שנת תשפ"ג| שבת פרשת מקץ

פרשת השבוע: בני רחל ובני לאה, אחדות של נבונים וחכמים

כך היתה ברכתם של בעז ורות בחתונתם: 

"וַיֹּאמְרוּ כָּל הָעָם אֲשֶׁר בַּשַּׁעַר וְהַזְּקֵנִים עֵדִים יִתֵּן יְקֹוָק אֶת הָאִשָּׁה הַבָּאָה אֶל בֵּיתֶךָ כְּרָחֵל וּכְלֵאָה אֲשֶׁר בָּנוּ שְׁתֵּיהֶם אֶת בֵּית יִשְׂרָאֵל וַעֲשֵׂה חַיִל בְּאֶפְרָתָה וּקְרָא שֵׁם בְּבֵית לָחֶם: וִיהִי בֵיתְךָ כְּבֵית פֶּרֶץ" (רות ד' יא – יב).

לפני שנבאר את המודגש בברכה, נעיר כי מגילת רות מסבירה מדוע מימוש ברכת יעקב ליהודה בדבר מלכות מפרץ, נידחה עד ימי דוד. בינתיים ההנהגה נשארה בידי צאצאי יוסף ובנימין בניה של רחל (יהושע מאפרים, גדעון מבנימין, דבורה קשורה גם היא לבנימין ואפרים, גדעון ממנשה, יפתח ממנשה, שמשון מדן בכור שפחת רחל, שאול מבנימין). המגילה גם מבטיחה כי בימי דוד היא תמומש.

אנשי בית לחם מדגישים שתי נקודות: א. אנחנו מבינים כי אחדות בין בני רחל ובני לאה היא תנאי להצלחת עם ישראל. ב. איננו מוותרים על ההבטחה של מלכות מפרץ. 

בתחילת הדרך, כשדוד נמשח בידי שמואל כדי להחליף את שאול בן רחל, הוא הבין כי ההצלחה תלויה בהמשך השותפות עם בניה של רחל, ולכן הוא כורת ברית עם יונתן:

"וְאַתָּה תִּמְלֹךְ עַל יִשְׂרָאֵל וְאָנֹכִי אֶהְיֶה לְּךָ לְמִשְׁנֶה וְגַם שָׁאוּל אָבִי יֹדֵעַ כֵּן: וַיִּכְרְתוּ שְׁנֵיהֶם בְּרִית לִפְנֵי יְקֹוָק..." (שמואל א'  כ"ג  יז – יח).

לצערנו, הברית לא מומשה בגלל שיונתן נהרג בקרב בגלבוע (לא נאריך כאן בהסבר מדוע הברית לא מומשה עם צאצאי יונתן).

ניתן דוגמא נוספת לשותפות שהצליחה מאוד: עוזיה, מצאצאי דוד, איחד את עם ישראל על ידי שותפות עם ירבעם השני מצאצאי מנשה. חז"ל הגדירו זאת כך: "עזיהו וירבעם מלכו כאחת" (סדר עולם רבה (ליינר) פרק יט). ההצלחה הגדולה בעקבות האחדות מפורשת בכתוב:

"הוּא (ירבעם) הֵשִׁיב אֶת גְּבוּל יִשְׂרָאֵל מִלְּבוֹא חֲמָת עַד יָם הָעֲרָבָה כִּדְבַר יְקֹוָק אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל ... וְיֶתֶר דִּבְרֵי יָרָבְעָם וְכָל אֲשֶׁר עָשָׂה וּגְבוּרָתוֹ אֲשֶׁר נִלְחָם וַאֲשֶׁר הֵשִׁיב אֶת דַּמֶּשֶׂק וְאֶת חֲמָת לִיהוּדָה בְּיִשְׂרָאֵל..." (מלכים ב' י"ד כה – כח),     "וַיֵּצֵא (עוזיהו) וַיִּלָּחֶם בַּפְּלִשְׁתִּים וַיִּפְרֹץ אֶת חוֹמַת גַּת וְאֵת חוֹמַת יַבְנֵה וְאֵת חוֹמַת אַשְׁדּוֹד ...  וַיַּעְזְרֵהוּ הָאֱלֹהִים עַל פְּלִשְׁתִּים וְעַל הָעַרְבִים הַיֹּשְׁבִים בְּגוּר בָּעַל וְהַמְּעוּנִים... וַיֵּלֶךְ שְׁמוֹ עַד לְבוֹא מִצְרַיִם כִּי הֶחֱזִיק עַד לְמָעְלָה:  וַיִּבֶן עֻזִּיָּהוּ מִגְדָּלִים בִּירוּשָׁלִַם ... וַיַּעַשׂ בִּירוּשָׁלִַם חִשְּׁבֹנוֹת מַחֲשֶׁבֶת חוֹשֵׁב לִהְיוֹת עַל הַמִּגְדָּלִים וְעַל הַפִּנּוֹת לִירוֹא בַּחִצִּים וּבָאֲבָנִים גְּדֹלוֹת וַיֵּצֵא שְׁמוֹ עַד לְמֵרָחוֹק ... עַד כִּי חָזָק" (דברי הימים ב' כ"ו  ו-טו).

