שנת תשע"ט| שבת פרשת נצבים

הלכה פסוקה: תקצירים מתוך פסקי דין - רשת בתי הדין 'ארץ חמדה גזית

פניה לבית דין לאחר פנייה לבית משפט

'ארץ חמדה גזית' ירושלים / אדר תש"ע / תיק 70004

דיינים: הרב משה ארנרייך הרב יוסף כרמל, הרב מנחם יעקובוביץ'

המקרה בקצרה: התובע הגיש תביעה כנגד הנתבע בבית משפט שלום בירושלים אך בית המשפט טרם פסק בעניין, כעת הוא רוצה לבטל את התביעה ולהגיש את תביעתו בבית הדין. השאלה שעומדת לפתחו של בית הדין היא, האם מבחינה הלכתית יכול התובע להכריח את הנתבע לדון בדין תורה לאחר שדן בבית משפט. התובע טען כי עוד לפני שהגיש תביעה בבית משפט ביקש מהנתבע להגיע לבוררות אלא שחשש מכך שהוא ימשוך זמן. הנתבע טוען על ידי ב"כ שאם בהתחלה היה מגיש התובע את תביעתו בבית דין הוא היה מגיע, אלא שבגלל הדיון בבית המשפט הוא היה צריך להוציא הוצאות רבות וכעת הוא מעדיף שהסכסוך ימשיך להיות נדון בבית המשפט, וזו גם זכותו ההלכתית.

פסק הדין בקצרה: אם בית המשפט היה נותן החלטה בנדון, לא היה רשאי התובע לתבוע בבית הדין. כיון שבית המשפט לא פסק בעניין, חלה חובה על הנתבע לבא לדין תורה. הנתבע זכאי לבחור בית דין, והוא רשאי לתבוע הוצאות.

נימוקים בקצרה:

א. יסוד האיסור להגיש תביעה בבית משפט

מקור החיוב לדון בבית הדין הוא מהגמרא בגיטין (פח ע"ב). גם לדעת הרב ישראלי (בצומת התורה והמדינה א עמ' 322 הערה 3) גם אם תובע סבור שלא תהיה לו ברירה אלא לפנות לבית המשפט, עליו לתבוע בבית דין תחילה. אם הצד השני לא יגיע, בית הדין יתן לו רשות להתדיין בבית המשפט. במקרה וברור לבית הדין שהצד השני לא יגיע (כגון במקרה של רשות ממשלתית, אשר כמדיניות אינה מסכימה להתדיין בבוררות או בבית דין), אין צורך בהיתר פניה לערכאות.

ב. האם בית הדין דן בתביעה לאחר שהוגשה בבית משפט?
הבית יוסף (חו"מ כו) פסק שיהודי שהתדיין עם חברו שלא בבית הדין, אין בית הדין חוזרים ודנים אותו. הרמ"א בדרכי משה הביא דעה שאדם שתבע את חברו בערכאות וקיבל פסק דין אינו זכאי לתבוע בבית הדין. הוא כתב שאם לא הפסיד השני על ידי התביעה אז בית הדין דנים אותו. הרמ"א (חו"מ כו, א) הביא את שתי הדעות, ומכריע שבית הדין אינם דנים אותו.

ג. טעם הדין שלא דנים אדם שתבע בערכאות
בפוסקים ישנן כמה גישות עיקריות בהסבר הדבר שלא דנים: א. קיבלו עליהם - הצדדים קיבלו עליהם את דין הערכאות (תומים כו, ב). ב. קנס - קנסו את הפונה לערכאות (לבוש כו, ג). ג. אי אפשי בתקנת חכמים - אדם ההולך לערכאות לא תיקנו לו שדנים אותו בזמננו שאין דיינים סמוכים, ובתי הדין דנים מכח תקנה כדי שלא תנעול דלת בפני לווים, וכדי לגדור את הציבור (ערך שי שם) - נראה שדעה זו אינה מקובלת על כל הפוסקים.

ד. מאיזה שלב בתביעה בערכאות שייך הדין שאין דנים?
התומים (אורים ו) כתב שפסיקת הרמ"א שאין אפשרות לחזור ולתבוע נכונה רק כאשר בערכאות כבר פסקו את דינו וכך פסק בערך שי (שם) ובשו"ת בית יצחק (חו"מ מא, ב) ועוד. וזאת גם לטעם שכתבנו בסעיף הקודם שקנסו את המתדיין בערכאות.

לכן בנדון דידן, לא שייך דין זה שאין בית דין דנים, משום שבית המשפט טרם פסק.

ה. האם כשהיו הוצאות לצד השני ניתן לתבוע בבית הדין
ה"לב אריה" כתב שבמקרה שהצד התובע גרם הוצאות לצד השני בערכאות, הוא איבד את זכות התביעה בבית הדין, והדברי חיים (ב, חו"מ א) כתב שאין נזקקים בבית הדין עד שישלם הוצאותיו שהוציא בערכאות. אלא שיש להוסיף שחידוש ה"לב אריה" אינו פשוט, ולא משמע מדברי הראשונים. ועוד שהקנס שייך רק כאשר אכן סמכותם של הערכאות באה לידי ביטוי בפועל, ולא כשהנתבע הוציא הוצאות לצורך הגנתו. עוד סברא שניתן ללמוד מדברי ה"אמרי יושר" היא שבמקרה שניתן להחזיר את ההוצאות הרי שבית הדין ידונו אותו, ואם יראו שיש מקום להחזיר לו את כספו הם יחזירו. מהאחרונים עולה גם שלא לחייב את התובע לשלם את ההוצאות כתנאי לתביעה בבית הדין. בנדון ה"דברי חיים" נראה שהמקרה היה שונה, והתובע תבע בערכאות רק משום שראה שלא יזכה בדין תורה.

בכל מקרה של ספק בקנס, יש להעמיד את הדבר על דין תורה, כמו בכל מקרה שיש לבית הדין ספק בגדרי תקנת חכמים או תקנת הקהילות (נחל יצחק חו"מ אחרי סימן כה).

מסקנה: בית הדין יכול להיזקק לתביעה שנתבעה בבית המשפט כל עוד לא יצא פסק דין, בית הדין ידונו בהוצאות שהוציאו הנתבעים בבית המשפט.

 למעבר לפסק הדין

לראש העמוד

הדפסת עמוד

שליחת קישור לחבר