|
 שנת תשע"ט| שבת פרשת באהלכה פסוקה: תקצירים מתוך פסקי דין - רשת בתי הדין 'ארץ חמדה גזית'הרב עקיבא כהנאמכירת זכיון למכירת שעונים דיינים: הרב אהרן כ"ץ, הרב עדו רכניץ, הרב שלמה גרינץ המקרה בקצרה: התובעת החזיקה בזכיון בארץ למכירת שעונים ממותג מסוים, היא חתמה על חוזה עם הנתבעת שהיא תשווק את השעונים, ותשלם לה אחוזים מהמכירות, ובנוסף תפרסם את המותג, לאחר זמן מה, ולאחר ששולמו 32 אלף ₪ על החוזה, אחד המנהלים של הנתבעת עזב, והחלה ירידה במכירות המותג. התובעת טוענת כי זו הפרת חוזה, וכי הנתבעת צריכה לשלם לה על הפרה זו, ועל הפסדי ההכנסות. סך הכל היא תובעת כ-220 אלף ₪ על הפרת החוזה, ועוד כ 30 אלף ₪ על מלאי שנמצא באחת החנויות, לטענת הנתבעת היו מכירות מנופחות, וכמו כן אין בחוזה פיצוי מוסכם ולכן אין היא חייבת מאומה. פסק הדין: על הנתבעת לשלם לתובעת 53,877 ₪ כפיצוי עבור הפרת החוזה (על פסק הדין הוגש ערעור והוא השתנה בחלקו) הנימוקים בקצרה: א. מעמד סוכן מכירות כעד. סוכן המכירות של הנתבעת העיד, יש להתייחס לעדותו לפי ראות עיני הדיין, ובית הדין לא מוצא פגמים בעדותו. ב. מכירת מוניטין וזכיון מוניטין יכול להתייחס לכמה ממדים, או למיקום או למותג, במקרה שלנו המוניטין שנמכר הוא המותג אותה ביססה התובעת. הדברי מלכיאל (ג, קנז) פסק שאין להשתמש במותג ללא רשותו של אדם שיצר אותו. כמו כן הוא יכול להכריח אדם אחר שלא להתחרות בו גם מפני שלא יחשבו שעסקיו גדולים מכפי שהם, וגם מפני שיש חשש שיבואו אליו בטענות. וכך כתב גם בשו"ת שבט הלוי (י, רעה) שאנשים מוכרים מוניטין גם בכסף רב. לעומת זאת כאן מדובר על זכיון, שמצידו האחד זכות שיש לה מקבילה הלכתית שהיא התחייבות למכור סחורה, ומצד שני התחייבות שלא למכור לאנשים אחרים. בפד"ר (ג 338-339) קבעו שקניין שלא לפתוח חנות אינו מועיל משום שהוא קניין בשלילה, אולם אם אדם אמר בלשון התחייבות הרי שהתחייבות כזו חלה. נראה שיש לסמוך על המנהג בעניין זה כמו שכתב בשו"ת דברי חיים (חו"מ א, לא). למעשה תשובות רבות נכתבו בעניין זה לגבי קניית המיסים מהמושל, כך גם בשו"ת הרא"ש (יג, כ) כתב שהדין תלוי במנהג, ואם יש מנהג המכירה חלה. ג. חוזה בהתנהגות יוצר זכות כיון שמוכרי השעונים התנהגו כאילו יש חוזה בינם לבין התובעת הרי שניתן להסיק שיש כזה חוזה שבהתנהגות, כך גם שניתן ללמוד מפועל שהלך לעבוד שקונה את עבודתו. האם הנתבעת הפרה את החוזה הנתבעת עמדה ביעדי הפרסום, של 12% מהמכירות. מצד שני מהעדויות שהובאו לבית הדין עולה שהנתבעת בחרה באופן חד צדדי למכור פחות שעונים מהמותג המדובר. ד. דעת המיעוט - האם שיקול הדעת של הנתבעת חרגה מהחוזה? בהסכם לא נקבעה תמורה על המוניטין אלא רק אחוזים מהמכירות. ולכן