שנת תש"ף | שבת פרשת עקב

לאחר חטא העגל, הכתוב בפרשתנו מדגיש, וחוזר ומדגיש:

"וָאֶתְפֹּשׂ בִּשְׁנֵי הַלֻּחֹת וָאַשְׁלִכֵם מֵעַל שְׁתֵּי יָדָי וָאֲשַׁבְּרֵם לְעֵינֵיכֶם: וָאֶתְנַפַּל לִפְנֵי יְקֹוָק כָּרִאשֹׁנָה אַרְבָּעִים יוֹם וְאַרְבָּעִים לַיְלָה לֶחֶם לֹא אָכַלְתִּי וּמַיִם לֹא שָׁתִיתִי עַל כָּל חַטַּאתְכֶם אֲשֶׁר חֲטָאתֶם לַעֲשׂוֹת הָרַע בְּעֵינֵי יְקֹוָק לְהַכְעִיסוֹ:...וָאֶתְפַּלֵּל גַּם בְּעַד אַהֲרֹן בָּעֵת הַהִוא:... וָאֶתְנַפַּל לִפְנֵי יְקֹוָק אֵת אַרְבָּעִים הַיּוֹם וְאֶת אַרְבָּעִים הַלַּיְלָה אֲשֶׁר הִתְנַפָּלְתִּי כִּי אָמַר יְקֹוָק לְהַשְׁמִיד אֶתְכֶם: וָאֶתְפַּלֵּל אֶל יְקֹוָק וָאֹמַר אֲדֹנָי יְקֹוִק אַל תַּשְׁחֵת עַמְּךָ וְנַחֲלָתְךָ אֲשֶׁר פָּדִיתָ בְּגָדְלֶךָ אֲשֶׁר הוֹצֵאתָ מִמִּצְרַיִם בְּיָד חֲזָקָה" (דברים ט' יז – כו).

תקופת השנה המתוארת בפסוקים אלה, החלה בשבעה עשר בתמוז והסתיימה ביום הכיפורים, כמו שהסביר המדרש: "ואתנפל לפני ה' כראשונה. מלמד שמאה ועשרים יום רצופין היה משה בלא מאכל ומשתה. מ' הראשונים שנאמר כראשונה. ומ' יום שהתנפל ומ' בלוחות האחרונים. הראשונים הושלמו בי"ז בתמוז. והאמצעיים הושלמו בראש חודש אלול. והאחרונים ביום הכפורים. לפיכך נהגו במקומות לתקוע בראש חודש אלול" (פסיקתא זוטרתא (לקח טוב) דברים דף יד עמוד א).

כלל נקוט בידי הלשונאים, ככל שהמושג חשוב יותר בחיי חברה דוברת לשון מסוימת, כך יהיו יותר צורות הופעה לבטא מושג זה (לאסקימואים עשרות ביטויים המתארים שלג).

המדרשים מונים כמעט עשרים דרכים לבטא מצב של תפילה בעברית. נביא בקיצור שני מדרשים העוסקים בנושא: "עשרה לשונות נקראת תפילה 1. זעקה  2. שוועה  3. נאקה   4. ביצור  5. וקריאה  6. רינה 7. ופגיעה  8. ניפול   9. פילול   10. עתירה  11. עמידה   

12. חילוי   13. תחינה" (ספרי דברים פרשת ואתחנן פיסקא כו). 

"א"ר יוחנן עשרה לשונות נקראת תפילה ואלו הן, שוועה, 14. צעקה  15. נאקה, רינה, פגיעה, ביצור, קריאה, ניפול, 16  ופילול

17. ותחנונים" (דברים רבה פרשת ואתחנן פרשה ב סימן א, במדרשים המלאים מובא מקור לכל ביטוי).

א"כ מצינו ח"י דרכים לבטא מצבים שונים של תפילה.

אין לשער את חשיבות התפילה בחייו של כל יהודי, בית הכנסת "מקדש המעט" תופס מקום חשוב מאוד, אף הוא, בהווייתנו הרוחנית. לתפילה בציבור הרבה מעלות. (ניתן ללמוד על כך בעומק בתוכנית "מורנו" תפילה וברכות יחידות 10-12).

חסרונם של בתי הכנסת מורגש מאוד, במיוחד כאשר כל קהילה מכינה את עצמה לקראת חגי תשרי, המכונים גם ימים נוראים. יתכן ודווקא שעה זו קוראת לנו לחשב מסלול מחדש, בנושא מקום וחשיבות התפילה ובית הכנסת בחיינו.

בואו ונשאל את עצמנו, כמה שאלות נוקבות: כמה אנחנו מצליחים להתרכז בתפילה ולהתפלל מתוך כוונה? כמה פעמים ענינו על ברכותיו של שליח הציבור בחזרת הש"ץ? כמה השקענו כדי שהתפילה תהיה חוויה מרוממת עבור ילדינו ובני קהילתנו? כמה השקענו כדי למשוך אל בית הכנסת גם רחוקים? כמה פעמים הפכנו את זמן התפילה לזמן שיחה חברתית, עם השכן מימין ומשמאל, מלפנים ומאחור? כמה נהנינו לקרא את עלוני השבת, שברובם הגדול הביאו את כיכר השוק לתוך זמן התפילה, ולתוך מה שכינו חכמים "מקדש מועט"? (הם הפכו לאחד מכלי הפרסום והשיווק המסחריים החזקים ביותר בציבור שלנו!)

עד כאן בנושא התפילה, נעבור עתה להתנפלות.

ההפגנות המתרחשות מדי ערב, מביאות לידי ביטוי גם מצוקה אמתית של אנשים שחרב עליהם עולמם הכלכלי, ומתוך כך, הפגיעה הכללית שהם נפגעו היא לעתים אנושה ואין עדיין מזור לכאבם. אבל ההפגנות הפכו גם לאירועים חברתיים, שהריחוק לא נשמר בהם, והמסכות לא תמיד על הפנים. גרוע מכך, ההפגנות מכל הכיוונים, הפכו למקום התנפלות. האצבע המאשימה מופנית כלפי היריב הפוליטי בלבד. לצערנו, התנפלות ואלימות הפכו לחזון נפרץ. כל התנפלות, מכל סוג שהיא מילולית ופיזית (לא במשמעות של תפילה), חייבת להפסק לפני שח"ו יהיה מאוחר מדי!!!

הבה נתפלל כי הקב"ה ישלח רפואה שלימה לכל החולים, ומזור לתחלואי המשק שהתרגשו עלינו. שהקב"ה יעזור לנו להתחזק בתפילתנו, ולתקן את דרכינו בתחום חשוב ויסודי כל כך של חיינו - ה"בן אדם לחברו".

הבה נתפלל כי נזכה, בזכות זאת, לשמוע קול שופר גדול, כבר בראש חודש אלול הקרוב ובשורת סלחתי (ביננו לבין עצמנו ומן הקב"ה אלינו) ביום הכיפורים, הבא עלינו לטובה.