שנת תשפ"ב | שבת פרשת בחוקותי

חמדת שנת השבע: כיצד הפקרת פירות השביעית בזמן הביעור מלמדת מהו לימוד תורה ופסיקת הלכה?

התחלנו לפני מספר שבועות לעסוק בביעור פירות השביעית. למדנו שלפי הרמב"ן הביעור הוא הפקרת הפירות, כדרך להשיב את הפירות אל החברה.

בירושלמי (שביעית פרק ט, ד) מסופרים סיפורים על דרך ההפקר:

רבי יאשיה מורה לרבי יצחק בר רדיפא שיפקיר את פירות השביעית שלו בפני שלושה חברים טובים, שיכול לסמוך עליהם שלא יקחו את הפירות לעצמם.

תושבי קפודקיא היו פחות חברתיים. הם שאלו את רבי אמי מה לעשות, מכיוון שאין להם שלושה אנשים שהם סומכים עליהם. רבי אמי הורה להם להפקיר בשוק כאשר אנשים אינם נמצאים בקרבת הפירות.

אכן, החובה להפקיר איננה אוסרת על המפקיר לזכות שוב. כל עוד המפקיר מקיים את המוטל עליו ומפקיר כדין, אין מניעה לעשות זאת באופן שיבטיח לו את אפשרות הזכייה לעצמו. אך נשמע מפתיע שגדולי ישראל מורים להפקיר דווקא בדרך הזאת!

באור זרוע (חלק ב הלכות פסחים סימן רמו) לומד מכאן גם על חמץ בפסח: ניתן להפקיר במקום בו סביר שאנשים לא יקחו את החמץ, ולחזור ולזכות בו אחר הפסח. 

הדבר הזה פותח דיון רחב יותר לגבי תפקידם של חז"ל. הקב"ה נתן לחז"ל כוח לתקן תקנות. לכאורה מטרת מתן כוח זה היא לאפשר לחז"ל לכוון את האדם למטרה אליה כיוונה התורה, גם אם התורה אינה מגדירה את הפרטים עצמם כאסורים.

נבחן דוגמא לתקנה ידועה: מוקצה. הרמב"ם מסביר שמטרת איסור מוקצה היא כדי ששביתתו של האדם תהיה ניכרת. כלומר, גם אחרי שהתורה אסרה את המלאכות, אדם מסוגל להימנע מהמלאכות, אך לא יהיה ניכר ששבת. לכן חז"ל מרחיבים את איסורי השבת כדי להבטיח  "שביתה ניכרת".

אם כך, גם אם שורת הדין מאפשרת להפקיר (את החמץ, או את פירות השביעית) ולזכות בהם שוב, מדוע בהקשר זה חז"ל אינם סותמים את פרצת ההערמה? לכאורה הדברים קשים עוד יותר כאשר ניכר שדרך זו הופכת למנהג הנפוץ!

נסביר את הדברים על פי דבריו של הרב ישכר תמר (ה'תרנ"ו-ה'תשמ"ב, מפולין. רב חשוב בגרמניה ואנגליה. עלה ארצה בה'תרצ"ג, שם שימש כפוסק בתל אביב. כתב ליקוטי חידושים והערות על הירושלמי).

הוא מסביר כך: חז"ל אכן נדרשים לכוון לרצון התורה. אך פעמים רבות ישנו קונפליקט בין עקרונות שונים. במקרה זה הם יחליטו לאזן ביניהם בצורה נכונה.

גם במקרה שלנו ניצבים שני עקרונות סותרים. מצד אחד, העיקרון שהתורה מכוונת אליו (לדוגמא – השבת יבול השביעית לחברה). מאידך, התורה חסה על ממונם של ישראל. זהו עיקרון תורני חשוב לא פחות. כיצד מאזנים בין שני אלה? העלי תמר מציע: בסכומים שישראל מוכן למחול עליהם, עדיף לכוון לרצון התורה. בסכומים שישראל אינו מוחל עליהם, נכון לחוס על ממונם של ישראל.

