|
 שנת תשס"ה | שבת פרשת תרומההתורה והמדינההרב יוסף כרמלגדרי מלחמת הרשות - חלק ששה עשר
התורה מבטיחה ומצווה "כָּל הַמָּקוֹם אֲשֶׁר תִּדְרֹךְ כַּף רַגְלְכֶם בּוֹ לָכֶם יִהְיֶה מִן הַמִּדְבָּר וְהַלְּבָנוֹן מִן הַנָּהָר נְהַר פְּרָת וְעַד הַיָּם הָאַחֲרוֹן יִהְיֶה גְּבֻלְכֶם" (דברים י"א כד). לכאורה יש סתירה בין הרישא של הפסוק המכלילה "כָּל הַמָּקוֹם" לבין הסיפא המגבילה "מִן הַמִּדְבָּר וְהַלְּבָנוֹן מִן הַנָּהָר נְהַר פְּרָת וְעַד הַיָּם הָאַחֲרוֹן יִהְיֶה גְּבֻלְכֶם". הרשב"ם מסביר אכן שהרישא עוסקת אך ורק בשבעת העממים שלדעתו כנראה יש מצווה להשמיד גם אם אינם בארץ, אבל אין כל הבטחה או ציווי בפסוק לכבוש שטחים מחוץ לגבולות הארץ. אבל הרמב"ן מסביר את הפסוק אחרת וז"ל "כל המקום אשר תדרך כף רגלכם בו לכם יהיה מן המדבר וגו' - על דעת רבותינו הנה הם שתי הבטחות, שכל מקום אשר ירצו לכבוש בארץ שנער וארץ אשור וזולתם יהיה שלהם, והמצות כולן נוהגות בהם כי הכל ארץ ישראל, ומן המדבר והלבנון ועד הים האחרון יהיה גבולכם, שאתם חייבים לכבשו ולאבד משם העמים, כמו שאמר כאן (פסוק כג) וירשתם גוים גדולים ועצומים מכם, ולעקור ע"ז ומשמשיה כמו שהזכיר למעלה (ז ה כה). והבטיח כי לא יתיצב איש בפניכם - בין בארץ הנזכרת בין בכל מקום אשר תדרוך כף רגלכם בו". לפי זה המצווה להוריש את הארץ והמצוה להשמיד את שבעת העממים נוהגת רק בתוך גבולות הארץ. אומנם אם ירצו לכבוש שטחים נוספים גם על כך יש הבטחה אלקית לסייעתא דשמייא. ממשיך הרמב"ן ומסביר "ומכאן יצא לרבותינו (חלה פ"ד מ"ז) המחלוקת בסוריא שקורין אותה כיבוש יחיד. והטעם כי דוד כבש אותה ברצון נפשו שלא שאל באורים ותומים ולא נמלך בסנהדרין, כי היה חייב להוריש כל שבעת הגוים בתחלה ואחרי כן אם ירצה ילך אל ארץ אחרת כאשר הבטיח השם בכאן. ומפני שלא נעשה הכבוש ההוא כמצות התורה, אמרו מקצתם לא שמיה כבוש ודינו במצות כדין חוצה לארץ, וכך היא שנויה בספרי (עקב כד). ומקצתם יאמרו בתלמוד (ע"ז כא א) דשמיה כבוש, כי אף על פי שלא נעשה כסדר, כיון שהלך שם וכבשה נתקיים בו לכם יהיה, וארץ ישראל היא. לשתי הדעות דוד נהג שלא כהוגן לכאורה כשלא נמלך בסנהדרין. ומקשה מורנו ורבנו הגר"ש ישראלי זצ"ל הא כיצד? והלא במקרה כזה "הרי דמם של כל אלה שנהרגו במלחמה זו תלויים בו, ולמה לא נמנה זה עליו כחטא? (עמוד הימיני סימן יד סע' י). אלא שצריך לומר שלשיטת הרמב"ן רשות הסנהדרין איננה לעיכובא כי היא כדי שיתפללו עליהם והיא עצה טובה. אבל למלך יש סמכות להוציא את העם למלחמה גם במלחמת הרשות. אומנם מסכם מו"ר כי כל העניין של נטילת רשות שייך רק במצווה המוטלת על הכלל כי הסנהדרין מיצגת את הכלל מדין "עיני העדה" אבל כאשר המצוה מוטלת על כל יחיד ויחיד מה טעם יש בבקשת רשות הסנהדרין (שם).
 לראש העמוד הדפסת עמוד שליחת קישור לחבר |
|
תרומה