שנת תשפ"ג| שבת פרשת מקץ

ארץ אגדה: בגד מיוחד לכבוד המשיח

במסכת יבמות (דף טז,א) מובא שרבי יהושע ורבי אלעזר בן עזריה ורבי עקיבא באו לבקר את רבי דוסא בן הרכינס שהיה זקן מאוד, והוא אמר להם שלוש הלכות בשמו של חגי הנביא, והקדים רבי דוסא ואמר: "מעיד אני עלי שמים וארץ, שעל מדוכה זו ישב חגי הנביא, ואמר...".

הביטוי "על מדוכה זו ישב" נלקח ממעשה זה, והפך לביטוי שמסמל דברים שנאמרו לאחר לבטים מרובים. אולם לפי פשוטם של דברים 'מדוכה' היא כלי שמשמש לטחינת גרעינים, וחגי הנביא אמר את שלוש ההלכות בעת שישב על הכלי הזה. אמנם כאשר נעיין במקורות נוספים נמצא שאכן מדובר בפסיקה שנאמרה לאחר לבטים מרובים. ואפשר שיש לה השלכה הלכתית גם על המנהג שנהגו כמה מגדולי ישראל לקנות בגד מיוחד שאותו ילבשו לקבלת פני משיח צדקנו. 
אחת ההלכות שאמר חגי הנביא היתה בשאלה, איזה מעשר יפרישו היהודים שגרים בארץ עמון ומואב ולכן מותר להם לעבוד באדמתם גם בשנת השמיטה. בכל השנים שמעבדים את האדמה בארץ ישראל מפרישים שתי מעשרות. בתחילה מפרישים עשירית מהיבול ונותנים אותו ללויים והוא נקרא 'מעשר ראשון'. לאחר מכן מפרישים מעשר נוסף. בשנה הראשונה והשניה שלאחר השמיטה, וכן בשנה הרביעית והחמישית צריכים הבעלים להעלות את המעשר הנוסף הזה לירושלים ולאכול אותו שם בטהרה, והוא נקרא 'מעשר שני'. אך בשנה השלישית או הששית שלאחר השמיטה צריכים הבעלים לתת את המעשר הנוסף הזה לעניים והוא נקרא 'מעשר עני'. חכמי ישראל החליטו לגזור שגם היהודים שגרים בעמון ומואב יפרישו מעשרות, אך הם התלבטו איזה מעשר יפרישו שם בשנה השביעית. ואי אפשר היה ללמוד מן המצב הקיים בארץ ישראל משום שבשנת השמיטה אין מעבדים את האדמה בארץ ישראל, ואם ליקטו שם פירות בשדות הם הפקר ואין מפרישים מהם מעשר.

חגי הנביא אמר: "עמון ומואב מעשרין מעשר עני בשביעית", אך הלכה זו נתונה במחלוקת ובלבטים רבים במשנה במסכת ידים (ד, ג), וז"ל בתוספת ביאור:

