שנת תשע"ז | שבת פרשת ויקהל פקודי

חמדת חינוך: למה כל-כך קשה לנו להתפלל?

קהל כבר התחיל לפזם את "לכה דודי" כשדלת בית הכנסת נפתחה והוא ניצב בפתח. נער כבן 15, לבוש חולצת פסים צבעונית ורעמת שיער שלא פגשה הרבה זמן סַפָּר. הוא חלף על פני הארון המלא בסידורים מבלי להזמין אף אחד מהם להצטרף אליו, וצעד בנחת לעבר הטור האמצעי של המושבים. הוא התיישב בכבדות לצידו של אביו שמיהר להושיט לו ערימה מכובדת וצבעונית של עלונים, תוך כדי שהוא מקפיד לשמור גם כמה לעצמו "טוב שבאת", אמר לו בהתלהבות, "השגתי היום בדיוק את כל מה שאתה אוהב...".
שורש הבעיה

נחשול עלוני השבת ששוטף את בתי הכנסת שלנו ומהווה עבור רבים תעסוקה מעניינת ואמצעי להעברת הזמן בשעת התפילות, אינו הבעיה עצמה. הוא רקהסימפטום לבעיה. שורש העניין הוא העובדה הפשוטה שהאלטרנטיבה, כלומר, התפילה, פשוט לא מעניינת אנשים. צעירים ומבוגרים רבים מרגישים קושי גדול להתחבר אליה, להתכוון בה ולראות בה מוקד של עבודת ה' ומקור להתמלאות רוחנית. הדבר הזה היה נכון גם לפני אלפיים שנה, ולא בכדי חז"ל כינו את התפילה "עבודה שבלב" – כלומר, עניין שצריך לעבוד עליו, אך מקבל משנה תוקף היום,  בדור שמחובר כה חזק לעולם המדיה והרשתות החברתיות, שתפילה נראית לו כצל חיוור ומשעמם. אחד הקשיים הגדולים שהורים ומחנכים נתקלים בהם מול הילדים הוא בנושא התפילה, וכדי להתמודד איתו באופן הנכון חשוב להבין שהצעירים לא "עובדים" עלינו. התפילה היא באמת משימה מאתגרת וקשה, ואם נצליח להגדיר היכן בדיוק מוקד הקושי, אולי תיפתח מכאן הדרך להתמודד איתו נכון, ואולי גם לגלות כמה מתנות יקרות ערך שהתפילה נותנת לנו אך הן מסתתרות בדיוק מתחת לקושי.

המכשולים שבדרך

א. אז מה חדש? – אנחנו חיים בדור שמכור לחידושים ואלוף בזפזופים. לחזור  שלוש פעמים ביום, מאות פעמים בשנה, על אותן המילים, הוא דבר קשה מאוד לעיכול.

ב. של מי המילים האלו? – תפילה היא דבר אישי ואינטימי שבין האדם לאלוקיו. אך במקום שהאדם ידבר בחופשיות ובאותנטיות מתוך הלב, מכתיבים לו מבחוץ מילים ובקשות שחוברו לפני אלפיים שנה וזה מייצר קושי.

ג. רבים או יחיד? – חלקים גדולים מהתפילה מנוסחים בלשון רבים, מה שמקשה על  מי שמבקש לבטא ולייצג את עצמו וצרכיו האישיים. "מה אני נציג ישראל באו"ם? בקושי עם עצמי אני מסתדר...".

ד. "סליחה, מה כתוב פה?" – אומנם מילות התפילה הן בלשון הקודש, אך לא מעט  משפטים ממנה לא מובנים בעליל גם למי ששפת אימו היא עברית ("היחוברך כיסא הוות יוצר עמל עלי חוק" (מתוך שיר של יום רביעי). מישהו יכול להסביר מה כתוב כאן?!).

