנים המוטלים  עליו לפרנסם, שלו קודם לשל חבירו ואינו צריך להתבטל ממלאכתו אם לא יעמידו אחר במקומו או ישלמו לו פרנסת יומו וזה נקרא שכר בטלה דמוכח".                                                              (שו"ת ח"ה,  חו"מ סי' קסד, הובא גם בפתחי תשובה חו"מ סימן ט סעיף ג')

שלשה עקרונות מאוד חשובים ניתן ללמוד מדבריו המאלפים של בעל ה"חתם סופר".

לפני שנפרט, נזכיר כי בעל ה"חתם סופר" הוא זה שנלחם מלחמת חורמה במחדשים והוא זה שטבע את הביטוי בהקשר זה:

"חדש אסור מן התורה".

הנחת היסוד של דבריו היא כי כל יהודי עובד ומפרנס את אשתו ובניו, כך היה מנהגם של "גוברין יהודיין", כפי שמופיע גם במפורש בכתובתה של כל אשה יהודית.

* העקרון הראשון: כל יהודי חייב לקבוע עתים לתורה ולעשות את תורתו ועבודת ד' שלו עיקר ואת המאמצים להתפרנס טפל. הקביעה הזו חשובה במיוחד כי היא מטילה את האחריות, כזכות זו שהיא חובה לדאוג לרמה הרוחנית, על כתפיו של כל אחד ואחד לפני כל דאגה אחרת ולא רק על כתפי מי "שתורתו אומנותו".

* העקרון השני: חובתו הבסיסית של כל יהודי היא לפרנס את בני ביתו, אשתו וילדיו. חובה זו קודמת לחובתו להגות בתורה ולדאוג לצרכים הרוחניים של עצמו ושל אחרים.

כמובן שחובה על הציבור לדאוג למסגרות, שיאפשרו לגדל מנהיגות תורנית רוחנית, שתדאג לצרכי הכלל.

(מדובר ב"נבחרת" מיוחדת המונה מספר קטן של אנשים, שנתברכו בכישרונות מיוחדים, הן בתחום השכלי והן בתחום הרגשי והמסוגלים לעמוד במשימה זו). אין מדובר בדרך חיים לכלל הציבור.

* העקרון השלישי:  "שרותים רוחניים" אמורים להינתן בחינם. "מה אני בחינם אף אתם בחינם" (תלמוד ירושלמי מסכת נדרים פ"ד ה"ג).

יש להשתדל לעשות הפרדה בין עשיית מצוות לבין פרנסה. הדרך הנאותה היא קבלת משכורת קבועה שמשולמת מקופת הציבור ללא התנייה של מתן שירותים רוחניים בתשלום ממקבל השירות, ישירות אל הרב או הדיין.

מחובתו של הציבור לדאוג לקופה שכזו (עיינו שו"ע חו"מ סי' ט סע' ג) שכן, הזמן של ה"רועה הרוחני" שייך לצאן מרעיתו.

הקפדה על עקרונות אלה תגביר את לימוד התורה והעיסוק בעבודת ד'. תגביר את כבוד התורה והערכתה. תגביר את האהבה לתורה וללומדיה, תגביר קידוש ד' וממילא תגביר את שמירת התורה וקיומה.

דרך חיים זו תעלה בהמשך הדרך את הרמה הרוחנית של כלל הציבור, לקראת גאולה שלמה ונחמה כפולה בקרוב.

לראש העמוד

הדפסת עמוד

שליחת קישור לחבר