שנת תשפ"ב | שבת פרשת בהר

פרשתנו פותחת בפרשיית שמיטה:

"דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם כִּי תָבֹאוּ אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר אֲנִי נֹתֵן לָכֶם וְשָׁבְתָה הָאָרֶץ שַׁבָּת לַיקֹוָק: שֵׁשׁ שָׁנִים תִּזְרַע שָׂדֶךָ וְשֵׁשׁ שָׁנִים תִּזְמֹר כַּרְמֶךָ וְאָסַפְתָּ אֶת תְּבוּאָתָהּ: וּבַשָּׁנָה הַשְּׁבִיעִת שַׁבַּת שַׁבָּתוֹן יִהְיֶה לָאָרֶץ שַׁבָּת לַיקֹוָק שָׂדְךָ לֹא תִזְרָע וְכַרְמְךָ לֹא תִזְמֹר:  אֵת סְפִיחַ קְצִירְךָ לֹא תִקְצוֹר וְאֶת עִנְּבֵי נְזִירֶךָ לֹא תִבְצֹר שְׁנַת שַׁבָּתוֹן יִהְיֶה לָאָרֶץ: וְהָיְתָה שַׁבַּת הָאָרֶץ לָכֶם לְאָכְלָה לְךָ וּלְעַבְדְּךָ וְלַאֲמָתֶךָ וְלִשְׂכִירְךָ וּלְתוֹשָׁבְךָ הַגָּרִים עִמָּךְ: וְלִבְהֶמְתְּךָ וְלַחַיָּה אֲשֶׁר בְּאַרְצֶךָ תִּהְיֶה כָל תְּבוּאָתָהּ לֶאֱכֹל" (ויקרא כ"ה ב – ז).

לא היינו מכנים שנה זו – שנת שמיטה, אם זו הייתה הפרשה היחידה בתורה העוסקת במצווה זו, שהרי השורש שמוט כלל לא מופיעה בה. שנת השבע, או אפילו יותר מדויק, שנת השביתה, היה שמה של המצווה.

השורש שבת מופיע בחמשת הפסוקים בפרשתנו שבע פעמים!

השבת בנושא השמיטה היא שבת הארץ, וחובתו של האדם לשבות מופיעה בפרשיה זו בדרך האומרת דרשני. אומנם, מופיע האיסור על זריעה וזמירה, שאכן נפסק שהן אסורות מדאורייתא (כאשר השמיטה היא מצווה מן התורה, לרוב רובם של הפוסקים, שמיטה בזמן הזה מדרבנן), אבל שאר המלאכות אין איסורן מופיע בפרשה (רובן הגדול אסור רק מדרבנן).

בפשט הכתובים יש גם דגש מיוחד על כך שכולם, הציבור כולו, כולל השכירים והגרים עמנו, וגם בעלי החיים, אמורים ליהנות מהיבול של "שַׁבַּת הָאָרֶץ".

(במסגרת קצרה זו לא נדון בפרטי ההלכות הנלמדים מפסוקים אלה ביחס להאכלת שאינם יהודים ובעלי חיים מיבול השמיטה).

בנושא שבת בראשית, הזמן הוא קדוש. הקב"ה קידש את יום השבת והטיל עלינו חובה לשמור על קדושתו. פועל יוצא מכך הוא האיסור לחלל את קדושת השבת על ידי עשיית מלאכה האסורה.

נשאלת השאלה: מה המשמעות של כינוי שנת השבע כשְׁנַת שַׁבָּתוֹן? מה משמעות הכתוב: "וְשָׁבְתָה הָאָרֶץ שַׁבָּת לַיקֹוָק"? מה קדוש בשנת השבע, שמקביל לקדושת הזמן ביום השביעי?

הרמב"ן (בהשגותיו לספר המצוות לרמב"ם שכחת העשין מצוה ג) למד מפסוקים אלה, שיש מצווה באכילת יבול השביעית, כך הבין מדבריו המגילת אסתר (שם). גם הרשב"ץ (זוהר הרקיע מנין עשה בסדר האזהרות מצוה סו), גם המהרי"ט אלגזי (חלה אות ב' ס"ק יד) וגם מייסד הרבנות הראשית, הראי"ה קוק זצ"ל, יתכן וצעד בדרך זו (שבת הארץ קונטרס אחרון סי' כא).

ניתן להמשיך את אותו קו מחשבה ולהסביר כי יבול השדה בשנת השמיטה הוא דבר קדוש, לכן יש מצווה באכילתו.

אכילת יבול השנה עליה נאמר "וְשָׁבְתָה הָאָרֶץ שַׁבָּת לַיקֹוָק", הוא מעין אכילה משולחן גבוה. ביטוי זה נזכר בגמרא בהקשר של אכילת קרבנות (עיינו כדוגמא מסכת ביצה דף כא ע"א ובמפרשים שם מה המשמעות ההלכתית של ביטוי זה).

אם בשנה זו היבול מתקדש, כיוון ששבת הארץ מקבילה לקדושת השבת, ברור למה הדגש הוא על אכילת היבול, ולא על האיסור המוטל על האדם לעשות מלאכה בשדה (עיינו בדברי הרמב"ן שם השם דגש על כך).

השביתה ממלאכת הזמירה והזריעה איננה בגלל קדושת הזמן, היא באה לבטא את הרעיון שבשנה זו, היבול הגדל בזמן שביתת הארץ יש בו קדושה, וממילא יש גם מצווה באכילתו. רמז נוסף ניתן לראות גם בפסוק הבא המופיע בפרשתנו: כִּי יוֹבֵל הִוא קֹדֶשׁ תִּהְיֶה לָכֶם מִן הַשָּׂדֶה תֹּאכְלוּ אֶת תְּבוּאָתָהּ (ויקרא כ"ה יב). הקדושה באה לידי ביטוי ביבול הנאכל.

הפתרון של מכירת הקרקעות בשנת השבע הוא הכרח לאומי, והדרך היחידה לפתור את הבעיה לכלל הציבור על כל גווניו, אבל היא מציאות של בדיעבד והוראת שעה. אומנם דרך זו ודאי איננה מוגדרת כקיום מצוות השביתה או השמיטה.

ברור מעל ומעבר לכל צל של ספק ש"הקפדה" לרכוש בשנה זו רק יבול נכרי, איננה בשום פנים ואופן קיומה של המצווה, זו סלילה של "כביש עוקף שמיטה" וויתור גמור על קיום הכתוב: "וְשָׁבְתָה הָאָרֶץ שַׁבָּת לַיקֹוָק".

בדברינו לפרשת בחוקותי נמשיך לברר את הנושא ונסביר מה המקור לשם שמיטה בהשוואה לשביתה, וגם את הקשר ל"אוצר בית דין".

הבה נתפלל כי נזכה, גם עתה, ליהנות ממצוות השמיטה.

נציב לעם ישראל דרך רוחנית, הרואה בקיום מצוות זכות מרוממת ולא עול מכביד.