"בּוֹ בַיּוֹם אָמְרוּ, עַמּוֹן וּמוֹאָב מָה הֵן בַּשְׁבִיעִית? גָּזַר רַבִּי טַרְפוֹן, מַעְשַׂר עָנִי. וְגָזַר רַבִּי אֶלְעָזָר בֶּן עֲזַרְיָה, מַעֲשֵׂר שֵׁנִי. אָמַר רַבִּי יִשְׁמָעֵאל, אֶלְעָזָר בֶּן עֲזַרְיָה, עָלֶיךָ רְאָיָה לְלַמֵד, שֶׁאַתָּה מַחְמִיר (שמעשר שני הוא קדוש וצריך לאוכלו בירושלים בטהרה), שֶׁכָּל הַמַּחְמִיר, עָלָיו רְאָיָה לְלַמֵּד. אָמַר לוֹ רַבִּי אֶלְעָזָר בֶּן עֲזַרְיָה, יִשְׁמָעֵאל אָחִי, אֲנִי לֹא שִׁנִּיתִי מִסֵּדֶר הַשָּׁנִים (ובדרך כלל מפרישים 'מעשר שני'), טַרְפוֹן אָחִי שִׁנָּה, וְעָלָיו רְאָיָה לְלַמֵּד. הֵשִׁיב רַבִּי טַרְפוֹן, מִצְרַיִם חוּצָה לָאָרֶץ, עַמּוֹן וּמוֹאָב חוּצָה לָאָרֶץ, מַה מִּצְרַיִם מַעְשַׂר עָנִי בַּשְּׁבִיעִית (שכך היתה תקנה קדומה), אַף עַמּוֹן וּמוֹאָב (יהיה דינן שווה, ויפרישו) מַעְשַׂר עָנִי בַּשְּׁבִיעִית. הֵשִׁיב רַבִּי אֶלְעָזָר בֶּן עֲזַרְיָה, בָּבֶל חוּצָה לָאָרֶץ, עַמּוֹן וּמוֹאָב חוּצָה לָאָרֶץ, מַה בָּבֶל מַעֲשֵׂר שֵׁנִי בַּשְּׁבִיעִית(שכך היתה תקנה קדומה), אַף עַמּוֹן וּמוֹאָב (יהיה דינן שווה, ויפרישו) מַעֲשֵׂר שֵׁנִי בַּשְּׁבִיעִית. אָמַר רַבִּי טַרְפוֹן, מִצְרַיִם שֶׁהִיא קְרוֹבָה, עֲשָׂאוּהָ מַעְשַׂר עָנִי, שֶׁיִּהְיוּ עֲנִיֵּי יִשְׂרָאֵל נִסְמָכִים עָלֶיהָ בַּשְּׁבִיעִית, אַף עַמּוֹן וּמוֹאָב שֶׁהֵם קְרוֹבִים, נַעֲשִׂים מַעְשַׂר עָנִי, שֶׁיִּהְיוּ עֲנִיֵּי יִשְׂרָאֵל נִסְמָכִים עֲלֵיהֶם בַּשְּׁבִיעִית. אָמַר לוֹ רַבִּי אֶלְעָזָר בֶּן עֲזַרְיָה, הֲרֵי אַתָּה כִּמְהַנָּן מָמוֹן, וְאֵין אַתָּה אֶלָּא כְּמַפְסִיד נְפָשׁוֹת, קוֹבֵעַ (גוזל) אַתָּה אֶת הַשָּׁמַיִם מִלְּהוֹרִיד טַל וּמָטָר, שֶׁנֶּאֱמַר (מלאכי ג,ח) 'הֲיִקְבַּע אָדָם אֱלֹהִים כִּי אַתֶּם קֹבְעִים אֹתִי וַאֲמַרְתֶּם בַּמֶּה קְבַעֲנוּךָ הַמַּעֲשֵׂר וְהַתְּרוּמָה'. אָמַר רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ, הֲרֵינִי כְּמֵשִׁיב עַל טַרְפוֹן אָחִי, אֲבָל לֹא לְעִנְיַן דְּבָרָיו, מִצְרַיִם מַעֲשֶׂה חָדָשׁ ובָבֶל מַעֲשֶׂה יָשָׁן, וְהַנִּדּוֹן שֶׁלְּפָנֵינוּ מַעֲשֶׂה חָדָשׁ, יִדּוֹן מַעֲשֶׂה חָדָשׁ מִמַּעֲשֶׂה חָדָשׁ, וְאַל יִדּוֹן מַעֲשֶׂה חָדָשׁ מִמַּעֲשֶׂה יָשָׁן, מִצְרַיִם מַעֲשֵׂה זְקֵנִים וּבָבֶל מַעֲשֵׂה נְבִיאִים, וְהַנִּדּוֹן שֶׁלְּפָנֵינוּ מַעֲשֵׂה זְקֵנִים, יִדּוֹן מַעֲשֵׂה זְקֵנִים מִמַּעֲשֵׂה זְקֵנִים, וְאַל יִדּוֹן מַעֲשֵׂה זְקֵנִים מִמִמַּעֲשֵׂה נְבִיאִים. נִמְנוּ וְגָמְרוּ, עַמּוֹן וּמוֹאָב מְעַשְּׂרִין מַעְשַׂר עָנִי בַּשְּׁבִיעִית. וּכְשֶׁבָּא רַבִּי יוֹסֵי בֶּן דֻּרְמַסְקִית אֵצֶל רַבִּי אֱלִיעֶזֶר בְּלוּד, אָמַר לוֹ, מָה חִדּוּשׁ הָיָה לָכֶם בְּבֵית הַמִּדְרָשׁ הַיּוֹם. אָמַר לוֹ, נִמְנוּ וְגָמְרוּ, עַמּוֹן וּמוֹאָב מְעַשְּׂרִים מַעְשַׂר עָנִי בַּשְּׁבִיעִית. בָּכָה רַבִּי אֱלִיעֶזֶר וְאָמַר (תהלים כה,יד) 'סוֹד ד' לִירֵאָיו וּבְרִיתוֹ לְהוֹדִיעָם'. צֵא וֶאֱמֹר לָהֶם, אַל תָּחוּשׁוּ לְמִנְיַנְכֶם, מְקֻבָּל אֲנִי מֵרַבָּן יוֹחָנָן בֶּן זַכַּאי, שֶׁשָּׁמַע מֵרַבּוֹ, וְרַבּוֹ מֵרַבּוֹ עַד הֲלָכָה לְמשֶׁה מִסִּינַי, שֶׁעַמּוֹן וּמוֹאָב מְעַשְּׂרִין מַעְשַׂר עָנִי בַּשְּׁבִיעִית."

