שנת תשע"ט| שבת פרשת וישלח

הקשר שני המושגים, מלאך-מלאכה, בא  לבטא את הרעיון כי מי שעושה מלאכתו באמונה, זוכה להגיע למדרגה של מלאך, הוא גם פועל של הקב"ה וגם שליח שלו, כך הצענו. בדברינו לפרשת ויצא תשעט.

יעקב אבינו הגיע למדרגה זו, כי עבד באמונה אצל חמיו, למרות הניסיונות (שחלקם הצליחו) לרמותו. מסירותו של יעקב, יושרו ואמינותו באים לידי ביטוי בפסוקים הבאים, בהם הוא מתאר את דרכו, בשיחתו עם לבן=נבל, הארמי=הרמאי: "זֶה עֶשְׂרִים שָׁנָה אָנֹכִי עִמָּךְ רְחֵלֶיךָ וְעִזֶּיךָ לֹא שִׁכֵּלוּ וְאֵילֵי צֹאנְךָ לֹא אָכָלְתִּי: טְרֵפָה לֹא הֵבֵאתִי אֵלֶיךָ אָנֹכִי אֲחַטֶּנָּה מִיָּדִי תְּבַקְשֶׁנָּה גְּנֻבְתִי יוֹם וּגְנֻבְתִי לָיְלָה: הָיִיתִי בַיּוֹם אֲכָלַנִי חֹרֶב וְקֶרַח בַּלָּיְלָה וַתִּדַּד שְׁנָתִי מֵעֵינָי" (בראשית ל"א לח-מ).

בחזרתו ארצה, יעקב פוגש - פוגע שוב במלאכי אלהים וזה קורה במחניים. מלאכים אלה (לפי כל הפירושים) עוזרים לו במאבקו מול עשיו, אחיו הגדול.

דוד המלך, עוד בימים שקדמו להמלכתו הרשמית, זוכה שמסירותו להגנת תושבי דרום הר חברון מפני השוסים, תתואר בידי אחרים. אנשיו של נבל = לבן מתלוננים על כפיות הטובה של אדוניהם בפני אשתו אביגיל: "וְהָאֲנָשִׁים טֹבִים לָנוּ מְאֹד וְלֹא הָכְלַמְנוּ וְלֹא פָקַדְנוּ מְאוּמָה כָּל יְמֵי הִתְהַלַּכְנוּ אִתָּם בִּהְיוֹתֵנוּ בַּשָּׂדֶה: חוֹמָה הָיוּ עָלֵינוּ גַּם לַיְלָה גַּם יוֹמָם כָּל יְמֵי הֱיוֹתֵנוּ עִמָּם רֹעִים הַצֹּאן" (שמו"א כ"ה טו-טז).

אין ספק כי התוכן והשימוש בביטויים השווים מבטאים את הרעיון, כי דוד הלך בעקבותיו של יעקב. שניהם נהגו כמלאכים וקידשו שם שמים בהליכותיהם. עתה מובן מדוע דוד מכונה שלש פעמים בתואר מלאך האלהים, בידי בני ברית ובידי מי שאינם בני ברית:

בפעם הראשונה: "וַיַּעַן אָכִישׁ (מלך גת, הפלישתי) וַיֹּאמֶר אֶל דָּוִד יָדַעְתִּי כִּי טוֹב אַתָּה בְּעֵינַי כְּמַלְאַךְ אֱלֹהִים אַךְ שָׂרֵי פְלִשְׁתִּים אָמְרוּ לֹא  יַעֲלֶה עִמָּנוּ בַּמִּלְחָמָה" (שמו"א כ"ט ט).

בפעם השניה, בידי האשה החכמה מתקוע: "וַתֹּאמֶר שִׁפְחָתְךָ יִהְיֶה נָּא דְּבַר אֲדֹנִי הַמֶּלֶךְ לִמְנוּחָה כִּי כְּמַלְאַךְ הָאֱלֹהִים כֵּן אֲדֹנִי הַמֶּלֶךְ לִשְׁמֹעַ הַטּוֹב וְהָרָע וַיקֹוָק אֱלֹהֶיךָ יְהִי עִמָּךְ" (שמו"ב י"ד יז).

בפעם  השלישית בידי מפיבושת נכד שאול: "וַיְרַגֵּל בְּעַבְדְּךָ אֶל אֲדֹנִי הַמֶּלֶךְ וַאדֹנִי הַמֶּלֶךְ כְּמַלְאַךְ הָאֱלֹהִים וַעֲשֵׂה הַטּוֹב בְּעֵינֶיךָ" (שמו"ב י"ד כ).

קשר זה נרמז גם בפסוק הבא: "וְדָוִד בָּא מַחֲנָיְמָה" (שמואל ב י"ז כד), מיד שולח לו הקב"ה שלשה מלאכים = שליחים טובים:  "וַיְהִי כְּבוֹא דָוִד מַחֲנָיְמָה וְשֹׁבִי בֶן נָחָשׁ מֵרַבַּת בְּנֵי עַמּוֹן וּמָכִיר בֶּן עַמִּיאֵל מִלֹּא דְבָר וּבַרְזִלַּי הַגִּלְעָדִי מֵרֹגְלִים" (שם, שם כז), חלקם בני ברית וחלקם שאינם בני ברית. מלאכים אלה דאגו לצייד את דוד בימים קשים, כשאבשלום בנו קם עליו להרגו. וז"ל הכתוב: "מִשְׁכָּב וְסַפּוֹת וּכְלִי יוֹצֵר וְחִטִּים וּשְׂעֹרִים וְקֶמַח וְקָלִי וּפוֹל וַעֲדָשִׁים וְקָלִי: וּדְבַשׁ וְחֶמְאָה וְצֹאן וּשְׁפוֹת בָּקָר הִגִּישׁוּ לְדָוִד וְלָעָם אֲשֶׁר אִתּוֹ לֶאֱכוֹל..." (שם, שם כח-כט). שלשת השליחים הטובים הללו, סייעו לדוד לארגן את מחנהו הקטן, לקראת בואו של המחנה הגדול, בהנהגת אבשלום בנו המורד.

גם דוד המלך, כיעקב אבינו, חילק את מחנהו: "וַיְשַׁלַּח דָּוִד אֶת הָעָם הַשְּׁלִשִׁית בְּיַד יוֹאָב וְהַשְּׁלִשִׁית בְּיַד אֲבִישַׁי בֶּן צְרוּיָה אֲחִי יוֹאָב וְהַשְּׁלִשִׁת בְּיַד אִתַּי הַגִּתִּי" (שם י"ח ב).

קולמוסים רבים נשתברו בידי חכמינו לאורך הדורות כשעסקו ודנו בשאלה: מדוע דוד המלך איננו נמנה על אותה רשימה, יחד עם שלשת האבות.

ההקבלה שערכנו בין שני המאורעות מחזקת את הצורך בדיון זה ומעלה את דוד המלך למדרגת מלאך העוסק במלאכת קונו, בלי לתת שינה לעיניו ותנומה לעפעפיו (עיינו תהלים קל"ב ג-ד).