שנת תשפ"א | שבת ראש השנה

בדברינו לפרשת נצבים וילך העלנו לדיון את תמיהתו של ירמיהו: "לֵאמֹר הֵן יְשַׁלַּח אִישׁ אֶת אִשְׁתּוֹ (בגלל בגידה ח"ו) וְהָלְכָה מֵאִתּוֹ וְהָיְתָה לְאִישׁ אַחֵר הֲיָשׁוּב אֵלֶיהָ עוֹד הֲלוֹא חָנוֹף תֶּחֱנַף הָאָרֶץ הַהִיא" (ג' א). ותשובתו: עם ישראל הם בניו חנוניו של הקב"ה גם אם הם חוטאים: "הֲבֵן יַקִּיר לִי אֶפְרַיִם אִם יֶלֶד שַׁעֲשֻׁעִים כִּי מִדֵּי דַבְּרִי בּוֹ זָכֹר אֶזְכְּרֶנּוּ עוֹד עַל כֵּן הָמוּ מֵעַי לוֹ רַחֵם אֲרַחֲמֶנּוּ נְאֻם יְקֹוָק" (ל"א יט).

כמובטח, נביא עתה את תירוצו של הנביא הושע, שחי ערב חורבן ממלכת ישראל.

הפתיחה לספר הושע מפתיעה, הנביא מצווה את גדול נביאי דורו (פסחים פז ע"א): "תְּחִלַּת דִּבֶּר יְקֹוָק בְּהוֹשֵׁעַ  פ  וַיֹּאמֶר יְקֹוָק אֶל הוֹשֵׁעַ לֵךְ קַח לְךָ אֵשֶׁת זְנוּנִים וְיַלְדֵי זְנוּנִים כִּי זָנֹה תִזְנֶה הָאָרֶץ מֵאַחֲרֵי יְקֹוָק: וַיֵּלֶךְ וַיִּקַּח אֶת גֹּמֶר בַּת דִּבְלָיִם וַתַּהַר וַתֵּלֶד לוֹ בֵּן..." (א' ב-ג).

הראשונים התקשו מאוד כיצד ניתן להבין ציווי מסוג זה?

תרגום יונתן הסביר את הדברים כמשל, משמע שלדעתו אי אפשר להבין את הדברים כפשוטם, גם בגלל תמיהתו של ירמיהו: "אֱזֵיל אִתְנַבֵּי נְבוּאָה עַל יָתְבֵי קַרְתָּא טַעֲוָתָא דְאִינוּן מוֹסִיפִין לְמֶחְטֵי" (בתרגום חופשי: לך והנבא על עם ישראל הדבק בדרך החטא).

הרד"ק מציע דרך אחרת להתמודד עם הקושי: "כל זה הענין היה במראה הנבואה שאמר לו שיקח אשת זנונים ולקחה והרתה וילדה ממנו שלש פעמים, וזה משל לישראל הזונים מאחרי ד', וזהו שאמר כי זנה תזנה הארץ מאחרי ד' ופירוש וילדי זנונים, ויהיו לך ממנה ילדי זנונים כי אשת זנונים היא, כן ישראל והנולדים מהם באלה הדורות זנו מאחרי ד', וכל זה היה במראה הנבואה לא שלקח הושע הנביא אשת זנונים".

אין צורך להסביר מדוע הדרכים שבחרו תרגום יונתן והרד"ק הן קשות כפשט.

חז"ל (ורש"י בעקבותיהם) ממלאים את הפרשיה הפתוחה המופיעה בפסוק ב, בין חצי הפסוק הראשון לחציו השני, בדו-שיח הבא: "אמר לו הקדוש ברוך הוא להושע: בניך חטאו. והיה לו לומר: בניך הם, בני חנוניך הם, בני אברהם יצחק ויעקב, גלגל רחמיך עליהן. לא דיו שלא אמר כך, אלא אמר לפניו: רבונו של עולם, כל העולם שלך הוא - העבירם באומה אחרת. אמר הקדוש ברוך הוא: מה אעשה לזקן זה? אומר לו: לך וקח אשה זונה והוליד לך בנים זנונים, ואחר כך אומר לו שלחה מעל פניך. אם הוא יכול לשלוח - אף אני אשלח את ישראל" (שם).

פרשנות מפתיעה זו של חז"ל, מגדירה את היחסים בין כנסת ישראל לקודשא בריך הוא, בדרך מאוד מעניינת. יחסי האהבה ביניהם נמשלים ליחס המיוחד שיש בין החתן והכלה. כך הם מתוארים גם במגילת שיר השירים. הם גם מהווים המלצה ליחס המיוחד, שרצוי שישרור בין בני זוג, גם שנים מרובות אחרי טקס חתונתם.

זוג שבונה  את ביתו כבסיס להשכנת שכינה, אהבתם הולכת וגוברת, ומגיעה כל פעם לשיאים חדשים. "אני לדודי ודודי לי". גם הדור הבא, המצטרף אל הקן ההולך ונבנה, משמש תמיכה ומהווה עוד נדבך של בניית הבית. (נעיר בסוגריים כי הבאת ילדים לעולם איננה פותרת בעיות של שלום בית, מי שהשלום שורר בביתו ילדיו הם חלק בלתי נפרד משלום הבית והאושר המשפחתי).

הושע מחדש כי הקשר הרוחני בין עם ישראל וקונהו, איננו תלוי במעשים או, ח"ו, בחטאים. רחמיו של הקב"ה על עמו הם אין סופיים ואין עליהם מגבלות המופיעות בשולחן ערוך אבן העזר. הקב"ה מוכיח את הושע שלא הבין זאת, כאשר הקב"ה ביקר את מעשיו של עם ישראל. הושע הפנים את המסר ולכן ספרו מסתיים במסר הפוך, נדון בכך, בע"ה, בשבוע הבא.

הלקח לדורנו הוא כי עם ישראל הוא עם שראוי לחסדיו של הקב"ה תמיד, אין זה מתיר לו לחטוא, ח"ו, אבל עלינו מוטל לסנגר עליו ולהדגיש את הטוב שמתגלה בכל מצב.

בשבועות האחרונים התרענו מפני השנאה שפושה ברחובות. עתה, לקראת יום הדין, נדגיש את פעילותן של עמותות החסד, את ההתגייסות הנפלאה של יחידים וחברות, לטובת מי שנפגע בתקופה קשה זו. את התמיכה בקשישים, בחולים ובחלשים מכל הבחינות. עם ישראל חי ולעולם ישאר "בני חנוניך הם, בני אברהם יצחק ויעקב", שרה, רבקה, רחל ולאה, שהתוו את דרך החסד והרחמים לדורות הבאים.