רבי טרפון רצה שיפרישו מעשר עני, משום שבשנת השמיטה אין זורעים בארץ ישראל ויש בה מחסור גדול וכך העניים שגרים בארץ ישראל יוכלו ללכת לעמון ומואב ולקבל מהיהודים שגרים שם 'מעשר עני' ולחזור עימו לארץ ישראל. ואילו רבי אלעזר בן עזריה רצה שיפרישו 'מעשר שני' שהוא קדוש וצריך להעלותו לירושלים. רבי אלעזר בן עזריה רצה להוכיח מדברי הנביא מלאכי, שהפרשת מעשר שני עדיפה על פני הפרשת מעשר עני לעניים. מלאכי אמר שכאשר בני ישראל נמנעים מלהביא את ה"הַמַּעֲשֵׂר וְהַתְּרוּמָה", הם 'קובעים' (='גוזלים') את ד' ולכן ד' מעניש אותם ומונע מהם את הגשמים, אך אם הם יביאו אותם, יגיע להם שפע של גשם, כמבואר שם בהמשך דברי מלאכי: "הָבִיאוּ אֶת כָּל הַמַּעֲשֵׂר אֶל בֵּית הָאוֹצָר וִיהִי טֶרֶף בְּבֵיתִי וּבְחָנוּנִי נָא בָּזֹאת אָמַר ד' צְבָאוֹת אִם לֹא אֶפְתַּח לָכֶם אֵת אֲרֻבּוֹת הַשָּׁמַיִם וַהֲרִיקֹתִי לָכֶם בְּרָכָה עַד בְּלִי דָי".

