שנת תש"ף | שבת פרשת אחרי מות קדושים

בזמן מתן תורה הפכנו לבני חורין, צריך להבין איך ולמה?

התחלנו לעסוק בכך, בדברינו לפרשיות תזריע מצורע תש"ף. הקשֵׁנו - האם להתקדש פירושו להגביל, לסמן גבולות שאין לעבור אותם? צריך להבין איך זה משחרר? איך זה הופך אותנו לבני חורין?

לכאורה, זה הופך אותנו לעבדים! אנחנו מוגבלים במקום ואין לנו חופש תנועה. אין לנו חופש מבחינת הזמן - אנחנו נכנסים לתהליך מאוד מוגדר מבחינת הזמן - לוח הזמנים מאוד קשוח לכאורה. גם חיי המשפחה מוגבלים. לכאורה, צריך עיון גדול!

במתן תורה התרחש מאורע חד פעמי, נוצרה נקודת השקה בין שמים וארץ. כך מסבירה זאת הגמרא: "רבי יוסי אומר: מעולם לא ירדה שכינה למטה, ולא עלו משה ואליהו למרום, שנאמר השמים שמים לה' והארץ נתן לבני אדם. - ולא ירדה שכינה למטה? והכתיב וירד ה' על הר סיני! למעלה מעשרה טפחים" (סוכה דף ה ע"א).

משה רבנו ואליהו הנביא היו אנשים יוצאי דופן מאוד (יש להם הרבה מאוד מן המשותף ואכמ"ל) לדוגמה, שניהם לא אכלו ולא שתו ארבעים יום, בהקשר של גילוי שכינה בהר חורב. שניהם גילו לנו שיש אפשרות להשתחרר מכבלי המקום והזמן, על ידי מציאת נקודת ההשקה בין שמים וארץ.

שכינה לא ירדה למטה מעשרה טפחים לכיוון הארץ, וגם משה ואליהו לא נכנסו לעשרת הטפחים הסמוכים לשמים. החופש המוחלט נמצא בשמים והשעבוד המוחלט היה במצרים. במתן תורה, כשמשה עלה להר סיני, הוא הגיע עד לחופש המוחלט ולא עד בכלל. במתן תורה, עם ישראל, במידה מסוימת, הגיע עד לחופש המוחלט ולא עד בכלל. חז"ל מוסרים לנו כי במעמד הר סיני "פרחה נשמתם של ישראל". וז"ל המדרש: "א"ר לוי שני דברים שאלו ישראל מלפני הקדוש ברוך הוא שיראו כבודו וישמעו קולו והיו רואין את כבודו ושומעין את קולו, שנאמר (דברים ה' כא) וַתֹּאמְרוּ הֵן הֶרְאָנוּ יְקֹוָק אֱלֹהֵינוּ אֶת כְּבֹדוֹ וְאֶת גָּדְלוֹ וְאֶת קֹלוֹ שָׁמַעְנוּ מִתּוֹךְ הָאֵשׁ הַיּוֹם הַזֶּה רָאִינוּ כִּי יְדַבֵּר אֱלֹהִים אֶת הָאָדָם וָחָי. ולא היה בהם כח לעמוד שכיון שבאו לסיני ונגלה, להם פרחה נשמתם על שדבר עמהם שנאמר נַפְשִׁי יָצְאָה בְדַבְּרוֹ (שיר השירים ה' ו), אבל התורה בקשה עליהם רחמים מלפני הקדוש ברוך הוא" (שמות רבה (וילנא) פרשת יתרו פרשה כט סימן ד).

מה פירוש: "התורה ביקשה עליהם רחמים"? התשובה היא, לימוד התורה הוא זה שמחיה את הלומדים. אי אפשר לעלות ממש לשמים, אבל אפשר לעסוק בתורה שמחיה את לומדיה. כאן טמון הסוד, הדרך אל עץ החיים נפתחת למי שלומד תורה ועוסק בה. ככל שהאדם קשור יותר לתורה כך הוא אוכל יותר, בהיתר, מעץ החיים, כך הוא נהיה יותר חופשי ויותר משוחרר. החופש והשחרור, החיים כבני חורין הם לא רק תוצאה של היציאה ממצרים, הם התוצאה של קבלת התורה.

לכן, יציאת מצרים ראשיתה במצוות המילה, שיש לה משמעות אחת, הצבת גבולות לכוח החזק ביותר, שמושך את האדם אל הארציות והגשמיות, הכח שמושך את האדם אל הארץ ואיננו מאפשר לו לשאוף לשמים. הגבולות שהתורה מציבה הם הם שמאפשרים לחזור לאותו רגע נפלא של קבלת תורה, של ההגעה לנקודת ההשקה של שמים וארץ. לכן, מחלוקת רש"י ורמב"ן בתחילת פרשת קדושים, איננה מחלוקת בשורש אלא רק בדגש. רש"י מדגיש הכל התחיל בברית המילה ולכן רש"י פירש: "הוו פרושים מן העריות ומן העבירה". הרמב"ן פירש והדגיש, הכל שואף למעמד קבלת התורה: "והתקדשתם והייתם קדושים כי קדוש אני, כשם שאני קדוש כך אתם תהיו קדושים, כשם שאני פרוש כך אתם תהיו פרושים" - קדשו עצמכם במותר לכם - חזרו בכל רגע אפשרי למעמד הר סיני.

אנחנו נמצאים בין פסח, קרבן פסח וכריתת הברית,
לבין חג מתן תורה ומתעלים מספירה לספירה,

בתווך נתפלל שנזכה לגרום לכך, שכל עם ישראל יצטרף לתהליך נפלא זה,
ויזכה להיות, עוד יותר, עם חופשי בארצו.