שנת תשע"ח| שבת פרשת בחוקותי

חמדת האינציקלופדיה התלמודית: הקדש לבית המקדש

וְאִישׁ כִּי יַקְדִּשׁ אֶת בֵּיתוֹ קֹדֶשׁ לַה'. (כז יד)

המקדיש חפץ או כסף בזמן הזה שאין בית מקדש - מה דינו?

מהותו וחלותו. שני מיני הקדש הם:

(א)     הקדש בדק הבית, והוא לתיקון קלקול והרס של בניני בית המקדש;

(ב)     הקדש מזבח, והוא לקרבנות בעלי חיים ומנחות ונסכים שמקריבים על גבי המזבח.

הקדש חל באמירתו של האדם המקדיש, אפילו שהדבר בסוף העולם (קדושין כח ב). וכמה טעמים נאמרו לדבר:

·      בירושלמי (קדושין פ"א ה"ו) אמרו: משום שכתוב: לַה' הָאָרֶץ וּמְלוֹאָהּ (תהלים כד א). וכיון שאמר לתת להקדש, קנה ההקדש מיד בתורת חצרו המשתמרת לדעתו (מאירי קדושין שם).

·       והרשב"ם (בבא בתרא קלג ב) כתב שהוא משום שנאמר: וְאִישׁ כִּי יַקְדִּשׁ אֶת בֵּיתוֹ קֹדֶשׁ (כאן). וכנראה, שכוונתו שמשמע שמיד כשיקדיש נעשה קודש.

·       והרא"ש (בפירושו לנדרים כט ב) פירש שזהו נדר, שנאמר: מוֹצָא שְׂפָתֶיךָ תִּשְׁמֹר (דברים כג כד), ואינו יכול לחזור בו.

הקדש חל אפילו במחשבה, שכיון שגמר בלבו שזו עוֹלָה, אף שלא אמר בפיו, הרי זה הקדש, שנאמר: כֹּל נְדִיב לֵב (שמות לה כב. שבועות כו ב; ירושלמי נזיר פ"ה ה"א; רמב"ם מעשה הקרבנות פי"ד הי"ב). ופירשו רש"י (שבועות שם) ותוספות (חגיגה י א ד"ה לאפוקי) ששני כתובים של נדיב לב הם: כֹּל נְדִיב לֵב הֵבִיאוּ (שמות שם), האמור בתרומת מלאכת המשכן, שהם קדשי בדק הבית; וְכָל נְדִיב לֵב עֹלוֹת (דברי הימים ב כט לא) האמור בקדשי מזבח, ששניהם קדושים במחשבה. והרמב"ם (שם) פירש שהכתוב הוא: כֹּל נְדִיב לִבּוֹ יְבִיאֶהָ (שמות לה ה) - בנדיבות לב יתחייב להביא.

בזמן הזה. אין מקדישים ואין מחרימים ואין מעריכין ערכין בזמן הזה (ברייתא יומא סו א; רמב"ם ערכין פ"ח ה"ח), שאין לנו מקדש, בחטאינו, לחזק את בדקו (רמב"ם שם), כדי שלא יבואו לידי תקלה, ליהנות מן ההקדש ולבוא לידי מעילה (יומא שם ורש"י ותוס' שם). ומטעם זה ביטלו חכמים מעשר בהמה לאחר החורבן (בכורות נג א; רמב"ם בכורות פ"ו ה"ב).

עבר והקדיש בהמה - נועל דלת בפניה, והיא מתה מאליה (יומא שם, ועי"ש שאסור להרגה בידים). הקדיש פירות וכלים - ירקבו (יומא שם; רמב"ם שם), ויניחם במקום שלא יבואו לידי תקלה (תוס' ע"ז יג א ד"ה ירקבו). הקדיש מעות - יוליכם לים המלח (גמרא שם; רמב"ם שם), או לים הגדול (רמב"ם שם). זורק אותם כמו שהם; ואם זורקם בשאר נהרות, צריך לשחקם תחילה (תוס' ע"ז שם ד"ה יוליכם על פי פסחים כח א). הקדיש קרקעות, שהן קיימות לעולם ואין יכולים לכלותן - יפדו אותן בכסף וישליכו את כסף הפדיון בנהר (תוס' שם בשם ר"ת). אבל המקדיש מטלטלין בזמן הזה, אין לו תקנה בפדיון (אור זרוע פסקי עבודה זרה פ"א סי' קכח וקכט; הגהות אשר"י ע"ז פ"א בשם ר"ת; רמ"א בשולחן ערוך יורה דעה רנח א), וצריך לשאול לחכם, ומתירים לו בחרטה כשאר נדר (אור זרוע והגהות אשר"י שם; רמ"א שם). הרי"ף (ע"ז שם) והראב"ד (ערכין שם) אינם מחלקים בין קרקע למטלטלין, וסוברים שלעולם יכולים לפדותם; ולא אמרו ירקבו ויוליכם לים המלח אלא מן הדין, כשאינו רוצה לפדותם.

אל יאמר אדם: סלע זה להקדש, אלא: לצדקה (מרדכי ע"ז פ"א סי' תשצט; רמ"א בשו"ע רנח א). ואם אמר הקדש סתם, אנו אומרים שדעתו לצדקה, כיון שאין לנו בית המקדש (ר"י מיגאש לבבא בתרא קב ב; בעל התרומות שער מו ח"ד סי' ח; שו"ת הרשב"א ח"א סי' תשמב; מרדכי ע"ז שם; רמ"א שם). ובשו"ת הרשב"ש (סי' שסא) הוסיף בשם אביו הרשב"ץ, שאפילו אם אמר הקדש לשמים, כוונתו לצדקה. אבל אם אמר מפורש שכוונתו להקדש ממש, הרי הוא הקדש, ודינו כמקדיש בזמן הזה המבואר לעיל (בעל התרומות שם; רמ"א שם).

אסור לומר: בשר זה לפסח (פסחים נג א; טוש"ע אורח חיים תסט), אף שהוא שחוט (רש"י שם), לפי שנראה שהקדיש מחיים ואוכל קדשים בחוץ (עי' תוס' שם וטוש"ע שם).

לראש העמוד

הדפסת עמוד

שליחת קישור לחבר