פרשני משנה רבים הסבירו ש"הַמַּעֲשֵׂר" שהוזכר בדברי מלאכי הוא 'מעשר שני'. וז"ל הרא"ש שם: "המעשר והתרומה. ומעשר שני נקרא 'קודש' כמו תרומה...". כלומר, ידוע ש'תרומה' היא 'קודש' ויש דינים מיוחדים באכילתה, ולכן משמע ש'המעשר' שהוזכר במילים "הַמַּעֲשֵׂר וְהַתְּרוּמָה" אף הוא 'קודש', ולפיכך מדובר ב'מעשר שני' שהוא קדוש ויש דינים מיוחדים באכילתו, שהרי 'מעשר עני' הוא חולין.
אך פירוש זה הוא קשה, משום שלפי פשוטו של הכתוב "הַמַּעֲשֵׂר" שמוזכר שם הוא 'מעשר ראשון' שניתן ללויים. באותה העת, נחמיה בנה את חומות ירושלים וחיזק את העבודה במקדש, והוא והנביאים רצו להיטיב לכהנים והלויים שהחליטו לעזוב את שדותיהם ולבוא ולעבוד במקדש. מדין תורה באים הכהנים והלויים אל הגרנות שבכל רחבי ארץ ישראל ומקבלים שם את החלק המגיע להם (ראו תוספות כתובות דף כו,א ד"ה בתר דקנסינהו עזרא). אך הנביאים תיקנו אז להביא למקדש את כל המעשר והתרומה, כדי שהכהנים והלויים שהסכימו לבוא ולשרת במקדש יתפרנסו מהם, כמבואר בספר נחמיה (יג, ה): "...לִשְׁכָּה גְדוֹלָה וְשָׁם הָיוּ לְפָנִים נֹתְנִים אֶת הַמִּנְחָה הַלְּבוֹנָה וְהַכֵּלִים וּמַעְשַׂר הַדָּגָן הַתִּירוֹשׁ וְהַיִּצְהָר מִצְוַת הַלְוִיִּם וְהַמְשֹׁרְרִים וְהַשֹּׁעֲרִים וּתְרוּמַת הַכֹּהֲנִים". 'לשכה' זו נקראה 'בית האוצר' כמבואר שם (י,לח-לט). "וְאֶת רֵאשִׁית עֲרִיסֹתֵינוּ וּתְרוּמֹתֵינוּ וּפְרִי כָל עֵץ תִּירוֹשׁ וְיִצְהָר נָבִיא לַכֹּהֲנִים אֶל לִשְׁכוֹת בֵּית אֱלֹהֵינוּ וּמַעְשַׂר אַדְמָתֵנוּ לַלְוִיִּם וְהֵם הַלְוִיִּם הַמְעַשְּׂרִים בְּכֹל עָרֵי עֲבֹדָתֵנוּ: וְהָיָה הַכֹּהֵן בֶּן אַהֲרֹן עִם הַלְוִיִּם בַּעְשֵׂר הַלְוִיִּם וְהַלְוִיִּם יַעֲלוּ אֶת מַעֲשַׂר הַמַּעֲשֵׂר לְבֵית אֱלֹהֵינוּ אֶל הַלְּשָׁכוֹת לְבֵית הָאוֹצָר:"

ונמצא שכשאמר מלאכי: "וַאֲמַרְתֶּם בַּמֶּה קְבַעֲנוּךָ הַמַּעֲשֵׂר וְהַתְּרוּמָה... הָבִיאוּ אֶת כָּל הַמַּעֲשֵׂר אֶל בֵּית הָאוֹצָר", כוונתו היתה ל'מעשר ראשון' שמגיע ללויים, שהנביאים תיקנו שיביאו אותו אז אל "בֵּית הָאוֹצָר" שבירושלים. וקשה לומר שרבי אלעזר בן עזריה חלק על הבנה פשוטה זו¹. לפיכך נלע"ד לפרש ש'המעשר' שמוזכר בנביא הוא אכן 'מעשר ראשון', ובכל זאת למד מכך רבי אלעזר בן עזריה שבעמון ומואב ראוי להעדיף להפריש 'מעשר שני' על פני הפרשת 'מעשר עני'. וזאת משום שאותו 'מעשר ראשון' הועלה אז בתקנת הנביאים לירושלים – ואם כן הוא היה בעל אופי של 'מעשר שני'.

תקנת הנביאים ונחמיה

תקנת הנביאים להביא את המעשר הראשון של הלויים (ואת התרומה לכהנים) לבית האוצר שבמקדש, נצרכה רק בעת הצורך לחיזוק העבודה במקדש. אך לאחר מכן הלויים והכהנים התרגלו לעבוד במקדש בעשרים וארבע משמרות קבועות שהיו עולות פעמיים בשנה לעבוד שבוע ימים. ואז חזרו לדין התורה שהלויים והכהנים מקבלים את חלקם בגרנות. ולכן לא נזכרה תקנת הנביאים הזו במשנה או בתלמוד. 

