שנת תשפ"א | שבת פרשת האזינו

הלכה פסוקה: השתתפות בעלות סלילת כביש של תושבים בעלי מגרש כפול

תקצירים מתוך פסקי דין - רשת בתי הדין 'ארץ חמדה גזית

'ארץ חמדה גזית' עפרה / אייר תשע"ז / תיק מס' 77006

דיינים: הרב חיים בלוך, הרב עמוס ראבילו, הרב שמעון גרבוז

 המקרה בקצרה: התובעים והנתבעים כולם הם בעלי מגרשים בישוב מסוים. הנתבעים הם בני זוג המחזיקים במגרש כפול. הרשות המקומית החליטה לסלול כביש חדש לתושבי השכונה באיזור שבו הם מתגוררים, וחייבה את התושבים בתשלום אגרה על סלילת הכביש. לטענת התובעים על הנתבעים לשלם תשלום כפול משום שהם בעלי מגרש כפול, כשם שהם שילמו עבור כל התשתיות תשלום כפול. לטענת הנתבעים מגרשם הוא מגרש אחד מוגדל ולא שני מגרשים, כמו כן הם שילמו על התשתיות פי שניים משאר התושבים רק על מנת להימנע ממחלוקת, בנוסף הם טענו כי תביעה זו צריכה להיות מוגשת על ידי הישוב ואין סמכות לתושבים פרטיים להגיש אותה.

 פסק הדין: יש לראות את הנתבעים כבעלי מגרש כפול, ועליהם לשלם פי שניים.

 נימוקים בקצרה:

א. סמכות השכנים לחייב את שכניהם להשתתף בעלות הכביש
הגמרא (בבא בתרא ז ע"ב) כותבת ששכנים בחצר משותפת יכולים לכפות אלה את אלה לבנות בית-שער ודלת לחצר, ואילו רשב"ג חולק. הרמב"ם (שכנים ו, א) פסק כדברי חכמים, וכך פסקו הרשב"א והר"ן (על הגמרא שם). והוסיף ההגהות מיימוניות (על הרמב"ם שם) שהוא הדין לכל דבר שיש בו צורך, ניתן לכפות את השכנים להשתתף בהוצאות. מקור הדברים במהר"ם מרוטנבורג, ממנו עולה שהוא הדין בכל דבר שיש בו צורך גדול, גם אם אינו חיוני ממש.
מדברי הפוסקים עולה שכל דבר שיש צורך גדול או שנהוג באותו המקום, יכולים השכנים לכפות זה את זה לעשותו. במקרה זה, מדובר בצורך גדול, משום שזה כביש נחוץ, ולכן לשכנים התובעים יש סמכות לתבוע את ההשתתפות בתשלום.
בדברי מלכיאל (א, צו) וקובץ שיעורים (בבא בתרא מ) כתבו שהטעם לכפייה זו הוא משום תקנת חכמים, שתיקנו שניתן לכפות על שכן לשלם עבור ההנאה שתהיה לו מהשירות. בנוסף ניתן לראות בדין זה הרחבה של "דין נהנה", המחייב אדם לשלם עבור הנאה ממונית שנגרמה לו, גם אם לא ביקש אותה. כמו שמובא במשנה (בבא בתרא ד ע"ב) לגבי אדם שהקיף בגדר את חצר חבירו, שחברו חייב לשלם את ההנאה שנהנה מהגדר שנבנתה גם אם לא ביקש זאת.

לפיכך, גם אם הנתבעים לא רצו את הכביש עליהם לשלם על ההנאה מהשימוש בו.

ב. קביעת הנוסחה לחלוקת ההוצאות על בניית הכביש
לטענת הנתבעים בשכונה בה ייבנה הכביש מתגוררות 6 משפחות, ורק 2 הגישו תביעה נגדם, ממילא אין כאן רוב שמוסמך לקבוע כיצד יחולקו הוצאות סלילת הכביש. אלא ששתי המשפחות שלא הגישו את התביעה ביקשו גם הם מבית הדין להכריע כיצד לחלק את ההוצאות.
בית הדין פסק שיש לחלק את ההוצאות על פי מספר המגרשים משלוש סיבות:

א. הרמ"א (חו"מ קסג, א) פסק שכאשר יש הצבעה בקהילה, מי שלא אומר את דעתו, אינו נספר, והולכים לפי שאר האנשים שאמרו את דעתם. וכתב בשו"ת חתם סופר (חו"מ, קטז) שאם הכריזו על אסיפה ואדם לא בא, הרי שמסר כוחו לאלו שבאו. בדומה לכך במקרה זה שתי המשפחות שלא הגישו את התביעה הביעו את דעתם שהם מקבלים את ההחלטה שתתקבל, ממילא, יש כאן רוב של שתי משפחות התובעים כנגד משפחה אחת של הנתבעים.

ב. המרדכי (בבא בתרא תעה) הוכיח מהגמרא (בבא קמא קטז ע"ב) שהולכים לפי מנהג המקום בדינים הללו. בפני בית הדין הונחו ראיות כיצד נהגו בישובים בסביבה ובישובים מרוחקים. התמונה העולה היא שאין מנהג מוחלט בעניין הזה, אך נראה שהמנהג נוטה לכך שמשלמים תשלום כפול על מגרש כפול.

ג. בספר מצפה שמואל (על תוספתא בבא מציעא יא, א) הוכיח מלשון התוספתא שגם מיעוט התושבים יכולים לכפות על הרוב לשלם עבור דברים שיש בהם צורך גדול. לעומת זאת מהרמ"א (חו"מ קסג, א) נראה שהחלטות כאלו מתקבלות על ידי רוב. הדברי מלכיאל (א, לה, א) הסביר שהולכים אחרי הרוב כאשר יש מחלוקת בשאלה אם יש צורך בשירות עבור העיר, אבל בשירות שבוודאי נדרש, גם המיעוט כופה את הרוב.

למעשה, בית הדין קבע שבמקרה זה יש רוב התומך בבניית הכביש ולכן ניתן לחייב את הנתבעים.

 ג. שיעור התשלום שעל הנתבעים לשלם
בין הצדדים היתה מחלוקת האם הנתבעים מחזיקים בשני מגרשים או במגרש אחד גדול. במסמך שהוצג בפני בית הדין היתה הודאה מפורשת של הנתבעים כי יש להם שני מגרשים. אולם, לטענתם הם חתמו בעל כרחם על מסמך זה, בגלל שהישוב הוציא צו להפסקת העבודות בביתם. להבנת בית הדין לא מדובר כאן באונס המוגדר בהלכה (שולחן ערוך חו"מ רה, ו) משום שלפי דבריו של הנתבע בבית דין הוא חתם על המסמך מכל מיני שיקולים ולא בגלל אונס אמיתי. בנוסף הוכח שהמזכירות מתייחסת למגרש הנתבעים כאל שני מגרשים.
בתוספתא (בבא מציעא יא, ט) מבואר ששיעור התשלום על צרכים משותפים של בני העיר, הוא לפי ההנאה של כל אחד ואחד מהם. לכן גם יש הבדל בין אדם שגר בעיר זמן רב, לבין אדם שגר בעיר זמן מועט.
בדומה לכך, אדם בעל שטח גדול יותר צריך לשלם יותר, כפי שכתב בספר משכנות ישראל טז, ו, לגבי עלות שמירת הרכוש.

לפיכך, פסק בית הדין כי הנתבעים מחזיקים בשני מגרשים ויש לשלם לפי מספר המגרשים.

 למעבר לפסק הדין

לראש העמוד

הדפסת עמוד

שליחת קישור לחבר