שנת תשע"ט| שבת פרשת במדבר

שְׂאוּ אֶת רֹאשׁ כָּל עֲדַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לְמִשְׁפְּחֹתָם לְבֵית אֲבֹתָם ... מִבֶּן עֶשְׂרִים שָׁנָה וָמַעְלָה כָּל יֹצֵא צָבָא בְּיִשְׂרָאֵל תִּפְקְדוּ אֹתָם לְצִבְאֹתָם אַתָּה וְאַהֲרֹן". ההדגשה בציווי היא על כָּל.

פרשת במדבר, סמוכה ליום שחרורה של ירושלים ואיחודה, בחסדי השם, כבר חמישים ושתים שנים. יש בזה תיקון לאותן חמישים ושתים שנים של חורבן מוחלט ששרר בארץ ישראל, לאחר חורבן בית ראשון. חז"ל מסרו לנו זאת בדרכים הבאות: "א"ר יוסי בר חלפתא (בעל סדר עולם רבא, בן דורו של רשב"י) חמשים ושתים שנה לא נראה עוף טס בארץ ישראל, מה טעם? "מעוף השמים עד בהמה נדדו הלכו" (איכה ט' ט), בהמה בגימטריא חמשים ושתים" (איכה רבה (וילנא) פתיחתות ד"ה לד על ההרים אשא בכי ונהי), "א"ר יוסי בן חלפתא חמשים ושתים שנים לאחר חורבן הבית לא עבר אדם בארץ ישראל כמה שכתב..." (פסיקתא רבתי (איש שלום) פיסקא א - והיה מדי חודש).

שחרורה של ירושלים התאפשר, בסייעתא דשמיא, בזכות מסירות הנפש של חיילי צה"ל שחרפו נפשם, למות על קידוש השם וקדושת הארץ. קבלת הפנים לה זכו תלמידי ישיבת מרכז הרב, שחזרו משדה הקרב, ממורם ורבם הגרצ"י קוק זצ"ל, הייתה מושא לקנאה, מצד אלה מתלמידי הישיבה שלא זכו להיות שותפים במצווה חשובה זו.

דווקא בימים אלה, שלכאורה משמש כטיעון "חוק הגיוס" (שיש המכנים אותו "חוק הפטור") ואולי כתירוץ, נמצא בכותרות העוסקות במשא והמתן הקואליציוני, נביא לפני הציבור קטעים מן המכתב לאחד מרבני ירושלים, שתהה מדוע מתקבלים ללימודים ב"ארץ חמדה" רק בוגרי צבא? המכתב נשלח אחרי שעבר הגהה בידי מו"ר מרן הגאון הגר"ש ישראלי זצ"ל:

"בכל הדורות בהם היה עם ישראל עצמאי בארצו, דווקא תלמידי החכמים הם שהתגייסו "לעזרת ד' בגיבורים", הם שנבחרו בבחינת "בחר לך אנשים", הם שידעו לחגור חרבם במלחמתה של תורה וגם להילחם את "מלחמות ד" כנגד הערלים. רק "הירא ורך הלבב מעבירות שבידו" היה פטור (ממלחמת רשות בלבד). עקרון זה נשמר מיציאת מצרים, כשתלמידו של משה - יהושע מנהיג את המלחמה בעמלק ופנחס בן אלעזר יוצא עם אלה ששקולים כנגדו ועד מרד בר-כוכבא, המנהיג מבחינה צבאית את תלמידיו של רבי עקיבא. מאז קרוב לאלפיים שנה, אבדה לעם ישראל הזכות להיות עם חופשי מעבודת זרים ועובד את אלוקיו על אדמתו, וממילא גם נפטרו ממצוות המוטלות על הכלל כגון מלחמת מצווה וכד'....

לענ"ד חובה על כל בחור וטוב בישראל ללמוד בישיבה גבוהה תורה לשמה במשך תקופה משמעותית, כחלק מקיום מצוות תלמוד תורה שאין לה שיעור וכבסיס לכל בניין חייו בהמשך. בתקופה זו ירכוש כל אחד את הידיעות הנחוצות ובעיקר את ההבנה שבכל דבר בו יעסוק בימי חייו, תורתו תהיה עיקר והשאר בבחינת טפל. בבחינת תורתו קבע ומלאכתו ארעי. ואמנם, בדור שלאחר השואה, בה איבד עם ישראל שליש מבניו ועוד יותר מזה מבחינה רוחנית כשעולם הישיבות והקהילות של שומרי תורה ומצוות יחד עם אחיהם עלו בסערה השמימה. ולמרות המצב הבטחוני החמור החליטה מדינת ישראל לבקשת גדולי ישראל וגם ביוזמת ובעידוד מנהיגי הציבור הדתי לאומי לאפשר לכל בחור שהחליט ללמוד בישיבה גבוהה לדחות את גיוסו עד גמר לימודיו. בבחינת "עת לעשות לה' הפרו תורתך". החלטה נבונה זו היא שאפשרה את שיקומו של עולם התורה וב"ה מעולם לא היו כל כך הרבה לומדי תורה, כ"י, כשם שיש היום בארץ ישראל ובזכות מדינת ישראל.

כשם שכל אחד ואחד חייב בהקדשת אותם שנים ללימוד תורה כך גם כל אחד ואחד חייב להתייעץ במוריו ורבותיו בשאלה עד מתי ימית עצמו באהלה של תורה ומתי עליו לצאת מן הישיבה ולעבוד את קונו בתחום המתאים לכישרונותיו ולנטיות נפשו".

כתנאי ליציאה אל חיי היום-יום, יש להשלים את החובה שהיא זכות והיא השרות הצבאי.

היום, במלאת שלושים ושתים שנה של גידול תלמידי חכמים מהשורה הראשונה, אנו יכולים לקבוע בוודאות שאפשר לגדול בתורה, ברמה הגבוהה ביותר ולשרת את עם ישראל בתפקידים החשובים ביותר תוך שילוב שירות צבאי יחד עם הלימוד.

דווקא בגלל הוויכוח הציבורי, החליטה בימים אלה הנהלת "ארץ חמדה", לעודד את המשרתים במילואים, ולאפשר להם ליהנות ממלגה כפולה כמסר רוחני וכעזרה לרעיותיהם הנושאות בעול.