ובכל אופן, לא כל הלויים יכלו לעלות לירושלים ולעבוד במקדש, היו לויים זקנים או חולים או חלשים שלא יכלו לעלות לירושלים, או שלא התאימו לעבודת המקדש. ומתחילה היו בעלי שדות שריחמו על הלויים העניים הללו, ולא קיימו את תקנת הנביאים במלואה ולא העלו את כל המעשר ל"בית האוצר" שבירושלים, אלא נתנו חלק מ'המעשר הראשון' ללויים העניים האלו. ואליהם בא הנביא מלאכי ואמר שלכאורה הם 'מרחמים' על ה'עניים' אך למעשה הם 'גוזלים' את ד' ומונעים מעצמם ברכה, ואם הם יביאו את "כָּל הַמַּעֲשֵׂר" לבית האוצר יברך אותם ד' בברכה עצומה, והם יוכלו לתת ללויים העניים חלק גדול מתוך העושר הגדול שיהיה להם, ולא יצטרכו לתת להם חלק מן המעשר הראשון, ונמצא שאף הכהנים והלויים החלשים ירוויחו מהתקנה הזו. ולכך היתה כוונת מלאכי באומרו: "הָבִיאוּ אֶת כָּל הַמַּעֲשֵׂר אֶל בֵּית הָאוֹצָר וִיהִי טֶרֶף בְּבֵיתִי וּבְחָנוּנִי נָא בָּזֹאת אָמַר ד' צְבָאוֹת אִם לֹא אֶפְתַּח לָכֶם אֵת אֲרֻבּוֹת הַשָּׁמַיִם וַהֲרִיקֹתִי לָכֶם בְּרָכָה עַד בְּלִי דָי". 

ובא רבי אלעזר בן עזריה ולמד מן ההתלבטות שהיתה בימי מלאכי, גם להתלבטות שבימיו איזה מעשר יש להפריש בשנת השמיטה בעמון ומואב, האם מעשר עני או מעשר שני. המעשר השני מרומם את מעלת ירושלים ומחזק את יישובה, שהרי מעלים אותו לירושלים ואוכלים אותו שם, או שפודים אותו בכסף ומעלים את הכסף לירושלים וקונים שם דברי מאכל. ובא רבי אלעזר והכריע שהברכה והשפע שיגיעו בעקבות כך יהיו גדולים מאוד, ובעלי השדות יתעשרו מאוד ויתמכו בשמחה בעניים, וגם העניים ירוויחו מכך. ולכך היתה כוונת רבי אלעזר כשהתנגד להפרשת מעשר עני ואמר "הֲרֵי אַתָּה כִּמְהַנָּן מָמוֹן, וְאֵין אַתָּה אֶלָּא כְּמַפְסִיד נְפָשׁוֹת, קוֹבֵעַ אַתָּה אֶת הַשָּׁמַיִם מִלְּהוֹרִיד טַל וּמָטָר...".

אך רבי יהושע התנגד לכך וענה לרבי אלעזר בן עזריה, ואמר שיש ללמוד מדור הזקנים שלאחר הנביאים. הזקנים תיקנו להפריש במצרים הקרובה מעשר עני בשנת השמיטה, כדי לעזור לעניים שבארץ ישראל, וכך צריך לנהוג גם כעת כשמחליטים להפריש מעשרות גם בעמון ומואב הקרובים לארץ. אולם רבי אלעזר בן עזריה לא השתכנע מדברי רבי יהושע, והוחלט לעמוד למנין, והרוב קבע לקבל את שיטת רבי טרפון ורבי יהושע, ולהפריש מעשר עני בשמיטה.

אל תחושו למניינכם

כשבאו וסיפרו לרבי אליעזר (בן הורקנוס) על ההחלטה שהתקבלה בהכרעת הרוב, הוא אמר 'אל תחושו למניינכם'. ומכלל דבריו עולה שמקבלי ההחלטה עדין התלבטו וחששו שמא אין לסמוך על ההחלטה שהתקבלה ברוב. ונראה שהתלבטו שמא אין ללמוד מתקנת הזקנים שהיתה לגבי בבל. הזקנים האלו היו בזמן שירושלים כבר התבססה ועבודת המקדש כבר היתה מסודרת, וביטלו מכבר את תקנת הנביאים להביא את המעשר הראשון של הלויים לירושלים. ובהתאם למגמה זו קבעו הזקנים שאין צורך לחזק את מעמד ירושלים, ולכן במצרים אין צורך להפריש מעשר שני בשמיטה ועדיף להפריש אז מעשר עני.