התובעת ידעה שהיא נכנסת לסיכון, ויתכן שלא תקבל כלום. לכן כיון שבימינו עסקאות רבות הם על מוניטין, העיסקאות חלות, מאידך קשה לתמחר את שווי המותג, ויתכן גם שהוא אינו שוה כלום. כיום מנהל הנתבעת לא רואה ערך במותג השעונים לכן נראה שאין כאן חריגה מההסכם, ה. דעת המיעוט - פרשנות ההסכם לפי כוונות הצדדים יש ללכת בפרשנות הסכם לפי לשון בני אדם (רמב"ם מכירה כו, ח) במקרה שאין הלשון ברורה הולכים אחר הכוונה, אך כאן הלשון ברורה. כמו כן אין אומדנא דמוכח שקובעת שיש לשנות את החוזה. כך גם לפי החוק אם החוזה ברור אין סיבה לחקור אחר הכוונה. לכן אין לחייב את הנתבעת בתשלום, גם כפשרה. כמו כן גם אם נקבע שהנתבעת הפרה את החוזה הרי שיש להתייחס לכך כמקח טעות, ולהחזיר את המותג לתובע, וגם במקרה של הפרה כפיצוי היה ניתן לקבוע פיצוי של עד 10,000 ₪ שהיו מתקזזים עם התשלום שכבר שולם לתובעת. לכן יש לדחות את התביעה. ו. דעת הרוב - בחוזה לא נקבע שעל הנתבעת למכור את המותגים, אולם לא ניתן לומר שאין התחייבות למכור מותגים, משום שבחברה בע"מ שניהלה מו"מ עם חברה אחרת, יש ללכת לפי כוונת מקבלי ההחלטות, שני הצדדים שהיו שותפים למו"מ חשבו שמדובר במותג מוצלח, הם חשבו שהם יחסכו כספים בעלויות תפעול על ידי שימוש בפעילות העסקית של הנתבעת. ולכן הנתבעת הפרה את החוזה. לדעת אחד הדיינים - למרות שלא נקבע פיצוי בחוזה במקרה זה, יש לשום כמה המכירות היו מפיקות לתובעת, כמו שנאמר במשנה (ב"מ קד ע"א) לגבי התחייבות של אדם לעבוד את השדה שהופרה. ב"כ הנתבעת טען שההתחייבות היא אסמכתא, והביא ראייה מסוגיה בב"מ (עג ע"ב) שאדם ששלח שליח לקנות לו ביום השוק, השליח אינו צריך לפצות את המשלח על אובדן הרווח. אלא שמתוספות שם עולה שבמקרה שבידו של האדם למכור הוא חייב לפצות את המשלח, לכן גם כאן הנתבעים חייבים לפצות את התובעים על אובדן הכנסות. אמנם ההסכם עצמו בטל משום שהנתבע הפר אותו, וכן משום שהמנהל שהועסק אצל הנתבעת פוטר ואיבד את היכולת לממש את ההסכם, וכן משום שהמנהל שחתם את החוזה הפסיק לעבוד אצל הנתבעת. אולם לא ניתן לבטל את המקח, משום שנגרם נזק למותג, ולכן זה דומה למקח טעות כשלא ניתן להשיבו (רלב, כ) שאז יש להשיב את דמי המכירה. יש להעריך במסגרת פשרה את החיוב בשליש הערך, שהוא בערך 70,000 ₪ לכל העיסקה. לדעת דיין נוסף - במקרה דנן יש לחייב מדין ערב, כדין כל תנאי ממון שהתנה עליו (מרדכי ב"מ שע), משום שהנתבע נהיה כערב למכירות המוצר. יש לחייב שליש מהתביעה כדין פשרה לשבועה שהיתה צריכה להיות מוטלת עליו. מסכום זה יש להפחית את הסכום שהנתבעת כבר שילמה לתובעת, וסך הכל עליה לשלם 53,877 ₪.  לראש העמוד הדפסת עמוד שליחת קישור לחבר |
|
בא תשע"ט
בא תשע"ט
