שנת תשפ"ב | שבת פרשת שמות

חמדת שנת השבע: הפסד שיירי יבול השביעית

בשבוע שעבר למדנו על תפיסות מחשבתיות העומדות בבסיס איסור "לאכלה" – ולא לסחורה. הצגנו שלוש תפיסות מרכזיות:

א.     תפיסת הקדושה שבפירות: פירות השביעית קדושים, אסור לפגוע בקדושה זו.

ב.     תפיסת ה"קידוש הקהילתי": פירות השביעית נועדו לשימוש משותף של כולם. כל פעם שאנו לוקחים מהשלחן הציבורי, עלינו להתחשב בכך שאכילתנו מונעת את שימושם של האחרים. אין בכך אמירה של הימנעות מאכילת פירות השביעית; זכותנו ואף מומלץ שנאכל מפירות אלו לשובע נפשנו. אך אם איננו מנצלים את הפירות כראוי, הרי שפגענו בזכות השימוש של האחרים באופן שאינו מוצדק.

ג.      תפיסת "שלחן גבוה": הקב"ה מזמין אותנו לאכול על שלחנו, על ידי כך שהוא מזכיר שהארץ כולה שלו, יד אדם לא תהיה שותפה ביצירת הפירות בשנה זו, וכולם מוזמנים לאכול מפריה ולשבוע מטובה. עלינו לכבד את המעמד המיוחד, ולא לנצל את מה שמוגש לנו שלא באופן לו הפירות מיועדים.

השלכה אפשרית לאפשרויות אלו היא שאלת שאריות המזון.¹

להלכה מוסכם ופשוט שמותר להשליך קליפות שאינן ראויות לאכילה לאשפה. לדוגמא, קליפות של פסיפלורה, קליפת אגוז, קליפות של רימון (בחברה שלנו שלא מקובל לייצר מקליפה זו צבע), ודומיהם – ודאי שמותר להשליך אותם לאשפה. השאלה הקשה יותר היא על שאריות הראויות לאכילה. מקובל לחתוך את קצוות המלפפון ולא לאכול אותם. מקובל לקלף גזר, למרות שאין הבדל בחומר הקליפה של הגזר והגזר עצמו. קליפות תפוחי אדמה בהחלט נאכלים, אך ברוב המקרים מקובל לקלף אותם. "רוב" זה נע בין 60-80%, לעומת קליפת הגזר הקרובה יותר ל-100%, על אף שיהיו שיאכלו את קליפת הגזר. השאלה היא כיצד נכון להתייחס לשאריות הללו.

יש מקום לבחון את השאלה לפי התפיסות שהעלנו בשבוע שעבר. לפי התפיסה שמזהה את איסור הפגיעה בפירות כפגיעה בקדושה, לכאורה יש להתייחס לקדושה של כל חלקי הפרי הראויים לאכילה, גם אם לא מקובל לאכול אותם. לפי התפיסה המתייחסת לזכות החברה בפירות, לכאורה אין צורך לשמור את מה שיתר חברי החברה רגילה להשליך לאשפה.

במשניות מסכת תרומות יש דוגמאות לדברים הללו. אדם מפריש תרומה מהקמח שלו לפני ניפוי, ונותן אותה לכהן. הכהן רוצה לנפות את הקמח ולקבל קמח לבן יותר. יש לזכור שבימיהם לא הייתה קיימת הטכנולוגיה המאפשרת לנו לייצר קמח לבן כל כך כמו הקמח שלנו. רק עשירים היו מנפים את הקמח דרך נפות רבות בכדי להגיע לקמח לבן ביותר. המשנה (פרק יא משנה ה) אומרת שמותר לנפות ניפוי רגיל ולהשליך את מה שהנפה מוציאה, למרות שחלקו ראוי לאכילה. אך אם מנפה באופן מדוקדק יותר מהרגיל, עליו להניח את הפסולת בצד.

חלקו הראשונים מדוע יש להניח את הפסולת בצד במקרה זה:

הרמב"ם מדגיש את הקריטריון של היות הפסולת ראוי לאכילה. על כן יש להתייחס אליו בהתאם.

בעלי התוספות (ריבמ"ץ והרא"ש) מדגישים את הקריטריון של עד כמה מקובל לאכול את הפסולת הזו.

בדומה לכך, במשנה מסכת עדויות (פרק ג משנה ג) מובאת מחלוקת תנאים כיצד יש לנהוג בקניבת ירק של תרומה, כלומר, בקצוות שחותכים מהירק.

הרמב"ם פוסק שאם יש בקניבה זו משהו הראוי לאכילה, יש לנהוג בו קדושה.

בעלי התוספות מבארים שאם מדובר בחיתוך שכולם רגילים לחתוך (ולא חיתוך "נדיב" מדי), אין קדושה בקצוות אלו.

לכאורה עולה כאן אותה המחלוקת: לפי הרמב"ם, אסור לפגוע במה שראוי לאכילה, גם אם אין מקובל לאכול אותו. לפי בעלי התוספות, אסור לפגוע בזכות האחרים ביבול. על כן אין בעיה להשליך את מה שמקובל בחברה לזרוק.

 למעשה הגרש"ז והרב טיקוצ'ינסקי נוטים לכיוון של הרמב"ם. לדוגמא, הם פוסקים שיש להקפיד על מעט הפרי הנותר דבוק לגרעין, למרות שרוב מוחלט של האנשים היה משליך את הגרעין הזה על שאריותיו.

לעומתם, הרב אלישיב ומורנו הרב שאול ישראלי נוטים לדברי בעלי התוספות. הם אומרים שאם דרך העולם להשליך את הגרעין, ניתן להשליך אותו לאשפה. לשיטתם אפשר גם לחתוך את קצוות המלפפון, או את ה"כתר" של הגמבה, באופן ששאריותיו יהיו מינימליים, ולהשליך את הפסולת הזו לאשפה הרגילה.

בנוסף, הגרש"ז מתלבט על שאריות אוכל הנותרות על הצלחת, בהנחה שאדם לקח מנה סבירה ואכל בצורה הסבירה. דרך העולם להותיר מעט על הצלחת. מצד אחד, לכאורה הם כבר מילאו את ייעודם. מצד שני, לא ברור לו מתי קדושתן תסור. לעומת זאת, הרב אלישיב פוסק שמותר להשליך את מה שנותר על הצלחת, שהרי זו הדרך המקובלת לאכול, ולשיטתו אין עניין להגן על שאריות אוכל שנוצלו בדרכם ואיש לעולם לא יאכל. 

בעזרת ה' בשבוע הבא נעיין בהשלכות נוספות של דיון זה.
______________________

¹ שוב תודה לידידי הרב ד"ר נתן קלר והרב טוביה בר אילן, שחלק מהדברים בהמשך למדתי מהמאמר שהם כתבו בנושא.

לראש העמוד

הדפסת עמוד

שליחת קישור לחבר