אך ההחלטה על הפרשת תרומות ומעשרות בעמון ומואב מתקבלת כעת על ידי החכמים שחיים לאחר חורבן ירושלים והמקדש. ורבי אלעזר בן עזריה טען שכעת המצב חזר ודמה לימי הנביאים וצריך לרומם את מעמד ירושלים והמקדש, ולכן ראוי לקבוע שבעמון ומואב יפרישו בשמיטה מעשר שני שמובא לירושלים. ואמנם הַתַּנָּאִים נמנו ורבו כנגד רבי אלעזר בן עזריה, אך עדין חששו שמא הוא צודק, וכיוון שהם קטנים בחכמה ובמנין מן הנביאים שחיו בדורות הקודמים אין בכוח המנין המאוחר שלהם לגבור על השקפת הנביאים שהיו גדולים מהם בחכמה ובמנין. ובא רבי אליעזר להרגיע אותם ואמר "צֵא וֶאֱמֹר לָהֶם, אַל תָּחוּשׁוּ לְמִנְיַנְכֶם". וביאור הדברים כדלקמן. 

רבי אליעזר הודיע שאין מקום לחשש שכזה, משום שמסורת בידו ש'הלכה למשה מסיני' שמפרישים בעמון ומואב מעשר עני בשמיטה. רבים התקשו שהרי מדין התורה מפרישים תרומות ומעשרות רק בארץ ישראל, והפרשת תרומות ומעשרות בשאר המקומות תוקנה בתקופה מאוחרת, וכיצד נאמר על כך שזו 'הלכה למשה מסיני'. ובעל 'הון עשיר' פירש שם שכל מה שתלמיד ותיק עתיד לחדש נאמר למשה בסיני, ונאמר למשה שבעתיד יגזרו להפריש מעשר עני בשמיטה בעמון ומואב. ואכן, סיוע להבנה זו יש מדברי חגי הנביא שאמר שעמון ומואב מעשרין מעשר עני בשביעית, ולא הזכיר בדבריו שזו הלכה למשה מסיני, ומשמע שזו הלכה שהתקבלה אחר כך. ובכל אופן, כאמור בפתיחת המאמר נותר לברר מדוע חשוב היה לרבי דוסא להעיד שחגי הנביא ישב על "מדוכה" בעת שאמר שעמון ומואב מעשרים מעשר עני בשמיטה.

על מדוכה זו

ה"מדוכה" מוזכרת בתנ"ך בענין ירידת המן מן השמים ומסופר (במדבר יא,ח): "שָׁטוּ הָעָם וְלָקְטוּ וְטָחֲנוּ בָרֵחַיִם אוֹ דָכוּ בַּמְּדֹכָה...". המן היה שפע רוחני שהפך לשפע גשמי שירד מהשמים, ובני ישראל דכו אותו במדוכה כדי להכשירו למאכל.

באופן דומה, כאשר חכם מישראל מחדש הלכה הוא מוליד שפע רוחני שהופך לשפע גשמי כמבואר בליקוטי מוהר"ן (תורה קנט): "ומי שזוכה ללמוד להשכינה, שלימודו עולה להשכינה, אזי השכינה מקבלת הלימוד התורה ומעלה להשם יתברך, ונמשך מזה שפע, היינו שפע רוחניות ושפע גשמיות...". כאשר חגי הנביא אמר את ההלכה שלו בענין המעשר שיפרישו בעתיד בעמון ומואב, הוא הוליד שפע רוחני שהפך לשפע גשמי, והוא דמה אז לנביא מלאכי שהודיע שפסיקת הנביאים להבאת כל המעשר הראשון לירושלים ולהעדיף את חיזוק ירושלים על פני חיזוק העניים היא הנכונה, והיא תביא את השפע מן השמים: "אֶפְתַּח לָכֶם אֵת אֲרֻבּוֹת הַשָּׁמַיִם וַהֲרִיקֹתִי לָכֶם בְּרָכָה עַד בְּלִי דָי".

ובא חגי הנביא וקבע שאכן בזמנו הוא תיקן יחד עם הנביא מלאכי ועם שאר חכמי אותו דור, שהיהודים שבבבל יפרישו מעשר שני בשמיטה, אך הדבר היה בעת שהיה מזבח בנוי בירושלים והמעשר השני היה נאכל בירושלים, ונמצא שהתקנה הזו חיזקה בפועל את מעמד ירושלים. אך אין לדמות לכך החלטה עתידית לגבי הפרשת המעשרות בעמון מואב, משום שההחלטה זו תתקבל בעתיד בעת שהמזבח יהיה חרב, ויהיה אסור לאכול אז מעשר שני. אדרבא באותה העת עדיף להפריש בעמון ומואב מעשר עני בשמיטה ולתת אותו לעניי ארץ ישראל לשימוש מיידי, מאשר להפריש 'מעשר שני' שאין מה לעשות איתו. וההלכה הזו היא ההלכה הנכונה והיא תוריד את השפע מן השמים. וכדי לסמל זאת הוא אמר את ההלכה תוך כדי ישיבה על 'מדוכה', שהיא הכלי שמוזכר ביחס לטחינת המן שהיה שפע רוחני שירד מן השמים.

