שנת תשפ"ב | שבת פרשת כי תשא

פרשת השבוע: המשפט העברי וחוק יסוד כבוד האדם וחירותו (חלק ד)

הציווי לבנות את מערכת המשפט של המדינה היהודית, הוא חלק בלתי נפרד צמוד וכלול במעמד הר סיני, המאורע המכונן של עם ישראל כאומה (רס"ג), כך הוכחנו בדברינו לפרשת משפטים.

שתי הפרשיות הראשונות, שמשמשות כפתיחה לפירוט של הדין המהותי, הן הפרשיות העוסקות בעבד עברי ואמה עבריה. נברר אלו ערכים, המבטאים את כבוד האדם וחירותו, באים לידי ביטוי בפרשיות אלה, מתוך עיון בפסוקים ובדברי חז"ל.

התורה קובעת, חד משמעית, כי לא תתכן לעולם מציאות של שפחה עברית. ישנה מציאות אחת בלבד שבת תמצא עצמה משועבדת, בהגבלות, למי שאינו קשור ומחויב אליה בקשרי אישות, מבחינה הלכתית. כך הקדמנו בדברינו לפרשת תצווה, ונפרש.

להבדיל מן הגבר, הנמכר בגניבתו או המוכר עצמו מתוך דוחקו, המציאות של אמה עבריה היא אחת בלבד. אדם שהדרדר לעוני מנוול עד כדי כך, שאיננו מסוגל לפרנס ולהאכיל את ילדיו, נאלץ להשתמש בהליך הבא שהוגבל, גם הוא, בהגבלות חמורות. (חז"ל ראו במציאות נוראה שכזו עונש על עבירה והדרדרות שבאה בעקבותיה, עיינו קידושין דף כ ע"א). אדם זה רשאי להציע את בתו למשפחה אחרת שתשמש לה כאומנת. המשפחה החדשה תדאג לכל צרכיה של הקטנה, מכל הבחינות הגופנית והנפשית, לא רק בהווה אלא גם בעתיד.

נקדים עוד הקדמה. מימי מתן תורה ועד לפני זמן לא רב, כל האנושות (למעט מעט מאוד מקרים יוצאי דופן, שגם הם לא תמיד התרחשו) חיה בסביבה חברתית שבה לאשה לא נשואה, לא היה סיכוי כל שהוא לחיים בכבוד. לכן קבעה התורה, מתוך דאגה לבנות העניים, כי מי ש"רכש" את הבת, של מי שהתמוטט מבחינה כספית, התחייב לשאת אותה לאשה, או להשיא לה את בנו. זו המסגרת המשפטית בה תשהה הבת במשפחה החדשה. זוהי התחייבות יוצאת דופן, שאי מילויה, משחרר מידית את הבת בהגיעה לגיל נערות, שבו אם לא תשוחררי יגבר ביותר החשש לניצולה. לכן, בגיל זה היא הופכת לבת חורין לכל דבר ועניין. בית הדין הוא אביהם של יתומים ויתומות, מכאן ואילך הוא זה שידאג לכל צרכיה וימנע את ניצולה. (כיום כמובן שהלכה זו איננה נוהגת למעשה, אבל מחלקת הרווחה משמשת כידו הארוכה של בית הדין, והיא אמורה לדאוג לכל צרכיו של מי שלא זכה למשפחה תומכת, על פי העקרונות שהתורה מתווה בפרשיה זו).

נפרש עתה את הפסוקים בפרשת משפטים (שמות כ"א ז-יא) ונחדד את ההדגשים:

וְכִי יִמְכֹּר אִישׁ אֶת בִּתּוֹ לְאָמָה לֹא תֵצֵא כְּצֵאת הָעֲבָדִים:

על הלשון וְכִי כבר הערנו, היא מכריזה שמדובר במצב של בדיעבד גדול. החצי השני של הפסוק משדר כי המטרה היא לשחרר אותה.

אִם רָעָה בְּעֵינֵי אֲדֹנֶיהָ אֲשֶׁר לא לוֹ יְעָדָהּ וְהֶפְדָּהּ לְעַם נָכְרִי לֹא יִמְשֹׁל לְמָכְרָהּ בְּבִגְדוֹ בָהּ:

כפי שהערנו כבר, הבת איננה רכושו של האדון. פתוחה בפניו רק דרך אחת והיא הייעוד, כלומר הפיכתה לבת משפחה מכל הבחינות, על ידי נשיאתה או על ידי הפיכתה לאשתו החוקית של בנו. כל ניסיון לסחור בבת זו הוא נואל, פסול ואסור. כבר לפני שלשת אלפים וחמש מאות שנה, בעולם חשוך ואפל, התורה יצאה בחריפות נגד סחר בנשים וניצולן - לֹא יִמְשֹׁל לְמָכְרָהּ! (נעיר במאמר מוסגר, כי גם פרשת אשת יפת תואר, היא בעיקרה אזהרה חמורה מפני סחר בנשים וניצולן, עיינו גם באבן עזרא במקום). כל מעשה מסוג זה, ואפילו שדומה לו רק במקצת, הוא מוקצה מחמת מיאוס. התורה מתייחסת אליו כאל בגידה - בְּבִגְדוֹ בָהּ - בערך הנעלה של כבוד האדם וחירותו.

וְאִם לִבְנוֹ יִיעָדֶנָּה כְּמִשְׁפַּט הַבָּנוֹת יַעֲשֶׂה לָּהּ:

אם האב האומן או בנו אכן יישאו את הבת לאשה, היא תזכה בכל הזכויות של אישה נשואה (רש"י). הזכויות הללו, שמשמעותן דאגה לכל צרכיה הנפשיים והגופניים, מנויות בפסוק הבא:

אִם אַחֶרֶת יִקַּח לוֹ שְׁאֵרָהּ כְּסוּתָהּ וְעֹנָתָהּ לֹא יִגְרָע:

המעניין הוא, שהתורה בחרה להגדיר את חובותיו של הבעל לאשתו (המנויות בצורה מפורטת יותר ב"כתובה") דווקא בפרשיה זו, העוסקת במי ששייכת לשכבה הנמוכה ביותר מבחינה סוציואקונומית. כך התורה משדרת בעוצמה כי לכל אדם, באשר הוא אדם, עומדת הזכות לחיים בכבוד מתוך חירות והגנה על זכויותיו.

וְאִם שְׁלָשׁ אֵלֶּה לֹא יַעֲשֶׂה לָהּ וְיָצְאָה חִנָּם אֵין כָּסֶף:

הפשט הוא, שאם האדון לא ישא אותה או לא ישיאנה לבנו ולא יאפשר לפדותה, אזי בהביאה סימני נערות היא משתחררת. מוסיף על כך הרשב"ם כי בית הדין ממונה להבטיח זאת. רב סעדיה גאון, כנראה בעקבות התלמוד הירושלמי, לומד מן הכפילות חִנָּם אֵין כָּסֶף, כי ה"אדון" חייב ברפואתה וחיוב זה ממשיך, אם חלתה ברשותו, גם אחרי השחרור עד להחלמתה (עיינו אבן עזרא וחזקוני).

גם כאן למדנו עד כמה חובה על המעסיק (לרוב החזק) לדאוג לרווחתו של העובד (לרוב החלש).

נסכם ונאמר, אלפי שנים לפני שהמדינות המתוקנות התעוררו לטפל בכבוד האדם וחירותו, והכניסו יסוד זה לספרי החוקים שלהם, תורתנו הקדושה כבר נשאה לפיד אור זה, בגאון.

לראש העמוד

הדפסת עמוד

שליחת קישור לחבר