גם לעתיד לבוא מנבא יחזקאל על אחדות זו:

"הִנֵּה אֲנִי לֹקֵחַ אֶת עֵץ יוֹסֵף אֲשֶׁר בְּיַד אֶפְרַיִם וְשִׁבְטֵי יִשְׂרָאֵל חֲבֵרָיו וְנָתַתִּי אוֹתָם עָלָיו אֶת עֵץ יְהוּדָה וַעֲשִׂיתִם לְעֵץ אֶחָד וְהָיוּ אֶחָד בְּיָדִי:... וְדַבֵּר אֲלֵיהֶם כֹּה אָמַר אֲדֹנָי יְקֹוִק הִנֵּה אֲנִי לֹקֵחַ אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מִבֵּין הַגּוֹיִם ...וְקִבַּצְתִּי אֹתָם מִסָּבִיב וְהֵבֵאתִי אוֹתָם אֶל אַדְמָתָם: וְעָשִׂיתִי אֹתָם לְגוֹי אֶחָד בָּאָרֶץ ... וּמֶלֶךְ אֶחָד יִהְיֶה לְכֻלָּם לְמֶלֶךְ וְלֹא יִהְיוּ עוֹד לִשְׁנֵי גוֹיִם וְלֹא יֵחָצוּ עוֹד לִשְׁתֵּי מַמְלָכוֹת עוֹד" (יחזקאל ל"ז יט – כב).

אם כך קשה, מדוע שלמה המלך לא הצליח לאחד את עם ישראל? והרי מיד אחרי מותו הממלכה המאוחדת נתפלגה לשתי ממלכות, האחת בראשות רחבעם משבט יהודה והשנייה בראשות ירבעם בן נבט משבט אפרים.

יתכן והתשובה רמוזה בפרשתנו. בעת שפרעה מכתיר את יוסף בן רחל כמשנה למלך, הוא מכריז:

"וַיֹּאמֶר פַּרְעֹה אֶל יוֹסֵף אַחֲרֵי הוֹדִיעַ אֱלֹהִים אוֹתְךָ אֶת כָּל זֹאת אֵין נָבוֹן וְחָכָם כָּמוֹךָ" (בראשית מ"א לט).

כאשר שלמה עולה לשלטון, גם הוא מקבל מחמאה גדולה יותר:

"הִנֵּה נָתַתִּי לְךָ לֵב חָכָם וְנָבוֹן אֲשֶׁר כָּמוֹךָ לֹא הָיָה לְפָנֶיךָ וְאַחֲרֶיךָ לֹא יָקוּם כָּמוֹךָ: (מלכים א' ג' יב).

אתה יותר מיוסף ובעתיד לא יהיה מי שיתפוס את מקומך. אם כך, שלמה חשב שהוא איננו זקוק לבניה של רחל, הוא איננו זקוק לשותפותו של ירבעם (נכון, המדרש גם מאשים את ירבעם שלא הסכים להיות משנה לשלמה).

המסקנה המתבקשת היא שאם אנו רוצים הצלחה, התנאי הוא אחדות.

הבה נתפלל שנזכה שוב לברכה של: "כְּרָחֵל וּכְלֵאָה אֲשֶׁר בָּנוּ שְׁתֵּיהֶם אֶת בֵּית יִשְׂרָאֵל".

לראש העמוד

הדפסת עמוד

שליחת קישור לחבר