שיטת רבי אלעזר בן עזריה וממשיכי דרכו

נותר לנו להבין את סברת רבי אלעזר בן עזריה. והרי צודקים החולקים עליו, שהרי מה תועיל הפרשת מעשר שני בעמון ומואב לאחר החורבן אם אין מה לעשות בו, שהרי אין מזבח ואסור לאכול את המעשר השני. ונראה שסברתו היתה שהפרשת המעשר שני, תראה לציבור שאנו מאמינים שבקרוב ממש ייבנה המזבח ונוכל להעלות את המעשר השני שהפרשנו ולאכול אותו בירושלים. ומעשה חיזוק האמונה יחיש וימהר את הגאולה, ואז ממילא בהגיע הגאולה גם העניים יתעשרו וירוויחו מכך. ולכן לשיטתו טובת העניים דורשת שגם בעת שהמזבח חרב יפרישו מעשר שני ולא מעשר עני.

רבי אלעזר בן עזריה קיבל את שיטת הרוב שחלקו עליו, ונקבעה הלכה שבעמון ומואב מעשרים מעשר עני בשמיטה. אולם באופן אישי המשיך רבי אלעזר לדגול בשיטתו, וסמך לכך מצאנו במסופר עליו במסכת ביצה (דף כג,א) שבכל שנה ושנה היה מעשר מעדרי הבקר שלו שלושה עשר אלף עגלים, והקשו שם התוספות שהרי אחרי החורבן (שאין מזבח להקריב עליו את מעשר הבהמה), אין מפרישים מעשר בהמה, ונדחקו בתירוצים שונים. אולם לפי מה שהתבאר, רבי אלעזר בן עזריה היה נאמן לשיטתו שהפרשת מעשר שאין מה לעשות בו - יש בה מעלה של חיזוק האמונה שמהרה ייבנה המקדש ויהיה מה לעשות באותו מעשר. ולכן כהמשך להשקפה זו הוא הפריש מעשר בהמה מעדרו כדי להראות שהוא מאמין שמהרה ייבנה המקדש ויהיה מה לעשות במעשר הזה. 

בגד מיוחד לקבלת משיח צדקנו
הד למחלוקת שבין רבי אלעזר בן עזריה לחכמים יש במנהג שנהגו כמה מגדולי ישראל להוציא מכספם ולקנות בגד מיוחד שאותו ילבשו לקבלת פני המשיח. ונראה ששיטתם ממשיכה את ההשקפה של רבי אלעזר בן עזריה שראה חשיבות בהפרשת מעשר שני שאין מה לעשות בו אלא כשייבנה המקדש, ומשום שהוצאת ממון זו מחזקת את האמונה בלב הצבור שמהרה ייבנה המקדש. אמנם נראה שרוב חכמי ישראל שלא נהגו בקניית בגד שכזה, ממשיכים את ההשקפה של חכמים שחלקו על רבי אלעזר בן עזריה, והעדיפו להפריש מעשר עני שניתן באופן מיידי לעניים, וכפי שהעיד כשיטתם חגי הנביא בשבתו על 'מדוכה'. ולכן רוב חכמי ישראל לא נהגו בקניית חליפה מיוחדת שאותה ילבשו בהגיע המשיח, והם העדיפו לתת כסף שכזה לעניים. ונראה שגם לשיטת הנוהגים בקניית בגד שכזה, זו הנהגה לבודדים בדור.

__________________________________________________________

¹ וכבר כתב שם בפרוש 'משנה אחרונה' (מסיבה אחרת) שלפי פשוטו של הכתוב 'המעשר' שמוזכר בדברי הנביא מלאכי הוא 'מעשר ראשון'.

לראש העמוד

הדפסת עמוד

שליחת קישור לחבר