לדוגמא: בהקשר של איסור והיתר במצבים רבים אנו פוסקים שבהפסד מרובה ניתן להקל. מדוע? אם זו ההלכה, יש להקל, ואם ההלכה היא להחמיר, מדוע ההפסד מאפשר לנו להקל? מסביר העלי תמר: יש לאזן בין חובתנו לחוס על ממונם של ישראל, לבין דברי הפוסקים שאיננו פוסקים כמותם. מדוע?

מפני שבעומק אנו יודעים שאלו ואלו דברי א-לוקים חיים. המשמעות של 'אלו ואלו' היא שאנו מנסים להבין את העקרונות האלוקיים, ולבטא אותם בהלכות שאנו מקיימים. כל מחלוקת בתוך התורה היא מצב בה יש שני עקרונות אלוקיים, ושניהם יכולים לבוא לידי ביטוי במקרה הממשי שלפנינו. אך יישומם באותו המקרה יצא סתירה. עיקרון אחד אומר שהדבר מותר, והעיקרון השני יאמר שבמקרה זה הדבר יהיה אסור. יש לנו כללים כיצד לקבוע מהי ההלכה, אך השיטה שלא נפסקה היא עדיין חלק מהתורה, אנו עדיין נעמול על הבנתה בבית המדרש, בגלל שדרכה אנו יכולים לגלות את העיקרון האלוקי העומד בבסיסה.

הפסיקה כשיטה אחת איננה אומרת שהשיטה השנייה היא חסרת משמעות. השיטה השנייה גם היא מהווה פתח המאפשר לנו לזהות את דבר ה'. אך כללי ההלכה אינם מחייבים אותנו לפעול על פיה במקרה זה.

פעמים רבות ההכרעה קשה. במקרים אלו, איננו מבטלים את השיטה שלא התקבלה להלכה. אנו גם משאירים את השיטה השנייה בתוך המסגרת ההלכתית, ואומרים לפעול על פיה "לכתחילה". כלומר: ליישם בפועל את העיקרון האלוקי, למרות שכללי ההלכה היבשים היו מאפשרים לי לוותר על יישום העיקרון הזה במקרה שלפנינו.

וכאן נכנסת שאלת ההפסד המרובה.

במצב כזה, אם יש הפסד שאדם מוכן לוותר עליו כדי שהעיקרון האלוקי יופיע בעולם, כך נכון לנהוג. אך במידה ויש לאדם הפסד מיישום העיקרון הזה, הרי שהנהגה על פי עיקרון זה יפגע בעיקרון אלוקי אחר, שהתורה חסה על ממונם של ישראל. לכן במקרה זה נשוב לשורת הדין, כדי שהעיקרון שהתורה חסה על ממונם של ישראל לא ייפגע. 

אם נשוב לדיון על הפקר פירות שביעית: התורה מצווה להפקיר את פירות השביעית. עתה עומדת בפני חז"ל השאלה כיצד נכון ליישם את הדבר הזה: באופן של שורת הדין, על ידי הפקר וזכייה מחדש, או על ידי מה שניתן לזהות כרצון התורה, הפקר והימנעות מזכייה מחדש?

בכדי לאזן נכונה בשאלה זו, יש לשקול עיקרון אחר: שהתורה חסה על ממונם של ישראל. לכן אם מדובר בפירות שאדם עשוי לוותר עליהם, נכון להפקיר אותם ולאפשר לאחרים לזכות בהם. אך אם מדובר בהפסד משמעותי, מותר להפקיר ולחזור ולזכות בהם, מפני שיש כאן יישום של שורת הדין, ובנוסף יישום של העיקרון שהתורה חסה על ממונם של ישראל.

לראש העמוד

הדפסת עמוד

שליחת קישור לחבר