ה. "את מי זה מעניין בכלל?!" – התפילה עוסקת לא מעט בנושאים כלליים  ועתידיים (קיבוץ גלויות, המשיח וכדו') שרחוקים מצרכי היומיום הבוערים של רוב האנשים (בעיות רפואיות, כלכליות, לימודים וכו'). קשה לאדם לבקש על דברים שהוא לא מרגיש שנוגעים אליו ישירות כאן ועכשיו.

ו. "לדבר אל הקיר..." – לא קל לדבר ולדבר כשאתה לא רואה שום סימן של תגובה  מן העומד מולך. כאשר אנחנו בשיחת טלפון ויש יותר מידי זמן שקט בצד השני אנחנו עוצרים את שטף הדיבור ושואלים "היי, אתה איתי? שומע?" כדי לוודא שלא נותקה השיחה. בתפילה אנו תמיד רק מדברים מבלי יכולת לקבל שום פידבק מן הצד השני שאכן יש מישהו שמאזין לנו.

ז. קשיים אמוניים – יש לא מעט שאלות אמוניות כבידות משקל הקשורות לתפילה  שנשמעות מפי צעירים ומבוגרים: איך זה בכלל עובד? האם בבקשות שלנו אנחנו בעצם משנים את הרצון של הקב"ה? האם הוא גזר על האדם משהו מסויים ובגלל ש'לחצנו' אותו ו'נדנדנו' לו הוא משנה את דעתו ומבטל את הגזירה? ובכלל, מה פשר כל תיאורי הכבוד הרבים שממלאים את כל התפילה ביחס לה', האם זה לא מוגזם ו'חנפני'? ומה לגבי כל אותן תפילות חמות, לוהטות שבקעו מעומק הלב ובכל זאת נדמה שהקב"ה השיב את פנינו ריקם ולא יצא מהן דבר?

ח. סף גירוי גבוה – אנחנו חיים בדור שמורגל לרמה גבוהה של ריגושים. לסרטים  מלאי אקשן ודרמה, לקליפים מוזיקאליים מדהימים ומקפיצים. כאשר יושבים מול ספר עם שורות ישרות ומילים מרגישים שעמום ועליבות.

ט. מסיחי דעת – בעולם של מולטי-טאסקינג, כשאנחנו צמודים כל הזמן לסלולארי  שרוטט, קשה מאוד להתרכז בדבר מסויים ולהשקיט את כל הרעש והסחות הדעת שתוקפות אותנו כל הזמן.

י. תרבות האינסטנט -  בדור המיקרוגל כשתוך 30 שניות אפשר להשיג כל כך הרבה דברים, יש לנו קושי נפשי להשקיע בדברים שדורשים עמל ויזע, ותפילה איכותית היא דבר שדורש ללא ספק השקעה ומאמץ.

יא. "היי, מזמן לא נפגשנו..." – פעמים רבות התפילה מהווה גם מפגש חברתי  ראשון אחרי זמן ממושך בו לא נפגשנו עם אנשים – זה נכון לגבי תפילת שחרית בבית הספר לתלמידים שלא התראו מאז אתמול, וכל שכן לגבי תפילה ערב שבת בבית הכנסת עבור אנשים מבוגרים שלא נפגשו זה עם זה שבוע שלם, והפיתוי להתעניין ולשתף גדול מאוד.

צרות ואוצרות

הרשימה המכובדת הנ"ל לא באה כדי להקשות עלינו עוד יותר את התפילה אלא כדי שנבין באמת את האתגר שעומד לפנינו. לצד זה נוסיף שכמעט כל אחד מן הסעיפים הנ"ל פותח לנו צוהר לגילוי של מתנה, ערך או הרגל נפשי חשוב שהתפילה מחנכת אותנו אליו. האם תוכלו לזהות למה הכוונה? האם תוכלו להצביע על האוצרות שמסתתרים מאחורי כל הקשיים הנ"ל?

לראש העמוד

הדפסת עמוד

שליחת קישור לחבר