שנת תשפ"א | שבת פרשת ויגש

"שבר", בהופעותיה השונות, היא המילה המנחה של פרשות מקץ וויגש. בדברינו לפרשת מקץ תשפ"א הוכחנו כי לביטוי זה כמה משמעויות:  א. מכירה ב. תבואה = (ש)בר ג. משבר ד. תקווה ומשמעות - שֹבר.

לטענתנו, המשבר הכלכלי הנורא, שהתבטא ברעב חזק ברחבי המזרח התיכון, הוא תוצאה ועונש על המכירה - מכירת יוסף. במעשי יוסף - "הַמַּשְׁבִּיר לְכָל עַם הָאָרֶץ" (בראשית מ"ב ו) טמונים הפתרון והתקווה. תיקון מעשה המכירה יאפשר את היציאה מן המשבר.

בירור המאורע המרגש, המופיע בפרשתנו - החיבור מחדש והאחווה בין יוסף והאחים, מוסיף חידוש לדברינו.

לפני שיוסף מתגלה לאחיו, הוא מצווה על הסובבים אותו: "וַיִּקְרָא הוֹצִיאוּ כָל אִישׁ מֵעָלָי וְלֹא עָמַד אִישׁ אִתּוֹ בְּהִתְוַדַּע יוֹסֵף אֶל אֶחָיו" (שם מ"ה א). מדוע היה כל כך חשוב ליוסף שאיש לא יהיה נוכח במעמד זה, מלבד אחיו?

המדרש מכוון להקפדה על צניעות, שהרי יוסף הוכיח לאחיו, שהוא אחיהם, באמצעות הרְאָיָה על מילתו (רש"י שם). וז"ל המדרש: "הוציאו כל איש מצרי מעלי, שלא יסתכלו במילתו" (שכל טוב, בראשית, ויגש פרק מה). בפשטות, צריך להסביר כי יוסף רצה לחסוך מאחיו את המבוכה, שהרי מעמד זה כלל בתוכו גם תוכחה קשה.

רבותינו הראשונים שמו דגש על נקודה מיוחדת בתוכחה, וז"ל הרמב"ן: "וטעם בהוצאה, שהוציאם משם כדי שלא ישמעו בהזכירו להם המכירה, כי תהיה להם (לחרפה) וגם אליו למכשול, שיאמרו עבדי פרעה ומצרים עליהם, אלו אנשי בוגדות, לא יגורו בארצנו ולא ידרכו בארמנותינו, בגדו באחיהם, גם באביהם בגדו, מה יעשו במלך ובעמו, וגם ביוסף לא יאמינו עוד".

כך הסבירו גם בעלי התוס' ב"דעת זקנים": "אבל כשרצה לומר אשר מכרתם אותי לא רצה שישמעו לפי שהיה בדעתו להושיב אחיו במצרים ואילו היו שומעין שמכרו אחיהם יאמרו אנשים רעים הם מאד שאפי' לאחיהם מכרו כל שכן שיעשו עמנו רעה אם ישבו אתנו ולכך אמר להם גשו נא אלי ואומר לכם בחשאי".

בעלי התוס' הסבירו שאפילו בנימין וכל שכן יעקב לא ידעו על המכירה ולכן כשיוסף התגלה לאחיו "מתחלה אמר להם יוסף אני יוסף אחיכם העוד אבי חי ולא רצה להזכיר מכירתו מפני בנימין אחיו שלא יתביישו ממנו ושלא יגיד לאביו והפליגן לצד אחר ואמר להם גשו נא אלי הפרידן מבנימין ויאמר אני יוסף אחיכם אשר מכרתם אותי".

אכן, לשון הפסוקים מוכיחה כי נושא המכירה מאוד מוצנע. כשיוסף מספר את קורותיו לשר המשקים ולשר האופים, הוא איננו מזכיר את מכירתו: "כִּי גֻנֹּב גֻּנַּבְתִּי מֵאֶרֶץ הָעִבְרִים וְגַם פֹּה לֹא עָשִׂיתִי מְאוּמָה כִּי שָׂמוּ אֹתִי בַּבּוֹר" (שם מ' טו).

גם האחים, כשהם דנים בהתעלמותם ממצוקת וצרת יוסף, אינם מזכירים את המכירה: "וַיֹּאמְרוּ אִישׁ אֶל אָחִיו אֲבָל אֲשֵׁמִים אֲנַחְנוּ עַל אָחִינוּ אֲשֶׁר רָאִינוּ צָרַת נַפְשׁוֹ בְּהִתְחַנְנוֹ אֵלֵינוּ וְלֹא שָׁמָעְנוּ עַל כֵּן בָּאָה אֵלֵינוּ הַצָּרָה הַזֹּאת: וַיַּעַן רְאוּבֵן אֹתָם לֵאמֹר הֲלוֹא אָמַרְתִּי אֲלֵיכֶם לֵאמֹר אַל תֶּחֶטְאוּ בַיֶּלֶד וְלֹא שְׁמַעְתֶּם וְגַם דָּמוֹ הִנֵּה נִדְרָשׁ" (שם, מ"ב כא-כב).

יש מקום לחשוב שאפילו ראובן לא ידע על כך. גם במסר ששולח יוסף אל יעקב לא נזכרת המכירה, יוסף לא מתייחס לשאלה כיצד הגיע למצרים. המכירה איננה נזכרת גם בדברי האחים אל יוסף אחרי מות אביהם.

הנביא עמוס, הוא שהעלה את הסוגיא לדיון, בתוכחתו המוסרית לצאצאי יוסף - מנהיגי ממלכת שומרון: "כֹּה אָמַר יְקֹוָק עַל שְׁלֹשָׁה פִּשְׁעֵי יִשְׂרָאֵל וְעַל אַרְבָּעָה לֹא אֲשִׁיבֶנּוּ עַל מִכְרָם בַּכֶּסֶף צַדִּיק וְאֶבְיוֹן בַּעֲבוּר נַעֲלָיִם" (עמוס ב' ו). וחזר על כך גם בהמשך נבואותיו: "וְלֹא נֶחְלוּ עַל שֵׁבֶר יוֹסֵף" (שם ו' ו).

גם חז"ל תלו את מותם של עשרת הרוגי מלכות בחטא המכירה. כך מפורש במדרש המפורסם אודות הקיסר שתבע את דמם של עשרת הרוגי המלכות בגלל מכירת יוסף בעבור נעלים: "פעם אחת היה יושב (קיסר רומי) ומצא כתוב וגונב איש ומכרו וגו' (שמות כ"א ט"ז) והלך וטח הבית כלו בנעלים ודבקם בכתלים, ושלח אחר רבן שמעון בן גמליאל וחביריו ... אמר להם ... אתם חייבים מיתה, קבלו על עצמכם דין שמים. אמרו לו למה, אמר להם בשביל אחי יוסף שמכרו את יוסף דכתיב וימכרו את יוסף (בראשית ל"ז כח), וכתיב 'על מכרם בכסף צדיק ואביון בעבור נעלים' ". הקינה על מיתתם נכנסה לסדר התפילה ביום הכיפורים וגם לקינות הנאמרות בתשעה באב.

המכירה היא שהפכה את חטא הפגיעה באח, לשבר קשה לאיחוי. אחווה אמתית בין אחים יכולה לתקן.